לפני שבועיים וחצי נעצר תום ניסני, מנכ"ל ארגון "בידינו – הקרן למורשת הר הבית", בהר הבית. המעצר ארך שש שעות וכלל גם את החרמת מכשירו הסלולרי של ניסני ומצלמת "גו פרו" שנשא עימו. בעקבות המעצר הורחק ניסני מהר הבית למשך חודשיים בצו מפקד המחוז, הרחקה רביעית או חמישית של ניסני מההר ולא הממושכת שבהן.
למה נעצר ניסני? ובכן, לדברי המשטרה בתגובה ששיגרה לבית המשפט, "ביום האירוע (29.6.21) הגיע ניסני להר הבית, קיבל תדריך בשער המוגרבים בו צוין המותר והאסור בעת ביקורי יהודים על פי החלטות מדיניות. לאחר מכן לכאורה, במהלך הסיור, במזיד לא נשמע להוראות השוטרים, ואף תיעד תמונה קבוצתית תוך כדי צעקה 'הר הבית' ושאר המבקרים צעקו 'בידינו'. בתגובה אמר המבקש 'יפֶההה' (כך במקור, בתגובה המשטרתית). כמו כן יש חשד שפרסם ברשתות הקבוצתיות".
מאיפה להתחיל? אולי מהסוף. "חשד לפרסום ברשתות החברתיות" (ולא "הקבוצתיות"). למעשה אין כאן כל חשד אלא ודאות מוחלטת כי כל אחד יכול להיכנס לדף הפייסבוק והטוויטר של ניסני ושל פעילים נוספים כולל הח"מ ולראות את הסרטון הקצרצר שבו מתועדים הדברים מבלי להסתתר. אבל המשפט הזה מטריד מאוד. לרגע נדמה שהוא נכתב בבתי המשפט הסובייטיים באמצע המאה שעברה – למעט העובדה שלא היו אז רשתות חברתיות. במדינת ישראל החופשית והדמוקרטית אין חוק שאוסר על פרסום ברשתות החברתיות, בטח לא של תכנים שאין בהם הסתה, אלימות וכיוצא בזה. להפך, מניעה של פרסום כזה – מה שהמשטרה מנסה לעשות כאן – היא עצמה עבירה על החוק שבאופן אבסורדי מתבצעת דווקא בידי הגוף הממונה על אכיפתו.
עורך דינו של ניסני, איתמר ברקאי, פנה לבית המשפט וביקש את השבת המכשיר הסלולרי לניסני – מכיוון שאין במכשיר כל צורך לנוכח ה"עבירה" שהמשטרה מייחסת לו, אולם המשטרה מוסיפה להתעקש להחזיק בו – אולי לצורך שאיבת מידע אחר על פעילותו של ניסני, שנאבק במשטרה על רקע התנכלותה ליהודים בהר, ואולי סתם כדי לטרטר אותו ובאמצעות החרמת המכשיר להרתיע אותו מלהוסיף להיאבק במשטרה. כך או אחרת, שופט השלום אלעד לנג התיר השבוע למשטרה להחזיק במכשיר עד מלאת חודש למעצר, 29.7.21.
בתגובת המשטרה לבקשת ניסני להשיב לו את מכשירו הסלולרי נדמה שהמשטרה מנסה לנפח את "העבירה" של ניסני באופן מאולץ משהו: "המבקש נחקר בחשד לעבירות של התנהגות העלולה להפר את שלום הציבור ובעבירות של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו. לאור הנאמר ישנו חשד סביר שבמכשיר הסלולרי שלו יש ראיות שיכולות לשפוך אור על החקירה ולהצביע על ראיות נוספות".
את המידע הממודר בעניין הסלולרי, כך הודיעה המשטרה לשופט, היא תגיש "במעמד צד אחד", כאילו מדובר בסוד מדינה, בעבירת ריגול או בעניין כור גרעיני כלשהו, ולא בהשבת מכשירו הסלולרי של פעיל זכויות אדם שקרא בקול "הר הבית בידינו". הכול כאן נראה כמו נסיון התעמרות ושימוש ציני בסמכויות המשטרה כדי לבוא חשבון עם – בואו נדבר גלויות – יריב פוליטי של המשטרה.
ואם בכך לא די, בתגובתה מאשימה המשטרה את ניסני בכך שהמכשיר טרם הושב אליו, וזאת מכיוון שסירב למסור לה את הקוד המאפשר כניסה למכשיר: "יש לציין כי המבקש ובא כוחו מסרו כי אין בכוונתם לסייע לקצר את משך התפיסה. לאור הנאמר, והצורך הממשי בפריקת הטלפון לצורך קבלת ראיות נוספות אשר יכולות לחזק את החשד, נבקש מכבוד בית המשפט לדחות את הבקשה ולאפשר למשטרת ישראל להחזיק בתפוס לשבועיים נוספים עד לסיום פעולות החקירה, אשר תוצג לעיני השופט במעמד צד אחד".
השופט לנג שאישר למשטרה להוסיף להחזיק במכשיר ("שיתוף פעולה מצד המבקש יכול שיזרז את הליך הפריקה והחזרת המכשיר לידיו"), הוא אותו השופט שרק לפני חודש וחצי הסתבך באמירה מביכה – שעליה אמנם התנצל אחר כך. בנוגע לסרטון שבו צילם צעיר ערבי שוטרת בהקשר שנתפס כמיני כתב לנג שהצילום "מחמיא לה".
עוה"ד איתמר ברקאי שמייצג את ניסני מסביר את הבעייתיות בהתנהלות המשטרתית בעניין הזה: "כדי לחדור למכשיר סלולרי שתפסה יש למשטרה שתי אפשרויות – להוציא צו לשם כך מבית המשפט לאחר שתשכנע את בית המשפט בהצדקת הוצאת צו כזה, או לגרום לניסני לפתוח את המכשיר בעצמו. מכיוון שאנחנו סירבנו לבקשת המשטרה לפתוח את המכשיר בעצמנו, כל מה שנותר למשטרה הוא להשיג צו.
"די ברור שלמשטרה אין צו כזה, או לפחות לא היה כשמסרה לבית המשפט את תגובתה, אחרת לא היתה מבקשת מניסני לפתוח את המכשיר בעצמו. המשטרה מנצלת תמימות של חשודים וגורמת להם לא פעם לפתוח את המכשיר המוחרם שלהם כאילו מרצונם, וזאת מכיוון שלא יידעה אותם על האפשרות לסרב לבקשה כזו. בכל אופן, אחת משתי האפשרויות החמורות נכונה: או שהמשטרה לא טרחה לבקש מבית המשפט צו לפרוץ למכשיר, וזו התנהלות שערורייתית שלה כי אם כך, היא ממשיכה להחזיק בטלפון הזה שלא כדין, או שהמשטרה הגישה בקשה ונדחתה, ובמקום להחזיר לתום את הטלפון היא ניסתה בשיטת מצליח את האפשרות שהוא יתפתה לפתוח עבורה את המכשיר בעצמו".
