לפני כשנה החל אחד המהלכים האסטרטגיים של משרד המשפטים: רישום בטאבו של הקרקעות במזרח ירושלים. היסטורית, הסדר הקרקעות באזור החל בתקופת הכיבוש הירדני, אולם נקטע במלחמת ששת הימים. הירדנים השאירו עוגה חצי אפויה: במקומות מסוימים הליך ההסדר כמעט הגיע לרישום סופי, ובמקומות אחרים נשאר בחיתוליו. דא עקא, לאחר המלחמה ישראל הקפיאה את המצב.
מבחינה מנהלית רישום הקרקעות דורש שפקיד ההסדר יקבל לידיו את כל התביעות והראיות, ומכיוון שירדן לא שיתפה פעולה פקיד ההסדר מצא את עצמו בוואקום ללא תשתית ראייתית שאפשר לעבוד איתה. כתוצאה מכך קבע השופט שמגר שאי אפשר להמשיך בהליך ההסדר בשל קשיים מעשיים, וגם מדיניים – היה חשש פוליטי שההסדר יעורר מהומות. זו הייתה העמדה של בג"ץ במשך שנים ארוכות, למעט חריגות נקודתיות כמו החלטת היועץ ב־2002 בנוגע לקרקעות פסגת־זאב. שם היה מדובר בקרקע מופקעת, והיועץ קבע שההפקעה 'בלעה' את ההסדר ואפשרה רישום מחודש.
בקרקעות הנטושות שבהן בנתה ישראל בשנות ה־70 וה־80 הסטטוס הוסדר, אולם הקרקע לא שותקת, אנשים בונים ומרחיבים ועם השנים הבעיה החמירה בשאר האזורים שלא הוסדרו. המפנה נוצר לפני שנה. בדחיפתה של שרת המשפטים איילת שקד החל משרד המשפטים לחדש את ההליכים. ראש הטאבו ניסח חוות דעת משפטית שעליה חתם היועץ המשפטי לממשלה, ולפיה ישראל יכולה וצריכה לעשות סדר בבלגן, הממשלה נתנה אור ירוק וההליך יצא לדרך. האישור מאפשר לפקיד ההסדר בטאבו להתחיל את התהליך מאפס, והתושבים יכולים להגיש מסמכים ירדניים אולם ההליך לא מותנה בכך.
מה משרת ההסדר? ברמה הפשוטה הוא יוצר משילות. לראשונה נכנסת ישראל למזרח ירושלים, כמו גם לכלל הקרקעות בירושלים המערבית שמעבר לקו הירוק המיתולוגי, ואומרת 'אני בעלת הבית'. מכאן ואילך המדינה תקבע למי שייכות הקרקעות, תשלוט בהליכי תכנון ובנייה, תקבע עמדה בנוגע לפלישות ולבנייה בלתי חוקית, ותפתח מרחבים ציבוריים. עד כה, כאשר ניסתה עיריית ירושלים לנקוט הליכים כלפי פולשים, הם טענו נגדה טענות 'הגנה מן הצדק' – אי אפשר לאכוף דיני תכנון ובנייה בלי להסתמך על רישום חוקי מוכר. אגב, גם במערב העיר ישנם אזורים לא מוסדרים, כמו שכונת נחלאות, וגם הם יוסדרו במסגרת תוכנית החומש.
נוסף לכך, ההסדר מעניק למדינה כלים חיוניים להגדרת קרקעות מסוימות כקרקע מדינה. כאשר אין הוכחה לבעלות או כשמדובר בקרקעות המוגדרות 'נכסי נפקדים' – המדינה היא הבעלים השיורי, והיא יכולה להשתמש בהן על מנת לקדם בניית מבני ציבור ותשתיות כגון כבישים ושטחים ציבוריים פתוחים.
הלאה, ההסדר מאפשר ליזמים פרטיים לסחור בקרקע. הרבה תושבים במזרח ירושלים היו רוצים למכור את קרקעותיהם ליזמי נדל"ן, אך רק הסדר טאבו מאפשר יצירת עסקאות בשטח. כיום העסקאות נעשות באמצעות שטרי מכר אלטרנטיביים, מה שיוצר כאוס משפטי רציני וגורר הרבה עסקאות חתומות להתכתשויות משפטיות אינסופיות, ע"ע העסקאות של עטרת כהנים בעיר העתיקה.
מבחינת תושבי מזרח העיר המחזיקים בבעלות על נכסים מדובר בשירות חשוב. לראשונה הם יקבלו הכרה חלוטה בזכויות שלהם. מטבע הדברים התהליך ייתקל בהרבה מחסומים והתנגדויות, הן מצד פולשים והן מצד ארגוני זכויות למיניהם, שמעדיפים את הכאוס ובלבד שלמדינת ישראל לא תהיה דריסת רגל משילותית בבירה.
אגף הטאבו בחר לפתוח את ההליכים בשני אזורים שבהם ההסדר יועיל מאוד לאוכלוסייה המקומית: בית־חנינה וצור־באהר. התושבים שם סובלים מפלישות, מבנייה פיראטית מסוכנת וממחסור בתשתיות ציבוריות, וההסדר יעניק לתושבים ודאות וסדר. התהליך עצמו יהיה ארוך: על פי פקודת ההסדר המשרד מפרסם הודעה ראשונה ושנייה ומזמין את הציבור להגיש מסמכי בעלות ולהעלות טענות. אם פקיד ההסדר משתכנע בבעלות של גורם מסוים הוא נותן החלטה והיא מתפרסמת בלוח הזכויות בטאבו. אם מוגשות תביעות נוגדות ההכרעה עוברת לבית המשפט המחוזי, שם התהליך יכול לקחת כמה שנים. כך או כך, מדובר במהלך היסטורי של משרד המשפטים. בפעם הראשונה מדינת ישראל מממשת את ריבונותה בכל חלקי הבירה, ומאפשרת נורמליזציה ופיתוח גם באזורים שהיו מוזנחים במשך שנים ארוכות.
