מונטריאול, 28 בספטמבר 1885: יותר מ־2,000 פורעים חמושים באבנים ובאקדחים הסתערו בשעת לילה על הרחובות. "להרוג את המחַסנים!", זעקו. זעמם התפרץ משום שהוחלט לחייב את תושבי העיר להתחסן כדי להיאבק במגפת האבעבועות השחורות. המוחים היו תושבי השכונה הצרפתית־קנדית של מונטריאול, שחוסר האמון שלהם בממשל האנגלי הלך והעמיק. מתברר שמתנגדי החיסונים של ימינו אינם חריגים היסטורית; קודמיהם נאבקו נגד חיסונם למחלות חמורות בהרבה מהקורונה.
מגפת האבעבועות השחורות התפרצה במונטריאול בראשית 1885, לאחר שכרטיסן ברכבת "גרנד טרנק" שנשא את המחלה הגיע לעיר וביקש לקבל טיפול בכמה מוקדים. עם התפשטות "המוות האדום" פתחה מונטריאול בתוכנית חיסון מרצון, אך התושבים הצרפתים־קנדים התנגדו. אף שהחיסון נגד האבעבועות השחורות לא היה חדש, היו שחששו שהחיסונים מסוכנים. חלקם לא הבינו עד כמה המחלה מדבקת. היו שהאמינו לשמועות שהאחראים על החיסונים בעיר נכנסים לחדרי שינה, כופתים ילדים ומחסנים אותם.
בחוברת אחת שקראה לסרב לחיסונים נכתב: "עצרו! אנשים מוּבלים כצאן לטבח". ארגוני דת כינו את החיסון בכינוי האפוקליפטי־נוצרי "סימן השטן". באותו כינוי ממש השתמשו ברשתות החברתיות בימינו כמה מפיצי תיאוריות קשר בנוגע לחיסונים נגד הקורונה.
לאחר שבמונטריאול מתו יותר מ־3,000 איש, מועצת הבריאות בעיר החליטה בספטמבר 1885 לחייב את התושבים להתחסן. ראש המועצה נאבק להפריך את הפחדים חסרי הבסיס. "אנשים לא ייתפסו וייאזקו כדי שנוכל לחסן אותם בכוח", אמר. "המחסנים יעברו מבית לבית ויבקשו הוכחה לכך שכל המתגוררים מחוסנים". סרבני חיסונים ייקנסו, דווח אז ב"מונטריאול גאזט".
ובכל זאת, המונים חסרי מנוח החלו להתאסף בצהרי 28 בספטמבר במטרה למחות על ההחלטה. שלושה מחברי מועצת העיר אף "איימו לשרוף את העיר ולירות בכל המצדדים בחיסון", כפי שדיווח ה"דטרויט פרי פרס". ברחבי קנדה וארה"ב כונו המתקהלים "האספסוף המשוגע של מונטריאול". בערב הרסו אזרחים סניף של משרד הבריאות, דיווח "הפילדלפיה אינקוויירר". ההמון הלך וגדל, והמשיך לצעוד לכיוון בית העירייה.
כמה שוטרים בתפקיד נסו מפני ההמון "כמו כבשים". ב"מונטריאל גאזט" נכתב: "תכונה יוצאת דופן במהומות הייתה התמוטטות מוחלטת של המשטרה, הוכחה לחוסר יכולתה להתמודד עם האספסוף. המתפרעים המשיכו במעשיהם בלא פחד והפגינו את אדישותם לנוכחות המשטרה". ההמון המתפרע תקף את תחנת המשטרה המרכזית עצמה: "אקדחים ירו בחופשיות לעבר השוטרים", נכתב ב"בוסטון טרנסקריפט". "כדי להרתיע את המתפרעים, השוטרים ירו מעל לראשיהם במפגן שהתקבל בצחוק ובלעג".
ראש עיריית מונטריאול שכב חולה בביתו כשהודיעו לו על ההפגנה. הוא "דרש לצלצל בפעמוני קתדרלת נוטרדאם כדי להזעיק את השוטרים מכל תחנות העיר", כך דווח בגאזט. הוא ומפכ"ל המשטרה מיהרו למשרד הבריאות, שהותקף שוב בידי ההמון. כאשר ניסה המפכ"ל לחתור פנימה דרך ההמון, הוא "הופל וספג בעיטות עד שכמעט איבד את ההכרה", נכתב בגאזט. לבסוף הגיעה קבוצה גדולה של שוטרים: "השוטרים הסתערו על ההמון, היכו אותם על ימין ועל שמאל, והצליחו לפזר אותם". מונטריאול שקטה עד חצות.
באחת בלילה הגיע כתב הדטרויט פרי פרס לזירה: "הכתב שלכם חזר זה עתה מהקצה המזרחי, שכל כולו אוכלוסייה צרפתית־קנדית. נאספים שם אלפיים בני אדם משולהבי יצרים. הם הכריזו שהם מעדיפים למות מאשר להתחסן, ושלא ייכנעו ל'כלבים האנגלים'". לפי הדיווחים שני מפגינים נהרגו במהומות, והנזק לרכוש היה רב. בליל המחרת הזעיק ראש העיר את הצבא, והשלווה שבה לעיר.
גם בישיבת מועצת העיר המשיכו שלושת הנציגים הצרפתים־קנדים להוקיע את החיסונים ולא את המתפרעים. "אלה האנשים שמייצגים את המחוזות שהאבעבועות שכיחות בהם ביותר, והם נוקטים בגישה הזו כדי להרוויח את אהדת מצביעיהם", נכתב בניו־יורק טיימס.
פקח בריאות קנדי עצר כשבועיים לאחר מכן על הרכבת "שיקגו אקספרס" ממונטריאול את ד"ר אלכסנדר רוס, אחד מחברי מועצת העיר המתנגדים לחיסונים, שהסית את המפגינים. ב"סנט־לואיס פוסט דיספאץ'" נכתב שהתברר כי "התומך הגדול של מפלגת מתנגדי החיסונים הריקנית כבר הספיק להתחסן".
תרגום: אלחנן שפייזר
