זה קרה באחד מימי חמישי של יולי 2007. רם ג'אן, חייל בן 20 ומכונאי רכב בחיל החימוש, עמד בתחנת האוטובוס בצומת כרכור הסמוכה למחנה 80, בדרכו הביתה. לפתע זינק עליו נשאת מלחם, ערבי־ישראלי תושב ערערה, תקף אותו במברג, הכה אותו וניסה לחטוף את נשקו. שמונה שנים מאוחר יותר יבצע אותו מלחם את פיגוע הירי בפאב 'הסימטא' ברחוב דיזנגוף, שבו נרצחו שלושה בני אדם ונפצעו שבעה.
כמה שבועות לאחר שרם שוחרר מבית החולים, צלצל הטלפון בבית משפחת ג'אן. על הקו הייתה מזכירת בית המשפט, שביקשה שרם יגיע להעיד במשפט המחבל. "שמחתי לשמוע שהמדינה הולכת למצות את הדין עם המחבל שכמעט רצח את הבן שלי", אמרה אז אמו, רינה, לאתר mynet. בדרכם של רינה ורם לבית המשפט, צלצל שוב הטלפון הנייד של רינה. "אמרו לי 'אתם לא צריכים להגיע כי יש עסקת טיעון'. באותו רגע לא ממש הבנתי מה המשמעות של זה. כמה ימים לאחר מכן שמענו את גזר הדין בתקשורת. הייתי בהלם. חמש שנים, זה מה שהוא קיבל?"
מקרה נוסף היה יציאתו לחופשי של חאתם מרארי, ממבצעי הלינץ' המפורסם ברמאללה ב־2002, ששוחרר לפני כשנה בבית הדין הצבאי אחרי שנידון תחילה למאסר עולם. מרארי הוצא מכלא עופר והועבר מיד לרצועת עזה. משפחות הנרצחים הופתעו לשמוע על כך בתקשורת. "אני מאוכזב מהמערכת שלא טרחה להרים טלפון לאימא שלי ולהודיע לה שזה מה שקורה", הגיב אז רועי אברהמי, בנו של יוסף אברהמי ז"ל שנרצח בלינץ'.
אלה שתי דוגמאות למקרים רבים שבהם נפגעי פעולות איבה ובני משפחותיהם אינם מעודכנים בהליך המשפטי המתנהל מול המחבל שפגע בהם או ביקירם, וכתוצאה מכך אינם יכולים לקחת חלק בהליך ולהשמיע את קולם.
כדי להבין במה מדובר, הנה מעט רקע משפטי: על פי הדין הנוהג בישראל, בעבירות פליליות, שאירוע טרור נכלל בתוכן, המדינה היא שתובעת את הנאשם באמצעות הפרקליטות, וקורבן העבירה איננו צד בהליך. לצד ההליך הפלילי, הנפגע יכול לתבוע דמי נזיקין בהליך אזרחי מקביל. במהלך השנים התקבלה ההבנה שלא ניתן להותיר את קורבן העבירה מאחור, וכי יש לאפשר לו להשתתף בהליך. בהתאם לכך חוקק בשנת 2001 חוק זכויות נפגעי עבירה, שעיגן לראשונה זכויות שונות של נפגעי עבירות מין ואלימות חמורות, ובהן הזכויות לקבל מידע על ההליך הפלילי והזכות להיות נוכח בדיונים. גם כעת הקורבנות אינם צד בהליך ואין באפשרותם למנוע למשל עסקת טיעון מקלה, אך ניתנת להם האפשרות להשמיע את קולם ולהפעיל לחץ מסוים בכיוון הרצוי להם. במסגרת החוק המדובר, על הרשויות ליידע את הנפגעים בהליכים משפטיים הנוגעים למי שפגע בהם – כגון עסקאות טיעון, גזרי דין, שחרור מוקדם ואפילו בקשות לחופשה מהכלא – ולאפשר להם להביע את דעתם.
למרות ההצהרה העקרונית שבחוק, בארגון 'אלמגור' המאגד נפגעי טרור ומסייע להם, טוענים כי במקרים רבים הוא איננו מיושם או מיושם באופן חלקי. לצד הכשלים ביישום, מצביעים שם על שתי בעיות חוקיות מהותיות: האחת, החוק נכנס לתוקף ב־2005, ואינו חל באופן רטרואקטיבי על אירועי טרור שבוצעו עד אז. נקודה זו מחריגה מהחוק נפגעים רבים מאוד. הבעיה השנייה היא שהחוק חל על מערכת המשפט האזרחית בתוך הקו הירוק ולא על בתי הדין הצבאיים ביו"ש, שבהם נשפטים מטבע הדברים מרבית המחבלים.
המקרה הבא ממחיש את היעדרו של חוק מחייב כלפי הנפגעים עד 2005, ואת חוסר המוכנות המערכתי לצורך ליידע את המשפחות. לאחר שנחתמה עסקת שליט ועוד לפני שהדבר פורסם בתקשורת, אמי פלמור, אז ראש מחלקת חנינות במשרד המשפטים וכיום מנכ"לית המשרד, החלה להתקשר מיוזמתה למשפחות הנפגעים כדי ליידע אותן על העסקה. "היא התקשרה להודיע על העסקה וביקשה מספרי טלפונים של עוד משפחות, כי פשוט לא היה לה", נזכר אב שכול ששוחחנו עימו על הנושא. "היה לי מוזר שלמדינת ישראל אין מאגר טלפונים, ואין אנשים שיעשו זאת".
בריאיון ל'מקור ראשון' לפני כשנה וחצי סיפרה פלמור: "הצעתי שלא נהיה פורמליסטים, ולמרות שאין חוק או הכרח כזה נאפשר למשפחות הנפגעים להביע את עמדתן, לקבל מידע ולהיות מעורבים, כדי לתת להן הזדמנות להתנגד שוב. זה לא רק לצורך התחושה הטובה – יש לכך השפעה. כשנחתמה העסקה התחלתי להתקשר למשפחות. ביצעתי עשרות שיחות טלפון, ולא הצלחתי להגיע לכולן. אם אני יכולה לשים את האצבע על הרגע הכי נוראי שהיה לי בקריירה, ואולי בכלל בחיים, זו סדרת הטלפונים הזאת".
המקרה של משוחררי עסקת שליט מבטא בעיה נוספת הנוגעת לנפגעי טרור, שהחוק הקיים לא נותן לה מענה: מחבלים משתחררים לעתים בהחלטות ממשלה במסגרת עסקאות שונות ולא בהליך משפטי, ואפשרות זו איננה כלולה בחוק נפגעי עבירה. שופטי בית המשפט העליון דחו במהלך השנים עתירות של משפחות שכולות נגד שחרור מחבלים, והבהירו כי זוהי החלטה שלטונית מובהקת שאין באפשרותם להתערב בה. עם זאת, ב'אלמגור' טוענים כי בכל מקרה חובה ליידע את המשפחות כדי שתינתן להם האפשרות להתנגד למהלכים שונים בטרם ביצועם, וכי ליידוע כזה יש גם משמעות נפשית ורגשית, כדי שהמשפחות לא יצטרכו לגלות ללא הודעה מוקדמת כי רוצח בנם יוצא לחופשי.
לפני כחצי שנה התקיימה פגישה בין נציגי משפחות השכול לבין הנוגעים בדבר במשרד המשפטים. מצד המשפחות השכולות נכחו בפגישה יוסי צור, אביו של אסף ז"ל שנרצח בפיגוע בקו 37 ב־2003, ופעיל ב'אלמגור'; יוסי מנדלביץ, אביו של יובל ז"ל, שנרצח באותו פיגוע; והדס מזרחי, אלמנתו של נצ"מ ברוך מזרחי ז"ל שנרצח בפיגוע ירי ב־2014. מצד משרד המשפטים נכחו ראש מחלקת נפגעי עבירה בפרקליטות המדינה, עו"ד בת־עמי ברוט, ונציגת הסיוע המשפטי עו"ד הדס גבריאלי.
"הסברנו להם את הבעיות שאנחנו רואים בנושא, והצגנו דוגמאות אישיות ואחרות", מתאר צור את הפגישה במשרד המשפטים. "נציגי משרד המשפטים רשמו את טיעונינו והבטיחו לטפל ולשתף בהמשך. יצאנו מהפגישה בהרגשה שיש רצון אמת לקדם את הנושא ולעזור ככל האפשר". בעקבות הפגישה הוחלט לקיים סדרת מפגשי הכשרה לעורכי הדין שמייצגים את המשפחות, ויַרצו בה גם נציגי משפחות השכול. המפגשים אמורים להתחיל בעוד חודש. נוסף לכך, במשרד המשפטים החלו לכתוב חוברת שתרכז את זכויותיהן של משפחות נפגעות טרור.
"ביקשנו שמשרד המשפטים ייקח אחריות וייזום מעצמו פנייה למשפחות, אבל הם לא מסכימים. הם רוצים שמשפחות אכפתיות ונודניקיות כמונו יבואו ויבקשו מידע, ויקבלו לפנים משורת הדין", מתאר צור מנקודת ראייתו את מצב המשפחות שהחוק לא חל עליהן. "משפחות שלא יודעות או שקשה להן לא יקבלו מידע. משפחות ממעמד בינוני או נמוך לא מודעות לזכויות שלהן ואין להן אמצעים לעקוב ולהגיב להליך המשפטי המורכב. גם אנחנו, שנדנדנו וקיבלנו אפשרות תקשורת למערכת הממוחשבת כדי לקבל מידע על המחבל 'שלנו', בכל זאת כשהוא עמד להגיע לוועדת שליש וביטל את הבקשה ברגע האחרון, אף אחד לא הודיע לנו. נסענו שש משפחות שכולות לכלא בבאר־שבע לחינם. מפילים את האחריות עלינו לקבל מידע בדרכים רשמיות ולא רשמיות. חובתה של המדינה לקחת את המשפחות ביד, להגיד להן שמתנהל תהליך לקראת פעולה כזאת או אחרת, והן מתבקשות לומר מה דעתן. אם ישאירו את זה למשפחות, מעטים ירימו את עצמם מעל האסון והטראומה לעשות את זה. זה לא הוגן, לא צודק ולא מוסרי".
יוסי צור מספר לנו על הקשיים שנתקל בהם במאבקו מול רוצחי בנו. "תקופה קצרה אחרי הפיגוע שבו נרצח בני גילינו שיש עצור נוסף, ערבי תושב חיפה שהסיע את המחבל. להפתעתנו גילינו שעשו איתו עסקת טיעון והורידו סעיפי אישום. למזלנו לא סגרו על עונש, אלא רק סיכמו על עונש חד־ספרתי. כשנכנסנו לעובי הקורה, הפרקליטות לקחה צעד אחורה וכתוצאה מהלחץ של המשפחות הוא קיבל מאסר עולם, כלומר 20 שנה. הוא עדיין בכלא. לפני כשנה גילינו ביוזמתנו שהוא הגיש בקשה לקיצור שליש, פנינו לפרקליטות כדי להופיע בוועדת השחרורים ואמרו לנו שאנחנו לא צד ולכן לא יכולים להופיע בוועדה".
אתם טוענים שיש בעיות ביישום החוק גם למי שנפגע אחרי 2005.
"נכון. החוק נבנה לעבירות מין ואלימות, ויש בו הרבה חורים שנוגעים לטיפול בנפגעי טרור. יש בעיות ביישום דברים ספציפיים כמו שחרור מחבלים ועסקאות טיעון, שבמקרים רבים לא משתפים בהן את המשפחות. חוק הטרור החדש מרחיב את האפשרות להאשים מסיתים שגרמו לפיגוע, אבל לא ברור האם הנפגעים יקבלו זכויות מולו כמו שיש להם מול סייענים לפיגוע וכדומה. יש עוד הרבה עבודה לעשות".
לדברי צור, מצבן של נפגעות עבירות מין בהקשר הזה טוב יותר, והמערכת המשפטית משתפת אותן יותר בהליך. "המדינה צריכה לקחת על עצמה את הטיפול בנושא בדיוק כמו נפגעי אלימות או אונס, אם לא יותר. אנחנו ב'אלמגור' רואים חשיבות גדולה לערב את המשפחות מהיום הראשון אחרי שהמחבל נתפס, כדי שלא יהיו עסקאות טיעון עם עונשים מגוחכים. הפרקליטות והשופט יצטרכו להסתכל למשפחה בעיניים. המדינה הבינה את זה לגבי עבירות מין ואלימות לפני הרבה שנים, אבל לא מצליחה לאמץ את העיקרון המוסרי הזה גם לגבי נפגעי טרור".
כאמור, חוק זכויות נפגעי עבירה לא חל בשטחי יו"ש, וממילא אינו רלוונטי כאשר המחבלים באים משם – למעשה במרבית המקרים. עם זאת, בפרקליטות הצבאית משתדלים לעדכן את המשפחות לפנים משורת הדין, אך הם אינם מחויבים לכך על פי חוק וממילא הדבר אינו מתבצע באופן שוטף וסדור. בשנה האחרונה קיימו בצה"ל עבודת מטה שנועדה להסדיר את הנושא, ובסיומה גובשו הנחיות שהופצו לפרקליטים הצבאיים, המפרטות כיצד עליהם לבוא במגע עם משפחות נפגעי טרור ובאילו מקרים עליהם לעדכן את המשפחות בהליך המשפטי. המסמך מאמץ למעשה את עיקרי חוק נפגעי העבירה אולם לא את כל סעיפיו, והסיבה לכך היא בעיית משאבים: בעוד בתוך הקו הירוק ישנה מערכת ממוחשבת המודיעה למשפחות על שינויים בהליך המשפטי, לצד שני אגפים במשרד המשפטים שנותנים מענה למשפחות – בפרקליטות הצבאית על הפרקליט לעדכן בעצמו את המשפחות. לעתים עושה זאת פרקליט איו"ש בעצמו, קצין בדרגת סא"ל המקביל למשרת פרקליט מחוז.
בין דם לדם
בניסיון לשנות את המצב הגישה לפני כשנה ח"כ ענת ברקו מהליכוד הצעת חוק המבקשת להחיל את חוק נפגעי עבירה גם על הליכים המתקיימים בבתי הדין הצבאיים ביו"ש. "לצערי, ישנן משפחות נפגעים רבות שאינן מקבלות אותן זכויות כמו שאר האזרחים, בגלל שהשפיטה נעשית בבתי דין צבאיים", אומרת ברקו. "טרוריסטים הנשפטים בבתי הדין הצבאיים עלולים לצאת לחופשי בעסקה כזו או אחרת, והמשפחה אפילו לא תהיה מעודכנת. זו אפליה בין דם לדם. חייבים לשים לכך סוף, והחוק שלי ייתן לזה מענה".
הצעת החוק עברה במושב החורף האחרון בקריאה טרומית, וברקו מתכוונת לקדמו במושב הקיץ עד לישורת הסופית. הסיבה לעיכוב בחוק היא התנגדות הפרקליטות הצבאית ומשרד המשפטים. בפרקליטות הצבאית הציעו שבמקום חקיקה, הפצ"ר יוציא הנחיה שתחייב את יידוע המשפחות. התנגדות הפרקליטות הצבאית נובעת גם מכך שיידרשו תקציב מיוחד ועבודת מטה נרחבת כדי לאתר את כל משפחות הנפגעים ולהקים מנגנון חדש שיעמוד עמן בקשר. זהו נושא רגיש, משום שישנן משפחות שאינן מעוניינות להיחשף למידע, וכדי להימנע מפגיעה בהן יש צורך במיפוי פרטני. אם החוק של ח"כ ברקו יעבור, הפרקליטות הצבאית תחל בסנכרון מערכות ובבניית ממשק עבודה חדש מול המשטרה ושירות בתי הסוהר. בארגון 'אלמגור' מקווים שהחוק יעבור, ויעניק זכויות שוות לכל משפחות נפגעי הטרור.
רבות ממשפחות נפגעי הטרור מעוניינות להשמיע את קולן לא רק בהליכים המשפטיים הישירים מול המחבל, אלא גם בצעדים מדינתיים והרתעתיים כמו הריסת בתים וביטול תושבות. כך למשל, בעתירה שהוגשה באחרונה לבג"ץ דרשו בני משפחת סלומון באמצעות עורכי הדין חיים בלייכר ומנשה יאדו מארגון 'חננו' את הריסתו המלאה של בית המחבל שביצע כזכור את הטבח הנורא בביתם ביולי האחרון, ורצח שלושה מבני המשפחה. הקומה הראשונה של בית המחבל נהרסה, אך הקומה השנייה שבה מתגוררים בני משפחתו נותרה על כנה בהוראת בג"ץ. בני משפחת סלומון דרשו להשלים את הרס הבית. העתירה נדחתה, אולם בית המשפט אפשר להגיש אותה ולא נקבע כי המשפחה אינה צד בעניין, אף שמדובר בהליך הרתעתי ולא ענישתי.
במקרה אחר נדחתה זכות העמידה של משפחה שכולה, ונמנע ממנה לקחת צד בהליך המשפטי. סגן שיר חג'אג' ז"ל נרצחה בפיגוע הדריסה בשכונת ארמון־הנציב בירושלים בינואר 2016. המדינה הודיעה שבכוונתה לגרש את בני משפחתו של המחבל, תושבי ירושלים, ולשלול מהם את התושבות. משפחת המחבל עתרה נגד ההחלטה בסיוע המוקד להגנת הפרט, והיא הוקפאה. מירב והרצל חג'אג', הוריה של שיר, הגישו לבית המשפט בסיוע תנועת 'אם תרצו' בקשה להצטרף כצד להליך. הפרקליטות תמכה בבקשה, אך בית המשפט החליט לדחות אותה. לפני כמה חודשים הגישה משפחת חג'אג' ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים על ההחלטה שלא להוסיפם כמשיבים לעתירת משפחת המחבל. הדיון בערעור יתקיים בחודשים הקרובים.
"בית הדין קבע שמשפחת חגאג' איננה צד בעתירה מכיוון שלא נטען כי בני משפחתו של המחבל היו קשורים לעבירה", מסביר עו"ד בן־ציון אדורם, היועץ המשפטי של 'אם תרצו' המייצג את המשפחה. "איך בית הדין יכול לומר דבר כזה, כשבחומר שהפרקליטות הציגה כתוב במפורש שיש מידע מודיעיני שהם קשורים לעבירה והיו חברים בארגוני טרור? תנועת 'אם תרצו' ביקשה להצטרף כצד לתביעה, בתור איזון לנוכחות של 'המוקד להגנת הפרט'. נוצר כאן מצב אבסורדי: ארגון שמגן על מחבלים נמצא כצד בערעור, וארגון שמנסה לייצג משפחות שכולות נמצא מחוץ לערעור".
לבקשת משפחת חג'אג' ישנו תקדים משפטי: באוקטובר 1990 נרצחה איריס אזולאי ז"ל בידי מחבל שדקר אותה בדרכה לבסיס שבו שירתה. גם אז הודיעה המדינה כי בכוונתה לגרש את המחבל ואת משפחתו מישראל, ואף לבטל את תושבותם. בעתירה שהוגשה נגד הגירוש ביקשה משפחת אזולאי להצטרף כמשיבה, ובג"ץ אישר זאת להם ולארגון 'אלמגור'. אם בית המשפט המחוזי ידחה בשנית את בקשתה של משפחת חג'אג', בכוונתם לערער על כך לבית המשפט העליון.
