"הר הבית הוא סלע קיומנו, מקום העקדה, מרכז העולם והקילומטר המרובע הכי מדמם בהיסטוריה האנושית. הוא מרכז לקדושה ומרכז לאיוולת. בשמו אנחנו הורגים אחד את השני כבר אלפי שנים, כל מאמיני דתות אברהם. זה מקום שאני זוכר שבאתי אליו עם אבא שלי כילד קטן, ומה שבעיקר נחרט לי בזכרון הוא שהורדנו את נעלינו בין אלפי נעליים של ערבים בכניסה למסגד".
כשאתה חושב על העתיד של הר הבית אתה אופטימי?
"אני מודאג. אני רואה אלימות ושנאה סביבו. ככה לא בונים את הבית השלישי. אבל אני גם אופטימי. כבמאי קולנוע, אם לא אהיה אופטימי לא אשיג דבר. כבמאי אני מראש עושה את הבלתי אפשרי, כי מה שאפשרי לא מעניין. וכבמאי אני אומר שכמו ברפואה, היכן שקיים הפצע שם מצוי גם הפתרון לו".
"אני נחרד מהמחשבה שמשה דיין העז למסור את המקום הזה לעם אחר, אפילו לא תוך שיתוף פעולה בינינו לבינם שם. הוא פשוט אמר 'קחו, זה לא שלנו'. נפלת על הראש? מי אתה שתחליט דבר כזה? המדינה הזו, חילונית ככל שתהיה, קמה בסופו של דבר על בסיס אלפי שנים של תפילות של מיליוני אנשים שלוש פעמים ביום. האם מותר לו לוותר על כל זה בהינף יד?!".
זה לא רק דיין. עד היום המדינה מתכחשת למקום הזה.
"נכון. ככל שנעשיתי מודע להיבטים הארכיאולוגיים שם, איך הוציאו משם משאיות עפר שבהן הארכיאולוגיה הכי מטורפת בעולם וטחנו את העפר כדי להשמיד את העתיקות, הזדעזעתי. אנחנו אפשרנו להם לעשות זאת".
לכאורה אתה אמור לשמוח שמדינת ישראל מגבילה גישת יהודים להר. אם יהודים לא יהיו שם תהיה במקום הזה פחות אלימות, לא?
"זה לא משמח אותי בכלל. הרי גם כשאסור לנו לעלות להר, בכל זאת קיימת שם אלימות. ובכלל, למה שיהיה אסור ליהודים לעלות לשם? יותר מזה, אני ממש לא פוסל על הסף הקמת מקדש שלישי. אבל נבנה אותו רק בדרכי שלום, לא בכוח. הרי אסור להניף שם ברזל על אבנים, אז על אנשים מותר להניף שם ברזל? אם היה אפשר להפוך את המקום הזה שבאופן היסטורי שימש כמנוף לאלימות – למנוף של שלום, שכל דתות אברהם יקימו יחד את הבית, מה אפשר לבקש יותר מזה? אז קפצו ואמרו לי שהערבים לא יסכימו לזה, אבל אנחנו כן מסכימים?".
בהחלט. אנחנו מסכימים לבנות אותו במשותף איתם ואילו הם אינם מסכימים.
"אז נתחיל לפחות אנחנו מצידנו לחתור לזה. כרגע התסריט המדובר הוא 'לגלח את אל אקצא'. בשמאל משוכנעים שהפנטזיה הדתית-לאומית היא לגלח שם הכול ולבנות מחדש".
אתה מציג בסרט "אגדת חורבן" ניתוק בלתי נתפס בין המציאות הנוראה בחוץ לבין עבודת המקדש שנמשכת כסדרה עד השנייה האחרונה – ובכל זאת אינך פוסל את הקמת המקדש מחדש.
"אני לא דוחף להקמת המקדש השלישי אלא רק לא פוסל את הרעיון. לצד זה אני חושב שהתפנית הגדולה ביותר בסיפור היהודי היתה ביטול הקורבנות בי"ז בתמוז. מה שקרה אז הוא שדת אחת הפסיקה להקריב קורבנות. אומנם לא מרצונה, אבל הפסיקה. חשבו אז שתכף חוזרים לזה, אבל אלפיים שנה עברו ולא חזרנו לזה. המונותאיזם תפס צורה אחרת. אני לא תיאולוג גדול אבל הכול נעשה הרבה יותר מופשט. לכן אני לא יודע אם נוכל לחזור בדיוק למה שהיה".
"זה לא בית לא־לוהים כי הוא לא צריך בית. זה בית בשבילנו, סמל עבורנו. אם מראש נחליט שבמקום הזה יוכל להיבנות רק בית תפילה ושלום לכל העמים, מתוך נקודת מוצא כזו אולי תהיה אפשרות להגיע למשהו. כרגע התפיסה היא שאו שאני אחריב אותך או שאתה תחריב אותי, כי לשנינו יחד אין שם מקום, והכול כמובן בשם אותו הא־ל. אם א־לוהים הוא אכן אחד כפי שאתה אומר, זה מה שהוא רוצה? שמאמיניו יילחמו זה בזה? הוא לא אוהב את הערבים? מאותו המקום שיוצר את הסכסוך – משם צריך לבוא גם הפתרון. הוא לא יוכל לבוא ממקום אחר".
