הוא היה נער בן 15 כששכנים עצרו אותו בדרך לתפילת שחרית והודיעו לו: בית הכנסת עלה באש הלילה. חזור מהר הביתה, אסור להתקהל. צבי כהן חזר לביתו והחל לקרוא תהילים, אלא שההמון שבילה את הלילה בהבערת בתי כנסת בגרמניה, לא ידע שובע; את החגיגות המחרידות של ליל הבדולח הוא המשיך בבוקר בבתי היהודים. "שמענו קול ניפוץ", משחזר צבי כעבור 83 שנים. "אספסוף פרץ את הדלת והתחיל לשבור כל מה שאפשר לשבור, ולזרוק מהחלון כל מה שאפשר לזרוק – ספות, שולחנות, הכול". כשסיימו את מלאכת הוונדליזם, דרשו הפורעים מצבי ומבני משפחתו לבוא איתם מיד. "הגענו לרחוב שמוביל לנהר הריין. חשבתי שיזרקו אותנו לנהר, אבל אז הם פנו ימינה והכניסו אותנו לתחנת המשטרה. השוטרים צעקו 'מה אתם מביאים לנו אותם', ושוחררנו". הם חזרו דרך רחובות צדדיים, וניסו להציל מה שניתן מתוך ערמת האשפה שהייתה שעה קצרה קודם לכן תכולת הבית שלהם. גביע הכסף המשפחתי שצבי הצליח לאתר שם, משמש אותו עד היום.
ההחלטה לעלות לישראל התקבלה כבר ב־1936, חוקי נירנברג היו רמז מספיק בהחלט, וליל הבדולח זירז את יישום התוכנית. המשפחה התפזרה בין אנגליה, שווייץ וצרפת, וכעבור זמן מה התאחדה בירושלים. "אנשים לא יודעים, אבל בקרב האורתודוקסים בגרמניה, ארץ ישראל תפסה מקום חשוב", אומר צבי. "שערי צדק? תרומות שלהם; כל הכסף של מחצית השקל ופדיון כפרות הלך לכולל ולבתי מחסה בעיר העתיקה. בסוכה שלנו הייתה תלויה תמונה גדולה של מונטיפיורי. ידענו שארץ ישראל זה החלום".
אבל היה חלום נוסף שביקש להגשים. צבי בן ה־98 מתכופף למדף תחתון ושולף אחת מ־600 ההגדות שבאוסף שלו. בעמוד הפותח מופיע איור: יהודים מזוקנים ועטופים בציצית חורשים את האדמה. "כשהייתי בן שש, אחי ואני קיבלנו הגדות חדשות. בזו של אחי יש תמונה של רבנים, בשלי יש חקלאות מארץ ישראל". אחיו לא הפך לרב, אבל לצבי היה ברור שהוא עצמו יהיה חקלאי. כך הגיע לכפר־פינס במסגרת חבורת נוער, ובהמשך הצטרף לארגון "ביכורים" שעלה ליבנאל. אחר כך הצטרף לארגון "מצפה הגליל" ששכן בסג'רה – חוות השומר הסמוכה לאילניה.
"הייתה עזרה הדדית. אחד מתקשה – האחר מחזיק אותו. מי שזקוק להלוואה לא פונה לבנק, אלא למושב. עד שהגיעו כל מיני קולות: 'אני צריך לפרנס אותו?'. עשר שנים הייתי יו"ר ההנהלה, וכשהפסיקו את הקטיף המשותף החלטתי לעזוב את התפקיד"
באחת השבתות הגיעה לשם אחותו של חבר בגרעין. צבי לא היה זקוק ליותר ממבט אחד כדי להבין שמצא את אשתו. והיא? "לקח קצת זמן, אבל השתכנעה".
שולמית ברי עלתה מגרמניה בגיל 14. אחרי התיכון פנתה להכשרה מקצועית שמאז עברה מן העולם: טיפול בתינוקות. "היא הייתה מגיעה לבתיהן של יולדות, מטפלת בתינוקות, וכך היה לה פתרון מגורים. רבנים חשובים גדלו אצלה".
בני הזוג בנו ביתם בסג'רה, וצבי עבד בפלחה וברפת, ושימש מזכיר פנים ומזכיר חוץ. חצי שנה לאחר שנישאו פרצה מלחמת הקוממיות, כפי שהוא מקפיד לכנותה. "לחמנו להדוף את הערבים מהבית שלנו. על הכרזת המדינה שמענו רק כשמישהו הביא עיתון מאיזה מקום". גם על נפילת אחיו הצעיר יחזקאל נודע לו באיחור של שבועות. האח לחם בשורות המחלקה הדתית של גדוד מוריה, ומצא את מותו בקרבות מוסררה. המלחמה כמעט גבתה גם את חייה של שולמית, ששירתה כחובשת קרבית ונפצעה קשה במהלך טיפול בפצועים.
ב־1949 הקים הגרעין של אילניה את שדה־אילן. צבי היה שותף בתכנון היישוב, אך ב־1954 עבר משם עם שולמית לכפר־פינס. "הכול היה בוצי והתנאים היו קשים מדי עבור שולמית, שהרגל שלה נפגעה במלחמה. אז חזרתי הנה".
***
שלט קטן וישן, מאלו שקרן היסוד הציבה לפני עשורים, עדיין מפנה לכיוון כפר־פינס. לרחובות כאן אין שמות, אבל קל למצוא את בית כהן בקצה היישוב, קרוב למפעל "רקמת אלימלך": יש שלטים, אם באים מהצד הנכון. אנחנו באים מהצד הלא נכון. בסוף אנחנו מוצאים את צבי, שמקבל אותנו בחיוך מתוק. צמיד פלסטיק לבן שקיבל מנכדו מקשט את ידו: "ואהבת לרעך כמוך".
לפני תשע שנים הלכה שולמית לעולמה. צבי גר לבדו, מכבס ומבשל לעצמו, ולא מסכים שתבוא מנקה יותר מפעם בשבוע. שניים מבניו גרים כאן בכפר, והם לוקחים אותו מדי בוקר לבית הכנסת. בסלון הבית תלויה תמונה משפחתית גדולה מ־2018. ברוך השם, גם התמונה הזו כבר לא מעודכנת. מישהי שראיינה אותו לאחרונה לסרט, הבחינה בה ושאלה בתמימות אם זה כל המושב.
כשצבי ושולמית עברו לכפר־פינס, הם היו הורים לשניים; שלושה ילדים נוספים נולדו להם בכפר. "מיד כשהגעתי לכאן, עוד לא הספקתי להיכנס לבית, אמרו לי: 'נטענו כרם ואין מי שינהל אותו, בוא מחר'. מאתיים דונם משותפים. אחרי כמה שנים התברר שזה לא כלכלי וחילקו לחברים את השטח, שכל אחד ישבור את הראש לבד".
הוא עבד בכרם בבנימינה, ובמקביל ניהל משק ביתי שכלל לול תרנגולות ושתי פרות. "הבעיה העיקרית הייתה חליבה בשבת. חלבנו, אבל ידענו שזה לא בסדר". כשהגיעו מכונות החליבה האוטומטיות שפתרו את הבעיה, התברר שלא משתלם להחזיק אותן ברפת כה קטנה, וצבי נפרד מהפרות. "היום הכול בממדים עצומים, אז לכל אחד היה קצת מכל דבר. עבדנו כקואופרטיב: קנייה מרוכזת ומכירה מרוכזת של התוצרת. הייתה עזרה הדדית. אחד מתקשה – האחר מחזיק אותו. מי שזקוק לכסף לא פונה לבנק לקבל הלוואה, אלא למושב. עד שהגיעו כל מיני קולות: 'אני צריך לפרנס אותו?', והכול התחיל להשתנות. הגעתי למושב מתוך הכרה חברתית, עשר שנים הייתי יו"ר הנהלה, וכשהפסיקו את הקטיף המשותף החלטתי לעזוב את התפקיד".
במשך ארבע שנים ניהל את הצרכנייה ("שלא מרצוני הטוב. הבעלים חלה פתאום, שבועיים לפני פסח"), ומ־69' ועד צאתו לגמלאות עבד במשרד החקלאות. "פעם היו משקים מעל הנוף, צמרת העץ, והמון מים בוזבזו. החליטו לתת תמריצים לעבור לטפטפות, והתבקשתי לטפל במערך ההלוואות והמענקים של המחוז. אין לי השכלה, אין תעודות, אבל אנשי המעלה בירושלים הכירו אותי. היו אומרים שם: אם רוצים משהו – לכו לכהן, הוא יודע הכול".
וכך האיש שהגיע לארץ ישראל כדי ללכלך את הידיים באדמתה, היה מהראשונים שאחזו במקלדת. כבר בשנות השבעים קיבל במשרדו בחדרה מחשב, שמחובר למחשב מרכזי בתל־אביב ("שהיה בגודל של חדר"). אנחנו מתפעלים – לא רק שהיה מחשב, הייתה גם רשת. כהן מחייך כאילו אמרנו את המובן מאליו.
"בבוקר שאחרי ליל הבדולח, אספסוף פרץ לבית והתחיל לשבור כל מה שאפשר לשבור, ולזרוק מהחלון כל מה שאפשר לזרוק. הם לקחו אותנו לרחוב שמוביל לנהר הריין. חשבתי שיזרקו אותנו לנהר"
כשיצא לפנסיה הוא פדה את כספי ימי המחלה שמעולם לא ניצל, קנה מחשב ומדפסת, והחל לנהל חשבונות ולהדפיס עבודות גמר למעוניינים. גם היום המחשב הוא חברו הטוב. צבי מתכתב עם אישים בעולם כולו, קורא עיתונות אינטרנטית, ואפילו מסביר לדור הצעיר איך לתפעל את העסק. הוא מתגעגע לתוכנות הוותיקות, כמו איינשטיין ולוטוס, שיכלו לדבריו לעשות הכול. היום התוכנות מסובכות יותר. "הן שולטות בי, לא אני בהן". אגב, הוא היה הראשון במשפחה שפתח חשבון פייסבוק, כן, כולל הנכדים. לאחרונה גם קיבל טלפון חכם. לא אוהב אותו, אבל מסתגל.
בתחילת שנות התשעים נענה צבי לבקשת ראש המועצה האזורית מנשה – אילן שדה, איש מרצ – ומונה לראש המועצה הדתית. "אילן גדל בקיבוץ מענית, שוותיקיו היו בחורי ישיבות שעזבו את הדת, אבל הקפידו לא להזכיר שם שמיים. הוא רצה פה מסורת. תשמעו אותו היום, בקדנציה החמישית שלו, הוא כבר מדבר כמו מתנחל".
צבי ייסד הקפות שניות אזוריות, הכניס חנוכיות והגדות לגני הילדים, חילק מזוזות לתושבים ודאג שתלמידים יקבלו תנ"ך הביתה. תנ"ך בספריית בית הספר זה יופי, אבל בבית – "מי יודע, אולי גם האבא יפתח אותו". היום עומד בראש המועצה הדתית אחד מבניו, שבמקביל מגדל מטע אבוקדו.
כשאנחנו מדברים איתו על אקטואליה, צבי מביע געגועים לשיח הציבורי של פעם. "איך יהודים שומרי תורה, רבנים, מדברים היום. החפץ חיים מתהפך בקברו". בין שיעורים במועדון הוותיקים ובקתדרה בכפר־הרא"ה, הוא כותב מאמרים וחוקר שורשים משפחתיים. "מישהו הכניס לאינטרנט את כל בתי העלמין היהודיים, עם צילומים והכול. מצאתי הרבה משפחה שם. אבל יש לי בעיה", הוא משתף ונשמע מוטרד. "סבא של סבא שלי הוא האחרון שאני יודע מי היה. הוא נפטר בגיל שלושים בערך, ועל המצבה שלו כתוב: 'איש תם וישר, יחזקאל כהן'. אבל מאיפה הוא בא? אני לא מצליח למצוא רמז".
