אנחנו צועדים לעבר בית הכנסת "ישראל הצעיר" בשכונת אפר־וסט־סייד היוקרתית במנהטן. העיתונאי שלצידי שולף כיפה מהכיס, מניח אותה בטבעיות על ראשו, ואז מצמיד את הטלפון הסלולרי שלו אל הצג שליד דלת הכניסה. בעקבות העלייה במספר התקריות האנטישמיות בארה"ב, הוא מסביר לי, התקינו בבית הכנסת מכשור מתקדם, והכניסה כעת מתאפשרת רק למי שקיבל ברקוד זיהוי. בעודנו חוצים את הסף אני יכול רק לחשוב לעצמי: מי היה מאמין שאתפלל מנחה עם פיטר ביינרט.
בעבר הגדיר הניו־יורקר את ביינרט כ"ציוני הליברלי המשפיע ביותר בדורו"; לא מכבר בישר המגזין ש"פיטר ביינרט החליף צד". היום הוא נחשב למבקר חריף של מדינת ישראל, תומך BDS ואחד האנשים השנואים ביותר בקהילה היהודית הממוסדת בארה"ב. אבל הנה, אנחנו כאן. כי ביינרט הוא גם יהודי אורתודוקסי, ובשנה האחרונה הוא מקפיד להתפלל במניין שחרית, מנחה וערבית, ולומר קדיש לעילוי נשמת אביו.
דקות ספורות קודם לכן, כשישבנו במסעדת המבורגרים כשרה למהדרין כמה בלוקים משם, הדבר היחיד שיכולנו להסכים עליו הוא המנה שבחרנו מהתפריט. הנושא שלשמו התכנסנו הוא הניסיון שלי להבין מדוע הזרם היהודי הפרוגרסיבי בארה"ב – שביינרט הוא ממייצגיו הבולטים – הולך ומסלים את יחסו השלילי למדינת ישראל, ומה יכול לבלום את המגמה המטרידה הזו.
את השלכותיה של ההקצנה האנטי־ישראלית יכולנו לראות היטב בתקופת מבצע "שומר החומות", כאשר ברחבי ארה"ב נערכו הפגנות תמיכה בפלסטינים וגם ארגונים יהודיים השתתפו בהן. ביינרט כתב באותם ימים בכתב העת ג'ואיש קורנטס ש"אם לפלסטינים אין זכות לחזור למולדתם, גם לנו אין". יומיים לאחר מכן ציטטה אותו ראשידה טאליב, חברת קונגרס ממוצא פלסטיני המזוהה עם הקצה השמאלי של הפוליטיקה האמריקנית. אושיות רשת מהצד הציוני צייצו נגד מאמריו, תוך שימוש בהשטאג BeinartPogroms (הפוגרומים של ביינרט).
"תקופת שומר החומות הייתה נוראית", אומר לי ביינרט. "אומנם מעולם לא חייתי בישראל לתקופה ארוכה, אבל באחד המבצעים הקודמים הייתי עם בתי במקלט. אני מכיר הרבה אנשים שהושפעו מהאירועים האלה, ודאגתי להם – אבל גם דאגתי להרבה מהפלסטינים שאני מכיר".
בנשימה אחת אתה מביע את דאגתך לישראלים ולפלסטינים, בלי שום הפרדה. אלה דברים מטרידים מאוד, מזווית יהודית.
"אין ספק שקיים הבדל. הרי יש לי מחויבות מיוחדת ליהודים", הוא משיב באיטיות, בורר את מילותיו. "אני לא אוניברסליסט טהור, אלא מאמין ב'עמיות יהודית'; יהודים בכל העולם הם קרובים־רחוקים שלי. אני גם מאמין ב'ברית האמונה' שהרב יוסף דב סולובייצ'יק מדבר עליה, ולפיה יש לך מחויבות כלפי כל יהודי שנמצא בצרה, אחרת אתה מחלל את היהודיות שלך. אני מאמין בזה. אבל אני גם מאמין שהפלסטינים סובלים הרבה יותר מהישראלים. אם על כל ילד יהודי שנהרג מתים חמישים ילדים פלסטינים, בעיניי זה כמו שיקרה משהו רע לקרוב משפחה שלי, ובאותו זמן יקרה משהו גרוע בהרבה לשכן שגר בקצה הרחוב שלי. ככה אני מסתכל על הדברים".
הסיסמאות שנשמעו בהפגנות נגד ישראל היו לא פחות מאנטישמיות.
"הטענה על קיומה של אנטישמיות בתוך התנועה הפרו־פלסטינית בארה"ב, אינה נכונה. לא אגיד שאין אנטישמיות משמאל, אבל היא הרבה פחות רחבה ממה שטוענים בימין. להגדיר את ישראל כמדינת אפרטהייד זו לא אנטישמיות, וגם אנטי־ציונות היא לא אנטישמיות".
הברית הבינלאומית לשימור זכר השואה (IHRA), שחברות בה 36 מדינות, קבעה ששלילת זכות קיומה של מדינה יהודית היא אנטישמיות. אתה לא מקבל את זה?
"לא. בעיניי ההגדרה הזו היא אבסורדית. אם אני לא מאמין במדינה יהודית ובלגיטימיות של ישראל, אם אני רוצה שיהיה חרם על ישראל – ויש הרבה יהודים שחושבים ופועלים כך – מדוע זה אנטישמי? רוב האנשים שטוענים שהתנועה הפרו־פלסטינית מלאה באנטישמיות לא רואים אותה מבפנים".
הוא מצטט מחקר של אוניברסיטת טאפטס, "שהראה שהדעה על ישראל בחוגי השמאל הקיצוני בארה"ב שלילית ביותר, אבל גם מצא אצלם פחות דעות קדומות מסוג האנטישמיות הקלאסית. יש הבדל ניכר בין ההשקפה שלהם על ישראל ועל הציונות ובין הדעה שלהם על יהודים".
הכתבה המלאה מופיעה היום (ו') במגזין דיוקן של מקור ראשון
