הרגע שבו הגיב השבוע בבג"ץ עו"ד אבי הלוי בשם תנועת הליכוד לעתירה שרבים ממגישיה הם עצמם חברי כנסת מהליכוד, כי "אל לו לבית המשפט להתערב" – מסמל דילמה חדשה וחשובה שמוצבת לפתחה של האופוזיציה הימנית בכנסת: האם נכון או לא נכון לפנות לבג"ץ כדי שיתערב בעבודת הכנסת במקרים שבהם נראה כי קואליציית בנט־לפיד מנסה לצמצם את כוחה.
השימוש בבג"ץ ככלי פוליטי אינו חדש, והוא הלך וגבר בעשור האחרון, שבו אחז הימין בשלטון והשמאל ישב באופוזיציה. אירוע השיא עד כה היה במועד שהציב בג"ץ ליולי אדלשטיין, שעד אליו הוא חייב לכנס את המליאה לבחירת יו"ר חדש לכנסת. אלא שבעוד בשמאל הפנייה לבג"ץ באופן המבסס את עליונותו על הכנסת היא מוסכמת, בימין המצב שונה לחלוטין.
העתירה שהגישו חברי הכנסת דוד ביטן, מירי רגב, קטי שטרית ופטין מולא מהליכוד, יחד עם ח"כ משה ארבל ומיכאל מלכיאלי מש"ס, מבקשת מבית המשפט להתערב בהחלטה על הקמת ועדות הכנסת, בטענה שהרכב הוועדות לא משקף נכונה את יחסי הכוחות האמיתיים בין הקואליציה לאופוזיציה, וגם לא את גודלן של הסיעות השונות. בוועדת הכספים, שנחשבת אחת הוועדות החשובות ובייחוד בתקופה של העברת תקציב, העניקה הקואליציה לעצמה רוב של שני ח"כים במקום אחד. הליכוד, לעומת זאת, קיבל בוועדה שני נציגים בלבד, בזמן שגם הרשימה המשותפת – שגודלה כחמישית מהליכוד – קיבלה אף היא שני מקומות.
אין חולק בימין על התנהלותה הבעייתית של הקואליציה, אך על האופן שבו יש להתמודד איתה קיימת מחלוקת לא פשוטה. שני הצדדים מודים כי מדובר בסוגיה מורכבת. מהעבר האחד ניצב הח"כים מן הימין השמרני, המתנגד באופן מוחלט להתערבות של בית המשפט בהתנהלותה של כנסת ישראל. מן העבר השני ניצבים אלה הרוצים להילחם בכל הכלים האפשריים למען מה שהם רואים כמימוש רצונו האמיתי של הבוחר.
"בג"ץ הוא כלי חשוב ביותר במאבק הפוליטי", אומר עו"ד אילן בומבך המייצג את ששת חברי הכנסת שהגישו את העתירה. "אני מייצג כאן ח"כים שרוצים להיות בתפקידים המשפיעים ביותר כדי להגשים את רצון שולחיהם, וזה נמנע מהם. כאשר יש קיפוח קיצוני כמו במקרה שלנו, זה מקרה שבג"ץ חייב לדון בעניין ולהתערב, אחרת יש מעילה ברצונו של הבוחר. הדבר דומה למצב שבו ועדת הבחירות תחליט שכדאי לשנות את תמונת המנדטים בכנסת, ולהעביר קול מהליכוד ליש עתיד כי צריך להעביר תקציב או מכל סיבה אחרת. האם במקרה כזה לא נעתור נגד החלטת ועדת הבחירות המרכזית? ודאי שכן".
עו"ד בומבך מציין שגם הח"כים מהליכוד המתנגדים לעתירה הודו שזהו מקרה קיצוני. "כשהייעוץ המשפטי של הכנסת אומר שיש קשיים בהתנהלות הקואליציה, אבל שומרי הסף נרדמו והם לא מעמידים את הקואליציה על חומרת הדברים ולא קובעים שיש פה עיוות מוחלט של תוצאות הבחירות באמצעות הוועדות, כאן חייב בג"ץ להיכנס".
השימוש של חברי כנסת בבג"ץ צריך להיעשות במשורה?
"אני לא חושב שצריך להשתמש בזה במשורה. בג"ץ הוא כלי מאוד חשוב. בג"ץ מטבעו לא אוהב להרבות בהתערבות בכל מה שקשור בפעילות של הכנסת, ורואה צורך לרסן את עצמו בהתערבות שכזו, אבל יש מקרים שבהחלט מחייבים ההתערבות. אני מסכים שהם מקרים מיוחדים, אבל אי אפשר להגיד שלחלוטין לא משתמשים בבג"ץ. זה כלי הכרחי במאבק של האופוזיציה נגד השלטון".
אז למעשה בכל נושא כדאי לאופוזיציה לרוץ לבג"ץ?
"עתירה לבג"ץ היא דבר שהאופוזיציה בוודאי חייבת לשמר אותו, ולוּ ככלי הרתעתי. כשהאופוזיציה מצהירה מלכתחילה שהיא לא תלך לבג"ץ, הקואליציה יכולה להתנהל בצורה קיצונית, כי היא יודעת שממילא אף אחד לא יתווכח איתה. אבל כשהממשלה יודעת שאתה עלול לאתגר אותה בבג"ץ, היא תהיה זהירה יותר. זה כמו נשק גרעיני, הדבר החשוב הוא שהצד השני ידע שאתה תהיה מוכן להשתמש בו".
ליבת הוויכוח
מי שהוביל את התנגדות הליכוד להגשת העתירה בנושא הוועדות, הוא יו"ר הסיעה ח"כ יריב לוין. "עמידה על עקרונות תמיד כרוכה במחירים", אומר לוין. "לא חוכמה לדבר על עקרונות אבל ברגע שאתה צריך לשלם מחיר כדי לעמוד על העיקרון הזה – לשכוח ממנו, ואני חושב שהמקרה הזה הוא בדיוק הדוגמה לכך. ההתנהלות של הקואליציה היא באמת חסרת תקדים. זו לא רק רמיסה של האופוזיציה, זו רמיסה של מוסד הכנסת וההליך הדמוקרטי. אבל עם כל החשיבות של תיקון העוול הזה, ברגע שאנחנו פונים לבית המשפט כדי לקבל עוד חבר בוועדת הכספים, ברור שהוא יתערב בכל דבר. הוא יהיה זה שיחליט מהי פגיעה קשה ומהי פגיעה לא קשה, והתוצאה תהיה שאפשר לסגור את הכנסת ולהעביר את ההכרעה לבית המשפט".
ד"ר אביעד בקשי:
"מחיר העברת האחריות לניהול הכנסת לרשות השופטת, הרבה יותר כבד מהמחיר הנקודתי של חוסר צדק מסוים"
איך הגענו למצב שהליכוד הגיב בבית המשפט נגד עתירה של ח"כים מהליכוד?
"הליכוד היא תנועה דמוקרטית ויש בה מנעד של דעות. העמדה שלי כיו"ר הסיעה היא גם העמדה המסורתית של הליכוד, ולכן הבענו אותה באופן חד־משמעי בבית המשפט. גם החברים שהגישו את העתירה חושבים שבג"ץ לא צריך להתערב בניהול הכנסת אלא במקרים קיצוניים מאוד, ולדעתם כאן באמת נשבר העיקרון של הייצוגיות ושיקוף של תוצאות הבחירות. אני לא מקל ראש בטענה הזאת".
אתה חושב שהאופוזיציה צריכה לוותר באופן מוחלט על פנייה לבג"ץ?
"יש מקרים שנתונים לסמכותו של בג"ץ. אם ימציאו קריטריונים מפלים כלפי חלק מהאוכלוסייה, או אם יש פגם בפרוצדורה של קבלת החלטות, כמו למשל להוציא תקנות בלי לפרסם אותן לציבור באופן שצריך לפרסם – לשם הדברים האלה יש בית משפט. אבל בשביל לנהל את הכנסת או להתערב בחקיקה – בשום פנים ואופן לא".
האופוזיציה משמאל השתמשה לא מעט בשיטה הזאת וזכתה להצלחות.
"זו בדיוק ליבת הוויכוח שלנו איתם. אנחנו אומרים שההכרעה הדמוקרטית מתרחשת בפרלמנט ולא בבית המשפט. אני בעד לקבוע ביחס לפרלמנט כללי ניהול ברורים מאוד, אבל הדרך לטפל בזה היא בפרלמנט עצמו, ולא בבית המשפט. העמידה על העיקרון שבג"ץ לא יכול לנהל את הכנסת כרוכה במחיר שיכול להיות שלא נצליח למנוע את הפגיעה הזאת בנו ובהליך הדמוקרטי, אבל אני חושב שזה מחיר ששווה לשלם כדי שנוכל לעמוד על העיקרון עצמו, ובבוא היום לתקן את הדברים".
ח"כ משה ארבל מש"ס, שנמנה עם מגישי העתירה, מודע לביקורת הקשה כלפי המהלך ולא מתעלם ממנה. "אני מכיר את הטענות על הבעייתיות של המהלך, והביקורות הללו הן הסיבה שש"ס החליטה שהעתירה לא תוגש בשם הסיעה אלא בשם חברי כנסת ספציפיים. אני רוצה באופן חד וברור שלא תהיה מעורבות שיפוטית, ודאי שלא מול הכנסת ובטח שלא ביחס לנושאים שההחלטה עליהם אמורה להתקבל בכנסת ברוב פרלמנטרי. אבל במציאות שבה פעם אחר פעם מתקבלות החלטות לרעתי כי אני לא מוכן לערב את בג"ץ, אני חייב לשחק גם על המגרש הזה, כי אחרת אני חוטא למחויבות שלי כלפי ציבור בוחריי".
אתה לא חושש שאתה בעצם מנציח את עליונותו של בית המשפט על הכנסת?
"מערכת היחסים בין הרשויות היא סוגיה מהותית ומורכבת, אבל אנחנו נמצאים במצב שבו הסכר כבר נפרץ. בית המשפט העליון התערב בצורה בוטה בהתנהלות הכנסת כשהורה ליולי אדלשטיין מתי לקבוע דיון במליאה, כשמצד שני הכנסת אפילו לא חולמת לקבוע לבית המשפט מתי לדון בעתירה. מהרגע שזה המצב וכל עוד אין לנו רוב לשנות את המציאות הזאת, אני צריך להסתכל על ה'ריאל פוליטיק' ולפעול בכל הכלים, כדי להבהיר שלא ניתן את הלחי השנייה".
מבחינת ח"כ ארבל, היחסים בין הרשויות אינם שורש הקושי בפנייה לבג"ץ. "הפיל שבחדר הוא סוגיית האמון בבית המשפט. כשאתה מסתכל למשל על הדיון הנוסף בבג"ץ בחוק המרכולים ורואה שארבעת השופטים שאינם שומרי השבת פסקו נגד השבת המסורתית, ולעומת זאת שלושת השופטים שומרי השבת פסקו בעד השבת, אתה מבין שבית המשפט לא פוסק באופן אובייקטיבי אלא משיקולים אחרים. וכשאתה חלק מקבוצה שאין לה ייצוג במערכת המשפט, כי השופט אלרון הוא שופט מזרחי יחיד, שלא לדבר על ייצוג לחרדים, אז ודאי שהמגמה הראשונית היא לא ללכת לבג"ץ".
אתה לא סומך על בית המשפט העליון שיפסוק באופן ענייני?
"כשעתרתי לבג"ץ נגד ההחלטה של יו"ר הכנסת מיקי לוי לא לאפשר הגשה של הצעות חוק פרטיות, העתירה נדחתה על הסף אפילו בלי שהתקיים עליה דיון, ולדעתי זה היה בניגוד לכללי הצדק. בית המשפט העליון כנראה חשש שיהיה לו קשה לעמוד מול פרוטוקול שיראה שיו"ר הכנסת שיקר לבית המשפט, כך שהרבה אמון אין לי. ועדיין, אין לי ארץ אחרת, אין לי בית משפט עליון אחר, וכשאני צריך למקסם את הזכויות של האנשים שבשמם אני נמצא בכנסת, אני חושב שכל הדרכים כשרות".
ח"כ משה ארבל: "אין לי הרבה אמון בבית המשפט. ועדיין, כשצריך למקסם את הזכויות של האנשים שבשמם אני נמצא בכנסת, כל הדרכים כשרות"
איך שגלגל מסתובב
בניגוד לח"כ ארבל שמסתכל על הסוגיה מהפן הפוליטי, ד"ר אביעד בקשי מפורום קֹהלת מציע מבט אחר לגמרי. "יש פה קודם כול שאלה, אם בית המשפט צריך בכלל לקבל עתירה כזו. יש מצבים שבהם הביקורת כלפי בית משפט היא שהוא עוסק בנושאים שבהם לפי החוק הקיים אין עילה להתערבות, אולם במקרה הזה מדובר בטענה שהתקבלה החלטה המנוגדת לתקנון הכנסת, כך שלכאורה קיימת עילה משפטית. ועדיין דוקטרינת השפיטות טוענת שגם במקרה כזה שבו יש עילה משפטית, על בית המשפט להימנע מעיסוק בסוגיות פוליטיות מובהקות".
מדוע?
"יש פה חשש אמיתי שברגע שאתה נותן לבית המשפט להכריע בסוגיה פוליטית, העמדות הפוליטיות של השופטים תשפענה על התוצאה השיפוטית. אבל גם אם נניח שלא, מבחינת אמון הציבור, ברגע שבית המשפט עוסק בשאלות פוליטיות מובהקות, התוצאה המיידית היא שהציבור יראה בשופטים שחקנים פוליטיים. וכשאמון הציבור במערכת המשפט נפגע, נפגעת גם היכולת של בית המשפט לעשות את תפקידיו הקלאסיים, שהם שיפוט פלילי ואזרחי. לכן הדרך הנכונה יותר היא לבוא ולומר שבמקום שהסוגיה תונח לפתחו של בית המשפט, היא תבוא לפני משפט הציבור".
ומשפט הציבור אולי יגיע ביום הבחירות.
"הפתרון של הדמוקרטיה אולי לא נותן סעד מיידי לח"כים כמו שבית המשפט יכול לתת, אבל הוא נותן סעד ארוך טווח, וצריך לומר שהמערכת ארוכת הטווח הזאת נותנת לעיתים גם תוצאות מיידיות, כי נבחרי הציבור מביאים בחשבון את דין הבוחר שיגיע בהמשך".
ואם הם לא מתחשבים בדין הבוחר, מדוע לא לפנות לבית המשפט העליון?
"בית המשפט הוא לא תמיד הכתובת הנכונה. המחיר של העברת אחריות־העל לניהול הכנסת לרשות השופטת, להפוך אותה לסוג של 'כנסת־על', זה בעצם לקחת את הסמכות מהמוסד העליון של הדמוקרטיה הישראלית, שהוא הכנסת. המחיר של צעד כזה הרבה יותר כבד מהמחיר הנקודתי של חוסר צדק זה או אחר, או אפילו הפרת דין כזו או אחרת שמתרחשת בתוך המערכת.
"אני מבין את עורך הדין שהגיש את העתירה, שכאיש מקצוע מה שהוא צריך לעשות הוא לנצח בתיק קונקרטי, ומה שמעניין אותו הוא לא תיקון מערכת המשפט אלא טיפול נכון בתיק; את הביקורת שיש לי אני מפנה לגורמים פוליטיים, שמצד אחד מציגים משנה שמרנית שעוסקת בהפרדת רשויות, אבל ברגע שהפוזיציה לא מסתדרת להם, הם כאילו שוכחים את תפיסתם העקרונית ומבקשים מבית המשפט להפוך להיות מנהל־העל של הכנסת.
"יתרה מכך, מי שעושה דבר כזה, שלא יתפלא אם כשהגלגל יתהפך והוא יטען להתערבות שיפוטית בניהול הכנסת ובנושאים פוליטיים, הלגיטימציה שלו להעלות טיעונים כאלה תישחק. לכן אני מברך את סיעת הליכוד עצמה, שידעה לומר שהיא מוותרת על התערבות שיפוטית בנושא פוליטי שכזה שנוגע ללב העבודה של הרשות המחוקקת, ומעדיפה את משפט הציבור".
