האם יהיה פסנתר לבית המקדש השלישי? לדעת דיוויד לואיס ייתכן שכן, אך לכל הפחות, הוא משוכנע, ינגנו שם בוויולה ובכינורות, בצ'לו ובקונטרבס, בנבל, בחצוצרה ובחליל (מעץ!). הוא מציע לא לשקוע בנוסטלגיה רבה מדי כשמדברים על מופע הנגינה האבוד של בית המקדש, מפני שלהבנתו, כבר היום אפשר להקים מחדש את התזמורת המקדשית בכלי נגינה המקובלים בעת הזאת.
לטעמו כל הצרות החלו כשהלוויים של ימי החורבן שברו את הכלים – כלי הנגינה – וטרחו לכסות בשכבה עבה של שכחה את סוד שירת המקדש. הם סירבו להשלים עם מצב שבו זרים ישירו את הנעימות המקודשות על אדמת נכר. מאז, בהיעדר מסורת ממשית ובעזרת רמזים מעטים בלבד מהגמרא, מהקבלה וממקורות אחרים, נותר רק לדמיין כיצד נשמעה השירה ההיא.
ואולם לואיס מתעקש לא להניח לתווים העתיקים לשקוע בתהום הנשייה. "בניגוד לשאר התחומים הקשורים במקדש", חשוב ללואיס להדגיש, "כדי לחדש את שירת הלוויים אין צורך למצוא את התווים האבודים, מפני שמוזיקת המקדש לא תתחדש באמצעות מחקר ארכיאולוגי או מסורת מפורשת שתתגלה, אלא פשוט באמצעות דמיון יוצר".
דיוויד לואיס היה צייר ומלחין, בוגר לימודי מוזיקה באוניברסיטת שיקגו. בשנות השישים הסוערות חבר ללהקת רוק, ואף הופיע בפסטיבל וודסטוק בהופעת חימום לג'ניס ג'ופלין. לאחר מכן היה מרצה ומורה למוזיקה בכנסייה דומיניקנית, אך אז לפתע התקרב ליהדותו וגם לרבי מלובביץ', שבמעונו ערך קונצרט עצום וראשון מסוגו שהושמעו בו עיבודיו ליצירות חב"ד. הוא הוציא לאור שלושה אלבומים, ובהם יצירות לתזמורת כלי הנשיפה של לונדון. הוא התגורר בקריית משה בירושלים.
וכך תיראה התזמורת הבסיסית והראשונית של הבית השלישי, לו דיוויד לואיס היה נבחר ללהק אותה: תשיעיית כלי מיתר מודרניים, המורכבת מכינורות, ויולות, צ'לו וקונטרבס, תחליף את הכינורות המסורתיים. שתי חצוצרות, עכשוויות ולא עתיקות, שני נבלים דהיום ושני חלילי עץ
להבנתו של לואיס, כינור ונבל היו בימי קדם כמעט שם נרדף לאותו הכלי. מה שהבדיל בין השניים היה בעיקר הגודל: הכינור היה קטן ואילו הנבל גדול בהרבה, כגודלו של נבל קונצרטי בימינו, כלומר כמעט בגובה אדם. מאות ואלפי שנות ניסוי ותעייה הביאו לפיתוח התחום. "גם הכינור של ימינו בנוי בעצם מאותו הרעיון – תיבת תהודה ומיתרים. הקשת שבעזרתה מנגנים בכינור של ימינו נוספה כנראה רק בשלב מאוחר יותר, כשגילו ששערות סוס בתוספת מעט שרף המתחככות עם המיתר מפיקות צליל נעים". מכל מקום, יש לציין, המחקר ההיסטורי והארכיאולוגי לא גילה עד היום עדויות שקדמו לאלף השנים האחרונות לשימוש בכלי המכונה בימינו כינור.
"אבותינו חקרו במשך מאות שנים אילו שילובים של כלי נגינה יביאו לתוצאה מוזיקלית מרשימה", הוא הסביר לי בשיחתנו בביתו ב־2013. "הרמב"ם מביא בהלכות כלי המקדש את מסקנת המשנה שבמקהלת הלוויים במקדש צריכים להיות לפחות 28 איש, ובהם 12 זמרים ו־16 נגנים: תשעה בכינורות, שניים בנבלים, שניים בחצוצרות, שניים בחלילים ואחד המכה בצִלְצֵל – גונג, בעגת ימינו".
"המוזיקולוגיה של המקדש אבדה לנו", הוא הסביר לי. "מה שנותר לנו במוזיקולוגיה המערבית החל ברנסנס או לכל היותר לפני אלף שנים. במשך מאות שנים ניסו אלפי הרכבים מוזיקליים, וגילו מה עובד ומה לא". אגב, פתח הצלה מסוים לשחזור הידע על תזמורות הבית הראשון והשני עשוי להימצא לדעתו דווקא במסורת המוזיקלית המזרחית. מכל מקום, מה שידוע בוודאות הוא שבמקדש היתה מקהלת גברים, ועל פי המקובל במוזיקולוגיה האירופית מקהלה כזאת זקוקה לארבעה קולות כדי ליצור הרמוניה.
"ארבעת הקולות הללו מכונים טנור א' וטנור ב', בריטון ובס", הסביר לואיס. "רביעיית זמרים כזו יוצרת הרכב מוצלח. כך מקובל בעולם הזמרה וכך נהוג גם בקונצרטים של חזנות. ואולם, רביעייה כזו לבדה עדיין איננה מקהלה, מפני שבאופן כזה קולו של כל זמר עדיין ניכר בפני עצמו. מצד שני, הניסיון מוכיח שגם אם על הפקת כל קול יהיו ממונים שני בני אדם – שניים על הבריטון, שניים על הבס וכו' – התוצאה תהיה גרועה, שהרי שני אנשים אינם מסוגלים לשיר בדיוק באותו הטון. שלושה על כל קול, לעומת זאת, מביאים לתוצאה מוצלחת. כך הגענו ל־12 זמרים – בדיוק ככתוב במקורותינו – שהם המספר המזערי הנדרש כדי להפיק שירה ראויה לשמה".
לואיס המשיך אל החליל: "החליל המודרני עשוי כסף, אבל במקדש הקפידו שהוא יהיה עשוי עץ. במסכת סוכה מסופר שכמו שאר כלי המקדש, נשלח חליל המקדש לאלכסנדריה לצורך ציפויו בזהב, אך באופן הזה איבד את מתיקות הצליל שלו, ולכן הוחלט להסיר את הציפוי. נגינת החליל בעת סיום הקרבת הקורבנות הייתה חשובה עד כדי כך שדחתה את קדושת השבת. תמיד היו מסיימים את השירה במקדש בנגינת חליל.
"מעניין שבדומה למשנה האומרת ש'אין פוחתין משני חלילין', הקטור ברליוז, מלחין ותיאורטיקן של המוזיקה, שחי בימי נפוליאון, טען שאין צליל מוצלח יותר מאשר שני חלילים המנגנים בהרמוניה – וכל המומחים הצטרפו לדעתו. הוא טען שכך מופק צליל שמימי.
"לעומת החליל, מאות שנים של ניסיון הביאו למסקנה שהחומר המיטבי לחצוצרות הוא כסף. עד לפני מאתיים שנה היו כל החצוצרות ישרות, ורק עם התפתחות המכונאות למדו את הטכניקה לעקל אותן וכך בעצם להאריך אותן. ככל שצינור החצוצרה ארוך יותר, כך מופק צליל נמוך יותר. אגב, כבר בימי קדם גילו שכדאי להרחיב את צינור החצוצרה בקצהו, מפני שכך נעים יותר לאוזן.
"באותה מידה, אם כי מסיבה אחרת, הקפידו בכל הדורות, לא רק בתורה ובהלכה היהודית, על כך שנגינה בחצוצרות תיעשה תמיד בשתיים. בכל אחת מהחצוצרות הריעו באוקטבה אחרת, וכך הושגה תוצאה נפלאה. חצוצרה, כאמור, הייתה עד למאתיים השנים האחרונות מוגבלת מבחינת מנעד הצלילים האפשרי בה, אבל מצד שני השימוש בה הקנה ליצירה כולה עוצמה רבה.
"שימוש בשלוש חצוצרות במקביל דווקא גורע מהעוצמה, אבל מספרים אחרים ייתכן שיבואו בחשבון, כמו למשל 120 חצוצרות – המספר המרבי של חצוצרות בתזמורת במקדש על פי המקורות".
וכך תיראה התזמורת הבסיסית והראשונית של הבית השלישי, לו דיוויד לואיס היה נבחר ללהק אותה: תשיעיית כלי מיתר מודרניים המורכבת מכינורות, ויולות, צ'לו וקונטרבס, תחליף את הכינורות המסורתיים. "אלו כלי הזמר הטובים ביותר שיש בידינו, המוזיקה המפותחת ביותר", הוא היה משוכנע. "זה בעצם מה שביקשה ההלכה. כשההלכה מבקשת שישתמשו בכינורות היא מבקשת בעצם כלי מיתר. גם בעבר לא כל הכינורות הפיקו את אותו הצליל. היו קטנים וגדולים, ורואים זאת בציורים עתיקים ששרדו. וכך כל כינור הפיק מנעד אחר של צלילים. כשם שאיננו ממשיכים לעלות לירושלים כשאנו רכובים על חמור, אין טעם להשתמש דווקא בכלי הנגינה העתיקים המקוריים. אני מעוניין בתוצאה המהודרת ביותר. אין סיבה להשתמש בכינור העתיק רק לשם הנוסטלגיה".
חוץ מכלי המיתר תכלול התזמורת גם שתי חצוצרות, עכשוויות ולא עתיקות, שני נבלים גדולים של ימינו ושני חלילים מעץ, בדומה לפעם, שהרי כאמור צלילם של אלו מתוק יותר לטעמם של חז"ל. המשנה מוסיפה שיש צורך בכלי הקשה יחיד – הצלצל.
"זהו הכלי העתיק ביותר מכל הכלים. הוא מייצר צלילים בעוצמה של מקהלה שלמה, צליל רוחני מדהים, ארוך ומתמשך, צליל שמימי. לא משנה מה גודל המקהלה, הצלצל יגבר בקולו על כולם", לואיס התרגש. "ברגע שהכלים הללו ינגנו משהו, ממש לא משנה מה, ובו בזמן יקראו 12 הלוויים בצורה נעימה את התהילים, אפילו ללא כל מנגינה – הדבר כבר כשר מבחינה הלכתית. כל מנגינה מעבר לכך, אם אך תיעשה בטוב טעם ולפי רוח התורה – תהיה מצוינת".
בשאלות הללו ואחרות תכריע מועצת מוזיקאים מיוחדת שתוקם לצורך הנגינה במקדש העתידי. לואיס חלם להקים אותה.
