הבחירה של שָׁלֵו בלילי, ליאל דבי והדר קמלי לשרת במערך הנפגעים של צה"ל לא הייתה ברורה מאליה. החיילות הצעירות הללו חיו כבר מילדות בצל האבל והשכול עם נפילת בן משפחה בצבא, ובשירותן הצבאי הן בחרו לשרת במקום שבו הכול התחיל – במערך הנפגעים שליווה אותן ואת המשפחות שלהן ברגעים הקשים של האבל, האובדן והזיכרון.
מאז תום מלחמת יום הכיפורים מפעיל צה"ל מערך נפגעים, יחיד במינו מכל צבאות העולם, העוסק בטיפול ראשוני בנפגעים, באיתור נעדרים ובמתן מענה למאושפזים ולמשפחותיהם – וגם בטיפול במשפחות שכולות שאיבדו את יקיריהן. קצינות הנפגעים, המנוסות יותר, הן אנשי הקשר של הצבא למשפחות השכולות, מרגעיו הראשונים של האסון ולאורך כל השנים. מש"קיות הנפגעים הן החוליה המקשרת בין צה"ל לבין חיילים שחלו או שנפצעו במהלך שירותם הצבאי ובשיתוף בני משפחותיהם. הן נוגעות בעצבי הרגש הכואבים ביותר של החיילים ובני משפחותיהם, ומוצאות עצמן לפעמים כגורם היחיד המסוגל להעניק אוזן קשבת ואמפתיה לאלו שהיו חלק ממערכת צבאית ענקית בהגנת המדינה ופתאום מצאו עצמם פצועים ומנותקים מכל מה שהכירו.
"מערך הנפגעים נכנס לחיים שלי כשהייתי בכיתה א', כשאחי יוסי שהיה נהג תובלה בצבא נהרג בתאונת דרכים בדרך לבסיס", מתארת שלו בלילי (19) מרחובות. היא משרתת כמש"קית נפגעים בחיל ההנדסה. המפקדת שלה במערך הנפגעים כיום היא אותה קצינת נפגעים שליוותה את המשפחה השכולה. בלילי משתפת בזיכרונות שמלווים אותה מאז הצטרפו היא ובני משפחתה ל"מועדון השכול" העגום: "אני זוכרת את הדפיקה בדלת של אנשי קצין העיר, מודיעי הנפגעים, והשיחה שלהם עם אבא שלי. אמא שלי נכנסה הביתה תוך כדי, ובלילה הייתה כבר ההלוויה. אני נשארתי בבית כי הייתי קטנה".
"קצינות הנפגעים ליוו אותנו בכל השנים, וברגע שקיבלתי את הצו הראשון מיד הצמידו לי בלשכת הגיוס קצינה שהתפקיד שלה ללוות אותי בכל תהליך הגיוס ובבחירת מקום השירות. רציתי מאוד להיות לוחמת קרבית אבל אבא שלי לא הסכים בשום אופן לאשר לי כפי שהצבא מחייב במשפחות שכולות". בשיחה שלה עם קצינת הנפגעים המלווה היא הבינה שהמקום שבו תוכל לתרום הוא במערך הנפגעים, כמישהי שחוותה ומכירה את הכאב והצער. עם זאת, בפועל, הרקע שלה לא בא לידי ביטוי במפגש עם משפחות של נפגעים: "נכון שאני מכירה את המצב מהעבר שלי, ואולי זה עוזר לי לדעת לשאול את השאלות הנכונות ולהבין מה המשפחות צריכות, אבל אני לא מספרת למשפחות שאיתן אני נפגשת שאני אחות שכולה כי אני מתרכזת במשפחה שמולי".
אביה של ליאל דבי (18), אלי, הוא אח שכול. אחיו צדוק נהרג בתאונה בשריון, ובעקבות האובדן הקים את עמותת 'לנצח אחי' שעוזרת לאחים ולאחיות שכולים בהתמודדות שלהם. ליאל מספרת כי האבל והשכול לא היו אורחים תדירים בבית שלהם והיא לא נחשפה להתמודדות הקשה של אביה עם האובדן. "למדתי על האירוע ועל התחושות והכאב של אבא שלי רק דרך ראיונות בתקשורת שהוזמן אליהם בנושאים של אחים שכולים", היא אומרת. "היה קשר של שתיקה בבית שלנו סביב הכאב הזה ואבא לא דיבר איתנו על אחיו. עכשיו, אחרי שהתגייסתי, אני כבר מבינה עם מה התמודד, ולא מפחדת לשאול אותו שאלות על דוד שלי".
בהמלצת אביה, טרם גיוסה, ליאל נפגשה עם קצינת הנפגעים שליוותה אותו כאח שכול. המפגש הזה גרם לה להחליט לשרת במערך הנפגעים: "רציתי להיות חלק מזה כי הבנתי שאנחנו פספסנו כמשפחה את הדברים החשובים שהאנשים כאן יכולים להעניק למי שהוא חלק מהשכול והעצב הזה". היא מספרת כי הפצועים שאיתם היא עובדת ובני המשפחות השכולות שהיא פוגשת רואים לא פעם את המפגש עם חיילי המערך כמפגש עם מלאכים.
בין אמפתיה להזדהות
סג"מ הדר קמלי (20) מירושלים, קצינת נפגעים בחיל השריון, היא בת דוד של סמ"ר אופיר מישאל שנפל בעת פעילות ביטחונית במוצב גלדיולה שבהר דוב. הוא נפצע אנושות וכעבור שלושה ימים נפטר מפצעיו: "הייתי בת 4 ואני לא זוכרת אותו, אבל יודעת שמשהו השתנה במשפחה באותו יום. אני ממש חושבת שזה כמו קרקע שנשמטת והמשפחה לא חוזרת להיות מה שהייתה אחרי דבר כזה", היא מתארת בכאב. "מה שמיוחד בסיפור הוא שקצינת הנפגעים הראשונה שנכנסה לבית של הדודים שלי, רס"ן לימור ברזני, הייתה המפקדת שלי עד שיצאתי לקורס הקצינים, והיא תישאר דמות מחנכת ומפקדת וראויה להערכה על התפקיד שהיא עושה. היא זו שדחפה אותי לקצונה. כשקיבלתי את ההצעה להתמיין לתפקיד במערך הנפגעים הרגשתי שזה כמו חליפה שתפורה בדיוק עבורי".
הדר מספרת כי החשיפה לשכול ולכאב המשפחות נעשית בצורה הדרגתית בהתאם לניסיון של החיילות והקצינות במערך: "מש"קית נחשפת לפציעה קלה יחסית של חייל, קצינה מטפלת בפצועים ברמה בינונית וראשי מדור דואגים לחיילים שנפצעו באורח קשה ואנוש. העניין הוא לחשוף אותנו למקרים הקשים בהדרגתיות". הקצינות תמיד מכוונת לרגע שבו הטלפון שלהן יצלצל, בשבת כבחול, וחמ"ל הנפגעים יודיע להן על חייל פצוע או חלילה הרוג, והן יעזבו כל עיסוק ויצאו מיד לבית החולים כדי להיפגש איתו או עם בני משפחתו ולסייע להם. הן ילוו את החייל עד שיחלים מפציעתו וישוב ליחידה הצבאית שלו.
הקשר עם המשפחות השכולות, לעומת זאת, ילווה אותן לאורך כל ימי חייהן. "נראה לי שהמשפחה שטיפלתי בה הייתה הפעם הראשונה שבה נפגשתי עם משפחה שכולה שהיא לא המשפחה שלי, ויש כל הזמן מתח בין הזדהות לאמפתיה – השתדלות להיות אמפתית אבל לא להזדהות עם הכאב של המשפחה כדי לא לאסוף עוד כאבים. הזדהות עם כאב עלולה לפגוע בנפש שלנו ואנחנו תמיד שמות מול העיניים את התזכורת שזה האבל והכאב שלהן, לא שלנו". היא מוסיפה כי מראש בחרה שלא לשרת בחטיבת גולני שבה שירת בן דודה: "הוא היה לוחם בגדוד 51 של גולני וברור לי שהיה קשה יותר בעבורי לענוד את תג החטיבה שלו ולשאת את צבע הכומתה שלו. לכן לא רציתי לעמוד בקשר עם משפחות שכולות מ'גולני' בגלל הצורך לעמוד כל הזמן בגבול שבין הזדהות לאמפתיה".
למה בחרתן לחזור ולהתעסק במקום הכואב של השכול ולא לשחרר או לברוח ממנו?
"אנחנו באות ממשפחות שכולות ומסוגלות להתעסק בפצע הזה של אנשים אחרים, אבל לא כל אחת מסוגלת לזה", אומרת בלילי. "אני מרגישה במידה מסוימת שככה אני מנציחה את אחי. קרה שעבדתי עם חיילים שנפצעו באורח בינוני, ובמצבים כאלה רואים לפעמים דברים פחות נעימים וזה אולי קצת מרתיע, אבל מהר מאוד אתה נזכר למה אתה כאן. אם אני מקבלת הודעה מהחמ"ל על פצוע, ברגע שאכנס לחדר של החייל בבית החולים אני מתעסקת רק באיך אני יכולה לעזור לו ולהיות איתו, וכל הבהלה יורדת. גם אם מצבו לא טוב, אני באה לפגוש אותו ולעזור לו". לדבריה, אביה התנגד בהתחלה לשירות שלה במערך הנפגעים אבל כשראה עד כמה התפקיד מחזק אותה התרצה: "אולי זה גם חלק מההתמודדות האישית שלי ושל המשפחה".
"חברים שואלים אותי לפעמים למה בחרתי להתעסק בצורה קשה כל כך במוות", אומרת קמלי, "אבל אני לא באמת מתעסקת במוות – אני מתעסקת בחיים. באלו שנותרו להתמודד עם השכול ובהתמודדות שלהם עם הבירוקרטיה ובכל צורך אחר".
מבט חדש על החיים
אחרי המפגשים עם החיילים והמשפחות חוזרות הבנות ליחידה עם חוויות ומחשבות שמלוות אותן גם בלילה. דבי מספרת כי תחת אחריותה מטופל חייל שנפצע ושרוי בהלם קרב. "לא ידעתי איך להתמודד עם הקשיים שלו, והמפגשים איתו מאוד הלחיצו אותי, אבל המפקדת שלי ליוותה אותי צעד־צעד ועזרה לי. אנחנו לא לבד בסיפור הזה" היא מדגישה.
הדר ממשיכה ומספרת: "לא מזמן היה לי סיפור עם אלמנה שנפגשתי איתה והיא אמרה שהיא לא מבינה למה היא צריכה לדבר איתי ולא עם חברה שלה. אמרתי לה שהתחושה הזאת טבעית, אבל הרבה אלמנות מרגישות שדווקא לי הן יכולות לגלות סודות שלחברות ולמשפחה לא יגלו. היא יצאה מהשיחה הזאת מסופקת ביותר, וכמה שבועות לאחר מכן התקשרה אליי והסכימה להיפתח ולהצטרף אפילו לנופש עם נשות חללי השריון ברמת הגולן. אחר כך היא הודתה על המפגש וסיפרה עד כמה הוא הביא אותה למקום טוב יותר".
במובנים רבים אתן משמשות מקור לתמיכה ולחברות רגשית בעבור החיילים הפצועים. איך שומרים על גבולות?
"אנחנו לא הפסיכולוגיות שלהן ולא עובדות סוציאליות אבל משמרות קשר עם החטיבה והצבא, כדי שהחייל ידע שהוא לא לבד בהתמודדות", אומרת ליאל. "נכון שהגבולות עלולים להיות לא ברורים אבל אני לא באה בבגדים אזרחיים אליו הביתה ומדברת איתו. אני במדים ועם סמלי המערך שלנו, וזוכרת תמיד שאני נציגה של הצבא". עם תום הריאיון הן גם יודו בחיוך שמתהומות הצער והכאב יצאו גם קולות של שמחה ובנייה: "יש הרבה סיפורים על קצינות ומש"קיות שבסוף מתחתנות עם אדם שטיפלו בו", אומרת ליאל, ומבהירה מיד כי הקשר נוצר רק אחרי הפסקת הליווי. "זה תפקיד לגמרי לא שגרתי, זה כבר ברור", היא צוחקת.
אבל יש לעבודה גם צדדים אפורים. הבנות עדות לרגעים קשים ולעתים גם לפרצי תסכול וזעם על הפציעה, על האובדן ועל המערכת הצבאית המורכבת. "זה בסדר שגם כועסים עלינו לפעמים", אומרת הדר. "המטרה העליונה שלנו היא לעזור בכל מה שאנחנו יכולות ולהיות גורם שאפשר לדבר איתו מטעם הצבא, גם אם לא תמיד נעים אולי לקבל ביקורת". ליאל מוסיפה ומתארת כי לפני כשבועיים קיבלה טלפון מחייל שטיפלה בו והשתחרר לפני שנה מהצבא. הוא מנהל כעת מאבקים מול משרד הביטחון להכרה בנכות שממנה הוא סובל, וחש שוב כיצד הקרקע היציבה נשמטת מתחתיו: "הוא אמר שאין לו עם מי לדבר ושהוא לא מקבל את התגמולים שהוא צריך ואת ההכרה שהוא רצה. העובדה ששוחחתי איתו במשך שעה ממש הקלה עליו, הוא הרגיש שיש מישהו שמקשיב לו. גם אם האדם מאוד מתוסכל וקשה לעזור לו ולהשיג את מה שהוא מבקש, השיחה והאכפתיות משנות את התמונה".
עד כמה התפקיד הזה מלווה את החיים שלכן גם מחוץ למסגרת הצבאית?
"אין ספק שהוא מלווה את המחשבות שלנו כל הזמן כי אנחנו יודעות שיש לנו אחריות על המשפחות", אומרת ליאל. "זה פוגש אותי המון בשיחות עם אבא שלי, שרק עכשיו אני מבינה את המשמעות של היותו אח שכול ואת ההתמודדות שלו שלא היינו ערים לה". שלו מוסיפה: "אני חושבת שנורמלי לבכות בעיסוק שלנו. באופן כללי, זה עיסוק נון־סטופ בצורכי החיילים, וגם אם הייתי אצל חייל לפני שעה יכול להיות שבעוד שעה תהיה לו בעיה נוספת והוא יזדקק לי. למרות כל זה, אתה לומד לעשות הפרדה בין החיים המקצועיים לבין החיים הפרטיים".
"אני לא מסכימה לאמירה שהמפגש עם הכאב הזה הופך את החיים שלנו ל'כבדים' ול'אפלים'. לפני חודשיים הוקפצתי לבית החולים בצפת לחייל שנפצע בהתהפכות נגמ"ש והייתי שם שעות, וכשיצאתי משם הביתה הרגשתי הרבה יותר שמחה מההבנה שמעבר לזה שאני עוזרת לאנשים, אני בריאה ושלמה. עד כמה שזה נשמע נדוש, קמתי בבוקר ואני בריאה ושלמה – אני אומרת תודה".
יש גם בדיחות
ליאל מהנהנת בהסכמה לדבריה של בלילי אבל מבקשת להציג התמודדות מעט שונה: "אני כל הזמן חושבת מה עובר על החיילים שאני מלווה, שאני בבית והם ממשיכים להתמודד עם הפציעה. ברור שצריך לדעת להתמודד עם זה כי לפעמים אני יכולה לצאת ממפגש בבית עלמין צבאי או בבית חולים ולא להבין איך כולם ברחוב ממשיכים לחיות כאילו לא קרה כלום, אבל זה חלק מהדרישות מאיתנו במיונים לתפקיד, להיות מסוגלות להפריד בין העבודה לחיים בחוץ".
הדר מספרת כי החיילות וקצינות הנפגעים משתמשות לא מעט בהומור כדי להתמודד עם חוויות השירות: "אני חושבת שהתפקיד מאוד מבגר אותנו והרבה קצינות צעירות מרגישות פער בינן לבין החברים בבית. אנחנו מקבלות פרופורציות על החיים ונראה שהכול הופך להיות יותר כבד, אבל אנחנו מוסיפות כל הזמן את ה'תבלינים' שלנו ולא מעט בדיחות, וזה עוזר לנו להתגבר".
כולן מסכימות כי על אף הרצון והדיבורים על הפרדה, ברגע שמישהי מהן או מהחברות שלהן תרגיש שהיא כבר קהה לעצב ולכאב של החיילים ושל המשפחות שאיתן הן עובדות, מקומה כבר לא במערך הנפגעים. "ברור שעם הזמן אני מתחזקת ומתחשלת", אומרת הדר, "אבל לעולם לא אאבד את הרגישות שלי, ולעולם לא אתיישב מול אלמנה שמספרת לי על הטנק הבוער שבעלה היה בתוכו ואתן לסיפור לעבור לידי".
אנחנו נפגשים לצילומים בסביבה שמוכרת לבנות היטב – בית העלמין הצבאי בנחלת יצחק שבתל־אביב. המצבות הדוממות מספרות סיפורים על חיים שנגדעו ועל משפחות שנותרו מאחור, ולהן הן צריכות לשמש משענת. הן משתפות מהחוויות שלהן ושל חברות שלהן ליחידה, ולפתע אחת מהן אומרת כי בצבא מנהלים מלחמה קשה מאוד בכלי התקשורת בכל הקשור למפגש ולנושא השכול. אני מופתע מהדברים והדר מסבירה: "המחויבות של צה"ל כלפי המשפחות השכולות היא קודם כול לתת להן את ההודעה על נפילת הבן או על הפציעה בצורה מסודרת. אם קרה משהו הן צריכות לשמוע על כך מגורם מוסמך ואנחנו נרצה להגיע ראשונים, וכשהתקשורת מגיעה למשפחה ומחכה לפעמים מתחת לחדר המדרגות – זה לא מכבד שום צד. בעבודה שלנו אנחנו מבינות עד כמה הרגע הזה שהמשפחה מקבלת את ההודעה הוא משמעותי בכל תהליך השיקום, וכבר שמענו על אירועים שמשפחות שמעו בשורות קשות דרך קבוצות ווטסאפים או מעיתונאים. וזה נורא.
"אלמנה שאני מלווה סיפרה לי שקיבלה את ההודעה על מות בעלה דרך חבר שהגיע אליהם, ותוך כדי שהוא יורד מרכבו הוא צעק לה שבעלה נהרג. בתקופה שאחר כך, האיברים בגופה החלו להשתתק, כל יום איבר אחר, ומאותו שוק שהגוף חווה גילו אצלה טרשת נפוצה. היום היא יושבת בכיסא גלגלים. השאלה שתמיד מהדהדת היא מה היה קורה אילו ההודעה הייתה ניתנת לה בצורה מסודרת".
ביום הזיכרון ירוצו שלו, הדר וליאל בין אזכרה לאזכרה, וייקרעו בין הרצון ללוות את המשפחות השכולות האישיות שלהן לבין הליווי של המשפחות השכולות שזקוקות להן בשעת הצפירה והעלייה לקבר. הן יודעות שהן נושאות אחריות כבדה ומלאות בתחושת סיפוק ובגאווה.
"אנחנו נמצאות כאן כדי לעזור כמה שאפשר באירועים הכי קשים שחייל או שמשפחה יכולים להיקלע אליהם", מסכמת הדר. "אני גאה בזה שבצה"ל קיים מערך נפגעים, מה שלא קיים בצבאות אחרים. לצאת מפגישה ארוכה עם אלמנה, שבה היא מספרת לי דברים שגם לילדים ולנכדים שלה היא לא מספרת, ולדעת שאני מותירה אותה עם אנרגיות חיוביות והרגשת נחת וסיפוק – זה נותן משמעות שונה לגמרי לכל השירות הצבאי שלי ושל חבריי במערך הנפגעים".
