החודשים של לפני האינתיפאדה הראשונה, שפרצה בספטמבר 1987, היוו תקופה ביטחונית מתוחה. באפריל אותה שנה התרחש אחד הפיגועים הקשים שידעה המדינה, פיגוע שנצרב בזיכרון הלאומי. משפחת מוזס עשתה את דרכה ברכב המשפחתי במוצאי שבת ממקום מגוריהם באלפי מנשה לכפר סבא לערוך קניות לליל סדר פסח, שנערך יומיים לאחר מכן.
האב אייבי, אז בן 37, נהג ברכב והאם עופרה, בת 34, ישבה לצידו. היא הייתה בהריון. מאחור ישבו הבת עדי בת ה-8, הבן ניר בן 13 וחצי, חברו יוסי גם בן 13 וחצי ועל ברכיו טל בן ה-5. כאשר הרכב חלף ליד הכפר חבלה התהפך עולמה של המשפחה. "בקבוק תבערה נכנס דרך החלון", אייבי משחזר. "זה היה בקבוק עם נפט ודלק והמנוול הזה שם גם דבק מגע. נלכדנו באוטו. עופרה נפגעה וצרחה 'אמא' בצורה איומה. האוטו בער כמו לפיד. קפצתי אינסטינקטיבית להוציא את מי שיכולתי. רצתי לדלת האחורית בצד שלי, פתחתי את הדלת ואת מי שתפסתי הוצאתי. דרך האש היה קשה לראות. אחרי שהוצאתי את הילדים רצתי לצד שני להוציא את עופרה. אני תופס את הידית של הדלת ומנסה למשוך. מהחום זה ניתך ולא הצלחתי לפתוח. אני והילדים עומדים בחוץ ורואים מול העיניים את עופרה נשרפת למוות. עופרה בהריון בחודש השישי. הילדים צורחים: 'אבא תוציא את אמא'. זה צרחות שאני שומע עד היום".
תוצאות הפיגוע היו קשות. האם עופרה, יחד עם העובר ברחמה, נספו באש. הבן הקטן טל נפצע אנוש ונפטר לאחר שלושה חודשים בהם נלחם על חייו. "טל, ילד בן 5, שהעור שלו זה כמו קליפת בצל, נשרף כולו", אומר אייבי. "הוא היה הגיבור של המשפחה. שרד 89 ימים ועבר ניתוחים מאוד קשים. לפני שהוא נפח את נשמתו הוא הסתכל על סבתא שלו ואמר: 'סבתא, זהירות בדרכים'. הוא חשב שזו הייתה תאונת דרכים. ילד בן 5 לא יודע שזה היה פיגוע. הוא לא יודע מה זה מחבל. הוא נפטר מזיהומים של הכוויות, כי כל הגוף היה כבר חשוף. יש לי חבר, שהוא כמו אח בשבילי, הוא בין היחידים שראה אותו עם הכוויות. הוא עד היום לא מספר לי מה הוא ראה. הוא לא רוצה. הוא אומר: 'תשאיר את זה איך שהכרת את טל'. אני ראיתי את טל רק עם תחבושות. כשחילצתי אותו מהרכב ראיתי אותו עם הבגדים השרופים. באותו היום הוא הצליח לרכוב על אופניים ללא גלגלי עזר".
שאר הילדים וגם אייבי נפצעים. אייבי, שכל חלק גופו הימני מכוסה בכוויות, מוגדר גם כיום כנכה קשה. הוא לא נפגע מהתלקחות הבקבוק, אך כאשר חילץ את ילדיו הוא הכניס את גופו לתוך הרכב הבוער ונשרף. "כשפינו אותי לבית החולים הוגדרתי במצב אנוש. היו לי כוויות בכל הגוף. עברתי ניתוחים וחבשו אותי בכל הגוף, רק האף והעיניים היו בלי תחבושות. הייתי מאושפז כמעט חצי שנה. אתה לא שם לב שאתה נשרף. התחלתי לבעור, אבל אתה לא שם לב לזה כי האדרנלין עובד לך בצורה כזו: יש מצב חירום ומה אתה עושה. לא מלמדים אף אחד מה לעשות כשזורקים עליך בקבוק תבערה".
אנחנו מקיימים את הריאיון במקרה ב-11.4, בדיוק 31 שנה לאחר היום הארור ההוא. השנים הרבות שחלפו לא הצליחו להסיר את המועקה הקשה איתה חי אייבי. הוא עדיין מתחבט האם פעל נכון, כשחילץ קודם את הילדים ורק לאחר מכן ניסה לחלץ את רעייתו עופרה. "זו התלבטות, את מי אתה מוציא קודם. אבל אין דבר כזה. אדם פועל בצורה אינסטינקטיבית, כמו חיה. הוא לא חושב את זה אני מוציא ראשון ואת זה שני. אז לא פעם שאלתי את עצמי מה היה אם הייתי מוציא את עופרה קודם. ואם הייתי מוציא אותה קודם אז הילדים היו נשארים באוטו הבוער. לא ידעתי שלא אצליח לחלץ אותה. הלוואי והייתי מצליח".
אני מנסה קצה להקל עליו ואומר לו: "אולי המחשבה האינסטינקטיבית שלך באותו רגע הייתה, שעופרה היא אישה בוגרת והיא יכולה לצאת בעצמה". הוא עונה: "הייתה חגורת הבטיחות והיא כנראה לא הצליחה לפתוח אותה. הבקבוק נכנס דרך השמשה בצד שלה. היא בטח הייתה בהלם וכשאתה בהלם אתה לא עושה כלום".
המחבל כמעט שוחרר
אייבי, עוד מעט בן 68, נולד בהודו. אביו היה חייל בריטי, ששירת שם. הוא נסע לעירק כדי למצוא כלה יהודייה והביא אותה להודו. אייבי חלם להיות חייל בצה"ל ובגיל 16 עלה לבדו לישראל. הוא שירת בחיל האוויר ולאחר השחרור עבד בחברת תעופה אמריקנית במשך שנים רבות בתור מנהל המבצעים של החברה. הוא מחזיק ברישיון טיס אזרחי וגם כיום עובד בנתב"ג כמדריך פקחי טיסה. בשנת 1972 הוא נשא לאישה את עופרה והם הקימו משפחה. מי שהפך את עולמו הוא המחבל מוחמד דאוד. "הוא נתפס אחרי חצי שנה", מספר אייבי. "מי שתפס אותו בזמנו היה בחור צעיר בשב"כ, קוראים לו יובל דיסקין, שלימים היה ראש השב"כ. נשארנו חברים מאז. הוא הגיע לזירת הפיגוע ואמר: 'יש לי ילדים בבית באותם הגילאים'. את המראה שראה באותו היום, סיפר שלעולם לא יישכח. השב"כ קיבלו הוראה חד משמעית מראש הממשלה רבין לעשות הכול כדי לתפוס את הרוצח. אז באמת תוך חצי שנה עלו על עקבותיו".
למרות הקושי הנפשי, אייבי מקפיד ללכת לדיונים בבית המשפט הצבאי. על המחבל נגזרו שני מאסרי עולם ועוד 70 שנה. "היה לי מאוד קשה לראות מנוול כזה. רוצח שהכחיש כל הזמן. ביום פסק הדין אני פרצתי בבכי, כי הוא היה צריך לקבל עונש מוות. שני שופטים הטילו עליו עונש מוות והשלישי התנגד. החוק אומר, שצריך פה אחד כדי לגזור עונש מוות. התעמתי עם אותו שופט. אמרתי לו: 'אם לא הטלת עליו עונש מוות אז תרשום לו הערה, שבשלב מסוים תשוחרר בעסקה. תרשום לו, כי זה קורה בפועל'. השופט לא ענה לי".
אייבי כמעט חזה את הנולד. בשנת 2013, במסגרת הניסיון לחדש את המשא ומתן המדיני בין ישראל לרשות הפלסטינית בלחץ הממשלה האמריקני, הוחלט על שחרור מחבלים בארבע פעימות. שלוש הפעימות הראשונות יצאו אל הפועל. דאוד היה אמור להשתחרר בפעימה הרביעית, שתוכננה לאפריל 2014. היא בוטלה בשל פיצוץ השיחות. "רצו לחדש את תהליך השלום והחליטו לשחרר רוצחים כמחווה לפלסטינים, רוצחים הכי גדולים. אמרתי אז: 'על חשבון הדם שלי אתם מתניעים את השלום? זה הדלק? אין לכם דרך אחרת?' נתנו מיליון ואחת מחוות, לאן הגענו עם זה? שייחתם הסכם שלום, שייסגר העניין ואני הולך בעצמי לבית הסוהר לשחרר את המחבל. כל עוד יש מצב מלחמתי אז על מה משחררים אותם? להתניע את השלום? מה אני מקבל בתמורה? הנה, שחררנו מחבלים בעסקת שליט וחלק מהם חזרו לבצע פיגועים".
מנפגע ליו"ר הארגון
אייבי מכהן כיום כיו"ר ארגון נפגעי פעולות איבה, המאגד בתוכו משפחות שכולות, אלמנות, יתומים ופצועי טרור. הוא היה ממקימי הארגון ונבחר לתפקיד היו"ר במרס 2017. "בשנת 1988 התקשרו אלי ואמרו לי שרוצים להקים קבוצה ושאני אצטרף להם", הוא נזכר.
"בקבוצה היו אילנה, אשתו של יוסף רומנו שנרצח בפיגוע באולימפיאדת מינכן, וסמדר הרן, שאיבדה את בעלה ושתי בנותיה בפיגוע בנהריה. בהמשך הצטרף גם דב קלמנוביץ', שנפצע גם הוא מבקבוק תבערה. בחיים לא האמנתי שנגיע למימדים כאלה. חשבתי שיהיה ארגון קטן. התחלנו לפעול לטובת הנפגעים. פרסמנו פה ופרסמנו שם, ובשנת 1998 הוכרנו כארגון היציג במדינת ישראל".
"לצערי זה התחיל לתפוח ולגדול, וראיתי לנגד עיניי מטרה לעזור לאנשים האלה. זה מורכב להתמודד עם נפגעים, עם אנשים שסובלים מפוסט טראומה, עם מישהי שאיבדה בעל, עם אבא שאיבד ילדים. יש לנו בארגון שמונה יתומים משני הורים, אין לזה אח ורע בשום ארגון, גם לא בארגון נכי צה"ל. שם זה או אבא חייל או אמא חיילת. לא סתם אמר ראש הממשלה אריאל שרון, שהנפגעים שלנו זה חיילים ללא מדים. כשהבן שלי בן ה-5 נשרף למוות לא היה לו נשק להתגונן. רצחו אותו בדם קר. רצחו אישה בהריון בדם קר".
יום הזיכרון נקרא "יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ופעולות האיבה". יש הפרדה בין חללי פעולות האיבה לחללי מערכות ישראל. נערכים גם טקסים נפרדים. זה לא מקומם?
"בהתחלה זה קומם אותי. פעולות האיבה הם חלק ממערכות ישראל, אבל טוב שיש את ההפרדה הזו, כי ככה מזכירים אותנו. אחרת מי היה מזכיר אותנו? שים לב, שלא מזכירים את חללי המשטרה, לא מזכירים את חללי השב"כ והמוסד. לא עושים טקס לבד לחללי המשטרה או חללי השב"כ או המוסד. לנו יש טקס לחוד. מעריכים אותנו יותר. בטקס שלנו ראש הממשלה נואם. כל גדולי האומה באים לטקס שלנו".
לגבי היכל ההנצחה בהר הרצל, בו מונצחים כל חללי מערכות ישראל אך לא מונצחים חללי האיבה, דעתו שונה. "היכל ההנצחה קומם אותי. הבטיחו לנו שיהיה לנו היכל לחוד. עושים הבדלה אבל אולי זה בסדר כי ככה זוכרים אותנו יותר. לא אשקוט עד שיוקם היכל ההנצחה לחללי הטרור. הגדולה של היכל ההנצחה זה בכך, שבכל יום שבו נהרגו חיילים נדלקת נורית על השם של החייל ורב צבאי אומר קדיש עליהם. מי יגיד קדיש על היקרים שלי אחרי לכתי? מי יזכור אותנו?"
אתה יכול להבין את ההרגשה של נפגעי איבה ומשפחות של חללי איבה שהם כמו סוג ב'?
"כן, כי זו ההרגשה שנותנים לנו. כאילו מי אתם ומה פתאום נפגעתם. אתה עול עכשיו למדינה. צריכים לדאוג לך ולמשפחה. חייל צה"ל לא בתפקיד, שהיה בפאב ושתה לשוכרה, נהג ונהרג בתאונת דרכים נחשב לחלל צה"ל. בפיגוע בשרונה לא רצו להכיר באילנה נבעה, שמתה כתוצאה מהתקף לב. אז מה? ההתקף נגרם בשל הסיטואציה של הירי. נלחמנו ובסוף הכירו בה. בשביל זה יש את הארגון".
"נכנסתי לקולנוע והצגתי תעודת נכה איבה. אמרו לי: 'מה זה פעולות איבה?' לא מכירים. בהמון מקומות יש הנחה לנכי צה"ל, אבל לא לנכי איבה למרות שזה אותו חוק ואותן זכויות. על זה הארגון נלחם. תחשוב על המימון הגדול שארגון נכי צה"ל מקבל, אני נלחם בסך הכל בשביל מיליון שקל מול הרשויות. אנחנו צריכים להתחנן ולתת להם מיליון ואחת סיבות למה אנחנו צריכים את הכסף הזה".
יש לו ביקורת כלפי ארגון נכי צה"ל ויד לבנים וגם כלפי לשכת ראש הממשלה. "הם ארגונים כוחניים. באילת הם קבעו למשל, שמי שיגיד קדיש בטקס הזיכרון זה רק בנים של חללי צה"ל. למה? ילד שאיבד את אבא שלו בפיגוע לא יכול להגיד עליו קדיש? הייתה מלחמה ושיניתי את זה. לפני כמה ימים ראש הממשלה אירח אצלו יתומי צה"ל לקראת יום הזיכרון. הוא לא מארח יתומי טרור. שלחנו בשנה שעברה ללשכה שלו מכתב לארח גם יתומי טרור. לא התייחסו אלינו. הדברים האלו מקוממים אותי. אני רואה את התפקיד שלי כשליחות. אני מקדיש המון מזמני וזה תפקיד ללא שכר. זה תפקיד התנדבותי לגמרי. אני עושה את זה כי אני יודע מה עובר על נפגעי הטרור ובני המשפחה. אל תשכח שאתה מדבר עם אב שכול, נכה, עם שני ילדים נכים, שהם יתומים מאם ושכולים מאח".
"הם לא ינצחו אותנו"
31 שנים עברו מאז, אבל מבחנת אייבי הפצעים לא הגלידו. "קח גזע עץ ותחרוט עליו פס, מה קורה לפס הזה אחרי 31 שנים? הוא נכנס יותר עמוק. העץ גדל והפס החרוט נכנס יותר ויותר פנימה. מזכירים לנו את זה ביום הזיכרון, אבל בשבילי כל יום זה יום הזיכרון. אין יום שאני לא חושב על זה. אין יום שאני לא חושב איך הם היו נראים היום. טל היום היה צריך להיות בן 36, מה הוא היה עושה? הוא היה ילד מאוד מאוד חכם. אולי איש הייטק. נשוי. אותו דבר עם סבתא עופרה. איך היא הייתה נראית היום. היא הייתה צריכה להיות בת 65. היא לא הספיקה לראות את הנכדים שלה".
איך הצלחת להחזיק מעמד?
"הייתי בן 37. להתאלמן בגיל כזה, לאבד ילד. לאבד עוד תינוק. לא היה פשוט, אבל אספתי את השברים והסתכלתי קדימה על החיים. איך עושים את זה? הקושי הוא רב, כי תמיד אתה נלחם להחזיק את עצמך מעל המים. להגיד לך שלא היו פעמים שטבעתי? כן טבעתי וניסיתי להישאר שם, אבל בדקה ה-90 אמרתי 'אני חייב לנשום', כי יש לי עוד שני ילדים".
המחבל, שניסה למחוק את משפחת מוזס, לא הצליח. לאייבי יש כיום שני נכדים: רון, שיחגוג בר מצווה בעוד חודשיים, ונכדה נוספת בגיל 7. "כשרון נולד צעקתי בבית החולים: 'יש, ניצחתי את הטרור'. היה עץ משפחתי וגדעו ענף והנה ענף חדש. זה ההמשך. הם לא ינצחו אותנו".
