בסוף שנות השישים התחלף דור בזמר העברי. הדור הקודם זכה לכינוי דור ה"אנחנו", באותה תקופה מרבים השירים נכתבו בלשון רבים ורובם נגעו לעניינים לאומיים. אבל לאט-לאט הכתיבה העברית התחילה להשתנות ולהפוך לאישית. אחד מחלוצי דור ה"אני" הוא הפזמונאי יענקל'ה רוטבליט שכתב לאורך הקריירה עשרות שירים שהפכו לנכסי צאן ברזל. את הקריירה הוא התחיל ב"שירו שיר לשלום" אבל בהמשך כתב בעיקר "לקחת את ידי בידך" ו"יש דברים שרציתי לומר". בדרך כלל קל לדעת איזה שיר שייך לאיזה דור אבל השיר שנדבר עליו היום הצליח לטשטש מאוד את חלוקת הדורות הזו.
ב-1986, אורנה, אשתו של יענקל'ה, אובחנה במחלת ה-ALS והוא כתב עבורה שיר בזמן שהתמודדה עם המחלה. השיר, שנקרא "דרכנו" מכיל את כל הרגשות שבעל אוהב ודואג יכול להקדיש לאשתו בתחילתו של מאבק ארוך במחלה. ב-1989 הוא הולחן על ידי יזהר אשדות ובוצע על ידי דני בסן, שניהם חברי להקת תיסלם שהתפרקה, והוא זכה להצלחה נאה אך לא נשמר בתודעה הציבורית. ב-1998 אורנה נפטרה ונראה היה שהשיר כבר בכלל לא רלוונטי.
אבל זה לא היה הסוף. בשנת 2000 מפיקי סדרת הטלוויזיה "הבורגנים" חיפשו שיר נושא לעונה השנייה של התכנית. השיר היה צריך להיות "מריר אבל אופטימי". היועץ המוזיקלי של הסדרה בחר את "דרכנו" שבוצע הפעם על ידי שתיים משחקניות הסדרה חני פירסטנברג ושרית וינו-אלעד בעיבוד חדש של המלחין והמעבד המקורי יזהר אשדות.
סמוך ליציאת השיר פרצה האינתיפאדה השנייה ועל רקע האירועים הקשים השמיעו את הביצוע החדש שוב ושוב ברדיו. השיר הפך למזוהה עם אותה תקופה (ואפילו ראש הממשלה אריאל שרון הזכיר אותו באחד מנאומיו), וזכה להצלחה מחודשת. כמו כן הוא נבחר להיות שיר השנה ברשת ג' וגם בגלי צה"ל (הקאבר היחיד שזכה בתואר זה), אבל כך הוא גם קיבל משמעות חדשה ולאומית ששונה מאוד מהמשמעות המקורית הפרטית והאינטימית.
דרכנו – דני בסן \ חני פירסטנברג ושרית וינו-אלעד
"אור הנר נמהל באור הירח
על הכר שיערך שפוך
בחלון צמרת עץ פורח
והשקט חזר, רואים לפי החיוך
סערה היתה, הנה חלפה לה
ופנייך שוב רוגעות כפני הים
עם האור נוסיף ללכת הלאה
עוד הדרך רבה, המסע עדיין לא תם
לא קלה היא, לא קלה דרכנו
ועינייך לפעמים כה נוגות
עוד שדות פורחים יש לפנינו
עוד הרים גבוהים, וצונני פסגות".
(מילים: יענקל'ה רוטבליט לחן: יזהר אשדות)
כנראה שההצלחה של "דרכנו" נובעת מכך שהוא "מכיל את הכול". הוא אופטימי, אבל בכל זאת ריאלי. הוא כתוב בלשון יחיד אבל גם בלשון רבים; הוא אישי וגם לאומי. בשנת 2001 עם ישראל לא רצה שיר שיקטין את בעיותיו אלא שיר שיודע שהדרך לא קלה ובכל זאת לא מפחד לקוות שיש עוד שדות פורחים לפנינו ולכן זה השיר שעודד את רוחו יותר מכל.
"דרכנו" הוא שיר שמתאים לאמצע הדרך, להפסקה שבין הסערות. האמת הקשה היא שהדרך שלנו עדיין לא תמה ולכן השיר רלוונטי אפילו עד היום.
גם ספר דברים כולו הוא נאום שנואם משה רבנו לעם ישראל באמצע הדרך. אמנם זה סופה של תקופת המדבר (וגם סוף ימיו של משה עצמו) אבל הנאום כולו נועד להכין את העם להמשך, לכניסה לארץ. הנאום יעסוק גם בהכנות טכניות ויורכב ממכלול של מצוות חשובות שעל עם ישראל לזכור ולקיים כשייכנסו לארץ. אבל בנוסף, בפרשתנו, משה עורך מעין תזכורת היסטורית של מה שעבר על העם עד כה. הוא חוזר על הקשיים שהיו לו בהנהגה, על חטאי העם הקשים (כמו חטא המרגלים), על המלחמות ועל הכיבושים.
היכולת להביט על העבר, ללמוד ממנו, להתחזק ממנו ולקחת כוח לעתיד, היא יכולת חשובה וזה אחד הדברים שרוצה משה ללמד את העם. אמנם סערה הייתה והנה חלפה לה, העם חטא ונענש וכעת כולם עומדים יחד. אך אין זה אומר שהמסע תם, יש עוד דרך לעבור ולא קלה דרכנו. אפשר להיות מרוצים בדרך שכבר עברנו אבל חשוב לדעת שאנחנו רק באמצע הדרך.
לספר דברים יש שם נוסף, "משנה תורה" מכיוון שהוא חוזר מחדש על חלק גדול ממה שכתוב בספרים הקודמים. בעצם הוא סוג של קאבר, ממש כמו השיר "דרכנו" וברור אם כן שאפשר לקבל בו משמעויות חדשות אם חוזרים שוב על מה שהיה בעבר.
שבת שלום!
לתגובות: e.y.samuel@gmail.com
