המתעמלת האומנותית, לינוי אשרם, עשתה אפילו יותר מהמצופה ממנה וזכתה במדליית זהב אולימפית בקרב רב היוקרתי, ובכך הפכה לאחת היחידות בהיסטוריה שזוכה בתואר, שהיא לא מאחת ממדינות ברית המועצות לשעבר.
"אני עדיין לא מעכלת אפילו חצי ממה שקרה פה, אני מתרגשת נורא ובאמת שאין לי מילים", אמרה אשרם זמן קצר לאחר שעמדה בראש פודיום המנצחים, ושרה את "התקווה" לעיני עשרות הצופים הבודדים שצפו בה באולם.
"לא חשבתי לפני התחרות על הצבע של המדליה רק ידעתי שאני יכולה להשיג אותה. עבדתי מאוד קשה עם איילת (איילת זוסמן, המאמנת של אשרם, ד"מ), וזה הוכיח לי שההשקעה הקשה הוכיחה את עצמה. קמתי בבוקר הכי מפוקסת שאני יכולה, איילת אמרה לי שלא משנה מה יהיה היא איתי ואוהבת אותי. קיבלתי תמיכה מהמון אנשים, ספונסרים, איגוד ההתעמלות והוועד האולימפי שתמכו בי כול הזמן, וידעתי שיש מאחוריי קהל עצום שרוצה בהצלחה שלי, וזה עזר לי להיות מרוכזת".
עוד סיפרה אשרם על הקשיים שלפני: "התמיכה עזרה לי מאוד בתקופת הקורונה שהקשתה מאוד ולא הייתי מצליחה בלעדיהם. קיבלתי המון הודעות תמיכה עוד לפני שהתחלתי להתחרות. מאז שאני ילדה חלמתי להיות באולימפיאדה, אבל לא על הפודיום ובטח לא עם מדליית זהב".
הזכייה של לינוי קבעה עוד כמה רגעי היסטוריה במשחקים הנהדרים האלה: זו הפעם הראשונה שהמשלחת הישראלית זוכה בשתי מדליות זהב במשחקים (מתוך השלוש סך הכול שיש לנו), זו הפעם הראשונה שהמשלחת תסיים עם לפחות ארבע מדליות וכמובן, זו המדליה האולימפית הישראלית הראשונה אי פעם בהתעמלות אומנותית.
"בימים הראשונים ביפן לינוי לא נרדמה מהתרגשות, היא אכלה אבל הרזתה מיום ליום, ממתח עצבים ולחץ", שיתפה המאמנת איילת זוסמן, שעברה עם לינוי את כול הדרך המופלאה לפודיום. "היא שומרת על משקל תחרות כבר שלושה חודשים וכאן הוא צנח וכבר חששתי שלא יהיה לה כוח להתחרות. בשלב מסוים היא שיתפה אותי בתחושות שלה, בעיקר מהחשש מהציפיות הגדולות ממנה, למרות שהאהבה, החיזוקים ותשומת הלב עושים לה טוב. היא נמצאת על הפודיום משנת 2017 וידענו שהיא מסוגלת לזכות במדליה אבל לא חלמנו על הזהב כי לא חשבנו שזה אפשרי, והדבר היחיד שהחדרתי לה לראש, זה שתעשה את מה שהיא צריכה. היא תמיד אוהבת לדעת את הציונים אחרי כול תרגיל, הפעם לא אמרתי לה אבל לפי שפת הגוף שלי היא הבינה שהיא למעלה".
הפחד והתהילה
דרכה של אשרם לזכייה לוותה בכמה דרמות לא קטנות. זה החל בשישי, עם התרגיל הראשון שלה, שהסתיים עם חישוק שעף הרחק ממנה וציון נמוך, שהציב אותה במקום ה-13 בלבד בתחרות. "בתחילת התרגיל הראשון היינו בסוג של בלבול, לא עשינו את הרוטינה הרגילה שלנו, למרות שבסופו של דבר לינוי יצאה נחושה לעשות את התרגיל הכי טוב שאפשר", משחזרת זוסמן, "אחרי הטעות עם החישוק לא הצלחתי להבין מה קרה, אף פעם לא ראיתי אותה ככה מבולבלת, היא יצאה לגמרי מריכוז זו לא הייתה לינוי. חשבתי שאולי טעיתי שהעמסתי עליה יותר מדי ובהתחלה כעסתי, הייתי קשוחה וביקשתי ממנה שתתרכז. ואז ניגשתי לאלה (אלה סמופלוב, המאמנת של ניקול זליקמן, ד"מ), מאמנת נהדרת עם ניסיון אדיר, שאני לומדת ממנה המון. אמרתי לה שאני יוצאת ושתלך לדבר איתה. אחרי חמש דקות חזרתי וכבר ראיתי את לינוי עם ניצוץ בעיניים, היא ידעה מה לומר לה ומשם הדברים חזרו למסלול. ניקול ואלה הן ממש משפחה שלנו, כשאתם הייתם סגורים בבתים בקורונה, אנחנו היינו סגורות יחד שנתיים במחנות אימון".
ובאמת, אחרי המשבר של התרגיל הראשון, התאוששה אשרם נהדר עם תרגילי הכדור, האלות והסרט, שהציבו אותה בסיום המוקדמות במקום השלישי והמבטיח. "אני חושבת שזו חוזקה של ספורטאי לקום אחרי נפילה ולחזור לעצמו ואני שמחה שהצלחתי לאפס את עצמי", אומרת אשרם, "אני שמחה שיש סביבי אנשים נהדרים, שאמרו לי את מה שהייתי צריכה ברגעים הנכונים והחזירו אותי לעניינים". המתח בתחרות נמשך עד התרגיל האחרון בסבב תרגילי הסרט, שחתם את הביצועים על המשטח. הסיבה לכך היא, שמי שביצעה אותו הייתה הרוסיה המוכשרת, דינה אברינה, שהייתה האחרונה שעוד איימה לגזול את הזהב מאשרם. בסופו של דבר היא זכתה בציון של 24.000 נקודות, ולאחר שערעור נוסף שהגישה על הציון לא התקבל, סיימה עם ציון סופי של 107.650, ציון שנמוך ב-0.150 מזה של אשרם, שסיימה עם 108.00 וזכתה בתואר הנכסף.
"הרגע שבו חיכיתי לראות את התוצאה של דינה היה הרגע הכי מפחיד בחיים שלי", משתפת לינוי, "רק חיכיתי כבר לראות את הציון שלה ואיפה אני מדורגת, וכשראיתי אותו פשוט התחלתי לבכות. זה הרגע המאושר בחיים שלי ואני שמחה שהרבה ילדות ראו אותי היום ואני אומרת להן- תמשיכו לחלום, תמשיכו לעשות מה שאתן רוצות ואם תעבדו קשה, תצליחו".
אספקט נוסף לדרמה שהתפתחה הגיעה מכיוונם של המשלחת הרוסית, שהתקשתה לקבל את העובדה, שאיבדה את מדליית הזהב בענף לראשונה מאז משחקי אטלנטה, 1996. דינה אברינה, שסיימה כאמור שנייה, שולטת ביד רמה בשנים האחרונות באליפויות עולם ואירופה, לצד אחותה אברינה, שנדחקה הפעם אל מחוץ לפודיום המנצחים וסיימה רביעית. השתיים הרבו לערער במהלך התחרות על התוצאות, והתקשו לקבל את התוצאה הסופית.
"האמת שבמהלך התחרות הערעורים לא הפריעו לי", פסקה לינוי, "לאורך כול התחרות לא הסתכלתי על אחרות, אלא רק על עצמי ועל מה שאני צריכה לעשות". כאשר הסתיימה התחרות פרצה סערה שלמה, שלוותה בין השאר בצעקות של עיתונאים רוסים באולם והודעה של הוועד האולימפי הרוסי, על כך שיגיש ערעור על התוצאות. מי שהגדיל לעשות הוא חבר הפרלמנט הרוסי, ויטלי מילונוב, שאמר בראיון, "היה מביש לראות את המתעמלת הישראלית. זה לא אתלטיקה, זו התעמלות אומנותית ולדעתי היא הייתה צריכה לסרב למדליה, אחרת זה פשוט לא הוגן. הרוסים לא יעברו בשקט על שיפוט כזה".
לצד לינוי התחרתה בגמר גם ניקול זליקמן, הצעירה בת 20, בהופעת בכורה נהדרת באולימפיאדה ובגמר אולימפי. זליקמן הציגה תרגילים מרשימים וזכתה התשיעי והנהדר. "כל הדרך אמרנו לבנות שהן גם מוכשרות וגם יפות, שייצאו לעשות את הכי טוב שלהן ואנחנו איתן בטוב וברע", אמרה אלה סמופלוב, "זו פעם רביעית שלי באולימפיאדה, זו תחרות שונה לחלוטין וידעתי, שכמו שאיילת עוזרת לי כשאני צריכה, הפעם אני צריכה לעזור לה וזה מה שעשיתי. ישראל היום זו אימפריה בהתעמלות. יש לנו מערכת חזקה וטובה עם מאמנים נהדרים, שגדלו בברית המועצות והשתלבו עם המנטליות הישראלים. אני אוהבת את האמוציות של המדינה שלנו, שכולנו יחד עכשיו בטירוף באולימפיאדה. יש לנו מנטליות שאין לאף אחד אחר. ניקול ולינוי היו איתנו המון זמן בבידוד, אפשר כבר היה להשתגע. עשינו פיקניקים בדשא בוינגייט, בישלנו. יש ללינוי יש כישרון שהיא נולדה אתו ורק היה צריך ללטש אותה. אין ענף כזה כמו שלנו, שעובדים 12 עד 14 שעות כל יום. זה מדהים".
