זה היה אחד האירועים הסוריאליסטיים ביותר שאפשר לדמיין: ביום שני שעבר, בשעה חמש אחר הצהריים, קבוצה של כמה עשרות אנשים, מבוגרים ברובם, הלכו בשמש הקופחת של אוגוסט באדמת בית העלמין של קיבוץ יגור, ובראשם בחור צעיר שבידו קופסה קטנה. בקופסה, המובאת למנוחות, היה בד פרחוני מוכתם בדמו של אדם שנהרג 78 שנים בדיוק קודם לכן: יחיאל (איליה) שיינבוים, מפקדה של אחת משתי קבוצות המחתרת בגטו וילנה (המפקד של הקבוצה השנייה היה המשורר אבא קובנר). שיינבוים הוא החלל הראשון והאחרון של המרד בגטו המפורסם, שנמשך למעשה דקות ספורות בלבד. בטקס הצנוע הראו קרוביו ומוקירי זכרו שלא שכחו אותו ואת קורבנו, ודאגו להביא גם את שרידיו האחרונים לקבר ישראל.
ב־1 בספטמבר 1943, ראש חודש אלול תש"ג, עמדו הגרמנים לבצע אקציה בגטו. 5,000 מ־30 אלף היהודים שנשארו בו עמדו להישלח להשמדה. יעקב גנס, ראש היודנראט של הגטו, ביקש מהגרמנים שלא ייכנסו בעצמם לגטו. הוא ידע שבגטו כבר קיימת מחתרת, וחשש ממרחץ דמים שבעקבותיו עלול הגטו כולו להישמד. הוא הבטיח לגרמנים שידאג בעצמו למכסה הנדרשת. הגרמנים הסכימו, אבל בפעם הזו היהודים לא התייצבו. הם כבר ידעו מה מטרת האקציה, והעדיפו להתחבא בכל דרך ולא להתייצב. בסוף היום הצליחו שוטריו של גנס לאסוף רק 600 יהודים. לעת ערב החליטו הגרמנים להיכנס לגטו בעצמם. זה היה הרגע שהמחתרת חיכתה לו – ההזדמנות להכות בגרמנים מכה שגם אם כמובן לא תביס אותם, לפחות תשיב ליהודים את כבודם האבוד.
גרינשפון. צילום: אבישג שאר ישוב
מפקדת ארגון הפרטיזנים המאוחד (פ־פ־או), בהנהגת קובנר, ישבה ברחוב שטרשון 6. הקבוצה בראשות שיינבוים, "קבוצת המאבק השנייה" או "הקבוצה של יחיאל", ישבה בשטרשון 12. שיינבוים ירה ראשון, שלא בתיאום עם הקבוצה של קובנר, לאחר שראה את הגרמנים מפוצצים את אחד מבתי הגטו. הגרמנים השיבו אש למקור הירי. שיינבוים נפגע בצווארו, ומת בתוך דקות ספורות. לידו הייתה אשתו פסיה. ההלם גרם לה להתעלם מהכאוס שמסביב ולהתמקד באהובה. היא חיבקה אותו וניסתה לעצור בחתיכת בד שגזרה את הדם שהתפרץ מצווארו. הבגד הוכתם במהירות, אבל הדם לא נעצר.
חברתה, רוז'קה קורצ'אק, הבינה שמרגע שהגרמנים זיהו את מקור הירי, זמנם של יושבי שטרשון 12 קצוב. היא קראה לפסיה להתעשת ולהסתלק, והשתיים, יחד עם שאר הלוחמים בבית שנשאו את גופתו של שיינבוים, מיהרו להסתלק לנקודות מסתור. כעבור דקות אחדות פוצצו הגרמנים את הבית.
באחד הלילות הבאים התקיימה בחשאי הלוויה, בראשות קובנר, חברו־יריבו של שיינבוים. פסיה האלמנה טמנה בקבר גם את פיסת הבד המוכתמת בדם. במהלך הלילה פיזרה מפקדת ארגון הפרטיזנים כרוזים ברחבי הגטו הקוראים ליהודים למרוד, אבל רובם המוחלט העדיפו את הסיכוי הקטן לשרוד בתנאים שהכתיבו הנאצים מאשר את הסיכוי האפסי, להערכתם לפחות, לשרוד במרד. קובנר וחבריו יצאו אפוא ליער. אמו המבוגרת של קובנר נותרה מאחור עם השאר, והדבר ירדוף אותו עד יומו האחרון. לגרמנים נדרשו שלושה שבועות בלבד להחריב את הגטו כולו, ולקחת את כל יושביו כמעט להשמדה. ב־23 בספטמבר בא הקץ על גטו וילנה, ואיתו על וילנה היהודית כולה, הלא היא "ירושלים דליטא".
נחטף חזרה מהגרמנים
יחיאל שיינבוים נולד ב־1914 בעיר אודסה שעל שפת הים השחור. אחרי פטירת אמו, כשהיה בן שלוש, עברה המשפחה לעיר קובל, ושם למד יחיאל את לימודיו היסודיים בבית הספר "תרבות", בית ספר ציוני בעברית. כשהיה בן 14 כבר לא המשיך ללמוד, והצטרף לקבוצת חלוצים בהכשרה הקשה בקיבוץ חוצבי האבנים קולוסובה, שמנהיג הקיבוץ המאוחד יצחק טבנקין אמר עליו לימים: "בקולוסובה לא חצבו אבנים, חצבו בני אדם". שיינבוים היה לחבר תנועת "דרור־החלוץ", שהייתה קשורה עם הקיבוץ המאוחד, ולמד הנדסת חשמל, מה שהפך אותו בימי הגטו לבעל מקצוע מבוקש. הוא גם שירת כמה שנים כקצין בצבא הפולני.
כשנישא לפסיה ועבר לחיות בווילנה התגוררו בעיר כ־80 אלף יהודים. וילנה היהודית הייתה כידוע עיר ואם בישראל: לא רק הגאון מווילנה וש"ס וילנה בעל צורת הדף המסורתית מוכרים לנו משם, אלא גם אנשי תרבות רבים כמו המשוררים אברהם סוצקבר ואבא קובנר. הגרמנים נכנסו לליטא ב"מבצע ברברוסה", שנפתח ביוני 1941, ועד מהרה החלו במבצעי הטבח – עדיין לא במחנות השמדה ובתאי גזים אלא בירי המוני ביערות. כך נטבחו בבאבי־יאר שליד קייב כ־50 אלף יהודים, וביער פונאר שליד וילנה כ־50 אלף נוספים, כולם בתוך חודשים ספורים.
כמה עשרות אלפי היהודים ששרדו בליטא כולה נאלצו להידחס לגטו קטן בווילנה. כמו במקומות אחרים, גם שם הוקמה מחתרת, שביקשה לאחד את כל הקבוצות היהודיות בגטו – מבית"ר והשומר הצעיר ועד הבונד והמפלגה הקומוניסטית – לקבוצה לוחמת אחת.
בראש המחתרת עמד בתחילה מרדכי טננבוים־תמרוף, איש תנועת "דרור", אבל הוא לא האמין באפשרות של מרד בעל סיכוי מתוך השטח הקטן והצפוף של הגטו, והעדיף לצאת אל היער ולתקוף את הגרמנים משם. קבוצה אחרת, בראשות אבא קובנר, התנגדה לכך ודגלה דווקא במרד מתוך הגטו (אולי מתוך רצון לא לנטוש את שאר היהודים). כשטננבוים ראה שעמדתו לא מתקבלת הוא עזב את וילנה ועבר לביאליסטוק, שהגטו בה היה גדול בהרבה, ובו היה קל יותר לדעתו לארגן לחימה. הוא אכן עמד בראש המרד בביאליסטוק, והתאבד בעקבות כישלון המרד.
ייתכן שטרם יציאתו לביאליסטוק מינה טננבוים את שיינבוים לממשיכו; שניהם היו חברי "דרור־החלוץ". אבל רוב חברי המחתרת בחרו למנהיגם את איציק ויטנברג, איש התנועה הקומוניסטית. שיינבוים סירב להצטרף ועמד בראש קבוצה נפרדת של חברי מחתרת. בין שתי הקבוצות התקיימו יחסים קורקטיים ומידה רבה של שיתוף פעולה ענייני, במיוחד ככל שהגטו הלך והושמד.
בסוף 1941 חשבו חברי המחתרת לצאת למרד, וארגנו פעולת הסברה ברוח זו בקרב תושבי הגטו. כשהטבח בפונאר, שרבים מקרוביהם וחבריהם נרצחו בו, עוד טרי בזיכרונם, הם פרסמו בראשית 1942 קריאה למרד בניסוחו של אבא קובנר: "אל נלך כצאן לטבח", התחנן קובנר בפני תושבי הגטו, והביטוי הוטבע לימים כמכוות אש בדימוי הישראלי של קורבנות השואה וניצוליה.
הגרמנים ניסו ככל יכולתם לחסל את המחתרת הקטנה. בשלב מסוים הצליחו לתפוס את ויטנברג, אלא שחברי המחתרת מיהרו לחטוף אותו בחזרה. הגרמנים איימו שאם ויטנברג לא יוסגר לידם, הגטו יושמד. זה היה אחד הרגעים הקשים בתולדות הגטו, ואולי בתולדות השואה בכלל: שוטרי היודנראט, יחד עם המוני יהודים שחששו לגורלם, ניהלו מצוד אחרי ויטנברג. בסופו של דבר ויטנברג הסגיר את עצמו לידי ראש היודנראט גנס, וכעבור שעות אחדות נמצא מת לאחר שבלע כמוסת ציאניד; לא ברור אם בלע את הציאניד מרצונו, או שגנס הגניב את הכמוסה לכוס המשקה שלו, כפי שמעריכה ההיסטוריונית דינה פורת.
כאשר כשל המרד יצאה אל היער גם פסיה, אלמנתו של שיינבוים. היא שרדה, שבה לווילנה והוציאה מקבר אהובה את הבד שטמנה שם, ואז יצאה בדרכה לארץ ישראל. בדרך נישאה לליאו ברנשטיין, גם הוא מחברי המחתרת ומחבריו הטובים של שיינבוים. כשהגיעו לאיטליה היא שלחה חבילה ובה הבגד המוכתם בדם ומשרוקית הפיקוד של שיינבוים אל אחותו, אורה גרינשפון מקיבוץ יגור, שעלתה חלוצה ארצה הרבה לפני המלחמה. כעבור שנה הגיעו גם פסיה וברנשטיין לארץ, והתיישבו בתל־אביב. ברנשטיין נודע לימים כמתמטיקאי מהולל בעל שם עולמי, וגם כפעיל יהודי וציוני. לימים היה מנהל הסניף הישראלי של הקונגרס היהודי העולמי. זכרו של שיינבוים היה חלק בלתי נפרד מחייהם. יוחנן גרינשפון, בנה של אורה, התרשם ש"פסיה לא הפסיקה להתאבל על איליה. גם על ליאו, שהיה חברו, המוות הזה רבץ כל השנים".
לאורה גרינשפון נולדו שלושה ילדים. מרי נולדה ב־1937, ונפטרה לפני כ־15 שנה מסרטן. ב־1946 נולדה בת נוספת, ואורה קראה לה יחיאלה, על שם אחיה. אבל יחיאלה נפטרה בת שלושה חודשים ממחלת מעיים; כעבור שנתיים, ב־1948, נולד יוחנן, ועוד שנתיים אחר כך נולד בנם היחיד של פסיה וברנשטיין, וגם הם קראו לו יוחנן, ולא יחיאל. יוחנן גרינשפון, לימים מרצה לתולדות הודו וההינדואיזם באוניברסיטה העברית, מעריך היום שפסיה, שהייתה בידידות עמוקה מאוד עם אמו, "כנראה הושפעה מהחלטתה וחששה גם כן מהשם יחיאל". יוחנן ברנשטיין, בנה של פסיה, עזב לפני שנים רבות את הארץ וחי כיום בדנמרק.
הקיבוץ נענה באהדה
גרינשפון ידע כל השנים שאמו מחזיקה בחדרה חתיכת בד מוכתמת בדם, אבל לא ידע מה הסיפור שמאחוריה. עם הוריו מעולם לא דיבר על הימים ההם. רק כשבנו הבכור יואל עשה עבודת שורשים לקראת הבר־מצווה שלו, לפני 21 שנים, הוא שמע מ"הדודה פסיה" את סיפור החולצה.
אחרי ששני הוריו נפטרו הלכו יוחנן ואשתו רבקה לפנות את דירת ההורים שבקיבוץ. "בחדר של אמא היו שתי מגירות מליאות שמאטעס, ואני, טיפוס שלא אוהב להחזיק דברים מיותרים, חשבתי מיד לזרוק את תכולתן. רבקה היא טיפוס יותר אגרני, והיא התנגדה. לקחנו את התכולה אלינו הביתה, והחלטנו למיין. המיון הגיע רק לפני 16 שנה, כשעברנו לדירה הנוכחית שלנו. אז כבר היה ברור שנשמור את החולצה והמשרוקית, אבל לא ידענו מה לעשות בהן. הן שכבו אצלנו בבית".
רק בשנים האחרונות, בשנות הפנסיה, התגברה נחישותו של גרינשפון למצוא מנוחה נכונה לחולצה המוכתמת בדם שבביתו. הוא שוחח על כך עם קרובים וידידים, בהתלבטות משותפת על המקום המתאים להפקיד אותה. בתחילה חשבו על יד ושם, אבל, הוא אומר, "חששנו שהחולצה תלך שם לאיבוד באינסוף הפריטים והמסמכים, ואולי בכלל לא תיכנס לתצוגה אלא תישמר באחד המחסנים". הוא ניסה לבדוק אפשרות להנציח את שיינבוים ביער הקדושים של הקרן הקיימת, אבל נדהם לגלות ש"הם ביקשו 32 אלף שקלים רק כדי שאריח יישא את שמו".
כמה מידידי המשפחה, ובהם השופט בדימוס אליקים רובינשטיין, העלו את הרעיון הטבעי ביותר: קבורה ביגור, ליד קבר אמו. גרינשפון אזר אומץ לפנות לקיבוץ, ולדבריו, "זה לא היה מובן מאליו, כי יש הרבה בקשות של אנשים חיים, קרובים של חברי הקיבוץ, שמבקשים להיקבר ביגור, ומסורבים. היה צורך בכינוס ישיבת מזכירות מורחבת שדנה בבקשה, אבל בסך הכול הקיבוץ התייחס לבקשה באהדה, ובתוך זמן לא רב קיבלנו את האישור".
ביום שני האחרון נסגר אפוא המעגל: דמו של יחיאל שיינבוים, שבמשך 78 שנים זעק מחולצתו שהוצאה מאדמת וילנה, הגיע למנוחה נכונה באדמת ארץ ישראל, שאליה שאף כל כך להגיע.
