"החלטנו לנקוט יוזמה, לזרז את סוף הכיבוש באמצעות עבודה קשה ולקבוע עובדות בשטח, שיעלו בקנה אחד עם התפיסה שהקמת מדינה פלסטינית אינה דבר שניתן להתעלם ממנו". את הדברים הללו אמר בשנת 2009 סלאם פיאד, מי שכיהן אז כראש הממשלה הפלסטיני, והם שימשו קריאת כיוון לתוכניתו המדינית – הקמת מדינה דה־פקטו באמצעות השתלטות על שטחים ביהודה ושומרון, קטיעת רצף ופיצול גושי התיישבות יהודית ביהודה ושומרון, ומנגד יצירת רצף פלסטיני בין יישוב ליישוב. באופן חוקי, או שלא.
מאמציהם השיטתיים של הפלסטינים להשתלט על עוד ועוד שטחים הם הרקע לזעמם של גורמים בהתיישבות על כ־800 יחידות הדיור שמשרד הביטחון אישר בשבוע שעבר לבנייה ערבית בשטחי C. גם אם ברור כי שכנינו זקוקים אף הם לקורת גג לכל נפש, הם אומרים, לא ניתן להתעלם מהמקומות שבהם מתוכננים לקום או להתרחב היישובים שזכו לאישור ממשלת ישראל. בחינה לעומק של התוכניות והמפות מגלה כי לא לחינם בחרו הפלסטינים דווקא את הנקודות הללו, והיא מעוררת תמיהה על הדרג המדיני שהעניק להן אישור. השלב הבא לקראת הבנייה בפועל הוא אישור של ועדת התכנון במנהל האזרחי, שישיבתה הייתה אמורה להתקיים בשבוע שעבר אך נדחתה בשל סכסוך עבודה.
אחד המקומות הבולטים שבהם מדובר הוא ח'רבת זכריה בלב גוש עציון, בין אלון־שבות לאלעזר, שבו אושרו לבנייה 50 יחידות דיור. עוד מתוכננת סמוך לבית־לחם בנייה של 150 יחידות דיור בכפר מעצרה, שתיצור חיץ בין תקוע ליישובי מרכז גוש עציון.
"אם אנחנו רואים בעצמנו כמי שהגיעו לפה לנצח ולא בתור אורחים, ברור לנו שגם שכנינו צריכים מקום לחיות בו ושיש לנו אחריות גם על זה. אבל הסיפור של ח'רבת זכריה הוא לא קורת גג ולא פתרון מגורים", קובע ירון רוזנטל, מנהל קיבוץ כפר־עציון שבגוש עציון. "במקום שבו עתיד להיבנות הכפר ח'רבת זכריה אין היום כפר ערבי, ומעולם לא היה כפר כזה. מדובר בתושבים מהכפר ארטאס שבנפת בית־לחם, שהשטחים החקלאיים שלהם נמצאים במרכז גוש עציון. היו להם פה כפר־בת שנבנה כדי שיוכלו ללון קרוב לשדות בימי העבודה הממושכים, וכדי שלא יצטרכו לחזור הביתה ויוכלו לשמור על המטעים שלהם. אבל זה לא היה הכפר שלהם מעולם. הבתים הספורים שנבנו בשטח החקלאי לא מצדיקים הקמת יישוב. כך שמראש לא מדובר בעניין מוסרי או צדק היסטורי.
"עבורנו, תושבי הגוש, יש כאן איום ביטחוני", ממשיך רוזנטל. "אם היינו עכשיו אחרי עשור של שקט בין יהודים לערבים, בלי אף פיגוע באזור גוש עציון, לא היינו כל כך חוששים, אבל ברור לכולם שזה לא המצב. וכעת עומד להיבנות בלב גוש עציון, באישור משרד הביטחון, כפר של חמישים יחידות דיור בשלב זה. כל יחידה עלולה להכיל כמה משפחות, והגענו ל־250־300 משפחות, כ־1,500־2,000 נפש בין אלעזר לאלון־שבות. זה דבר שיפצל את גוש עציון מלהיות גוש התיישבות. כל ההוויה של רצף היישובים, שיוצר אזור בטוח שילדים רוכבים בו על אופניים, קבוצות נשים עושות הליכה וריצה, משפחות מטיילות בימי שישי אחר הצהריים – כל זה ייפגע. נקים כפר ערבי שגובל בכל היישובים שלנו. זה ייצור מצב עם משמעויות קטסטרופליות".
העמדה שהביע רוזנטל גררה ביקורת כלפיו מקבוצת תושבים בגוש המעודדת חיים משותפים של יהודים וערבים. "יש לנו יחסים טובים עם השכנים הערבים", הוא מדגיש, "אבל מי יודע מה יהיה פה כשיגיעו עוד אלפי פלסטינים מחברון, מבית־לחם וממקומות נוספים. אני בעד דו־קיום, אני מעסיק פה פלסטינים. הערבים חיים פה, ולאלה שלא עוסקים בטרור אנחנו צריכים להתייחס כמו שאנחנו רוצים שיתייחסו ליהודים במקומות אחרים בעולם. אני מוכן לשלם מחיר מסוים על העמדה הזו, אבל אני לא מסכים שניקח בגללה סיכונים ביטחוניים משמעותיים".
רוזנטל משוכנע שח'רבת זכריה ימשוך אליו תושבים פלסטינים רבים, דווקא בשל האפשרות שבדרך זו הם יזכו בעתיד להשתייך למדינת ישראל. "חלומו של כל ערבי באזור יהודה ושומרון זה לקבל תעודת זהות כחולה. כולם רוצים לחיות במדינה עם שירותי רווחה, בריאות ומערכות מתקדמות. כולם יעברו לכאן וייחלו לסיפוח שיאזרח אותם. כמו באוסלו, אם התוכנית הזו תצא לפועל לא ניתן יהיה להשיב את הגלגל לאחור".
מעבר למשמעויות המדיניות והביטחוניות, רוזנטל מעלה היבט נוסף: "באותו מקום היה בתקופת בית שני כפר שנקרא בית זכריה, וממנו יצאו החשמונאים לקרב החמישי שלהם שבו אלעזר הכהן נלחם בפיל. יש במקום ממצאים ארכיאולוגיים מימי בית שני. בנייה משמעותית עלולה לפגוע בעתיקות".
על חורבות גנים וכדים
מגוש עציון נרחיק לצפון השומרון, שם אושרה בנייה בשלושה אזורים: ביר אל־בשא ליד ג'נין יורחב ב־270 יחידות, וכך הוא יחבר בין שני גושים של שטחי A (שבשליטה פלסטינית) וימנע רצף של שטח C (שבשליטה ישראלית). סמוך לשם, במקום שבו שכן היישוב גנים עד ההתנתקות ב־2005 – יקבל הכפר ח'רבת עאבא אישור ל־160 יחידות דיור. בצפון מזרח השומרון, על שטחו של אתר ארכיאולוגי, ייבנו בכפר אל־מסקופה 233 יחידות.
בכל המקומות הללו מדובר בבנייה מכוונת ואסטרטגית, מסביר פעיל ההתיישבות בועז העצני. "יש בשטחי A ו־B המון שטח שאפשר להתיישב בו. השטח הבנוי ביהודה ושומרון הוא 7% בלבד, יהודה ושומרון ריקה. הם בכוונה בונים במקומות אסטרטגיים דווקא בשטחי C, בשיתוף פעולה ובהסכמה של ישראל.
בועז העצני: "יש פה מהלך ענק ומחושב מצד הרשות הפלסטינית, מתוך ראייה אסטרטגית וקריאה מצוינת של השטח. המערכת הישראלית משתפת פעולה באופן מלא, בשתיקה ועצימת עין"
"מזרחית לג'נין יש שלוחה גדולה מאוד של שטחי C", מפרט העצני. "שומרים עליהם בגלל מחצבות שקיימות שם בבעלות יהודית, ובשל אינטרסים שונים. צוואר הבקבוק בין אזור השומרון לאותם שטחים נמצא ליד ג'נין. הבנייה שממשלת ישראל אישרה כעת לערבים מתוכננת סמוך למקום שבו היו היישובים המפונים גנים וכדים. באזור של גנים יש כבר התחלה של בנייה ערבית, וברגע שהבנייה תתבסס שם הם למעשה ינתקו את כל האזור וינטרלו אותו מבחינת שליטה ישראלית, ולא תהיה אליו גישה כלל. תהיה שם עיר ערבית ענקית, ולא נוכל יותר אף פעם לחזור ליישובים בצפון השומרון. גם בצפון מערב השומרון צפויה בנייה. אין שם יישובים אבל יש שם אתר ארכיאולוגי. אנחנו משדרים ואומרים לפלסטינים שזה בסדר, אפשר להמשיך להשתלט ולהחריב אתרים היסטוריים, כמו שקרה בתל־ארומה ובמזבח יהושע".
העצני, המייחל ליום שבו יהודים יוכלו לשוב למקומות שמהם פונו, תמה כיצד מי שתמכו בכך כמותו עומדים כעת בראשות הממשלה שאישרה את הבנייה הפלסטינית. "בימיהם במפלגת הבית היהודי, נפתלי בנט ואיילת שקד ניסו כל הזמן להעלות להצבעה את החוק לביטול ההתנתקות מצפון השומרון, שיאפשר את החזרה ליישובים שפונו. נתניהו כראש הממשלה מנע את קידום החוק. איך יכול להיות שמי שהציעו את החוק הזה ורצו לשמור על הגזרה הזו ועל האפשרות שבעתיד היישובים יעלו מחדש לקרקע, דווקא הם מאפשרים במשמרת שלהם לאופציה הזו ללכת ולהיסגר?
"במקום לשלוח את המנהל האזרחי לאכוף את הבנייה הלא חוקית של הערבים במקומות האסטרטגיים הללו, הממשלה מלבינה את הבנייה שנעשתה בצורה פיראטית ומאשרת עוד בנייה. ככה זה עובד, עוד בתקופת נתניהו וגם עכשיו. אירופה מממנת, הרשות בונה, ישראל מתעלמת ועכשיו אפילו נותנת אישור רשמי".
לדברי העצני, "יש פה מהלך ענק ומחושב של השתלטות מצד הרשות הפלסטינית. זה נעשה בראייה אסטרטגית ומתוך קריאה מצוינת של השטח. הם פועלים צעד אחר צעד להשתלט על עוד שטח, דרך ניתוק של שטחים בצירים ומקומות קריטיים. הם יודעים יפה מאוד מה הם עושים. המערכת הישראלית פשוט משתפת פעולה באופן מלא, גם בלי טקס בבית הלבן אלא בשתיקה ועצימת עין מכוונת ושיטתית. פשוט נותנים להם".
תוכנית פיאד להעמקת האחיזה הפלסטינית בשטח אינה עניין חדש. מתחם חאן אל־אחמר, בין ירושלים למעלה־אדומים, שמיושבים בו כ־200 בני שבט הג'האלין הבדואי, הוא אחד המקומות הבולטים באזור שנועד למנוע רצף בין ירושלים למעלה־אדומים ובכך להקשות על החלת ריבונות בעתיד. "המקומות שנבנים באישור הם המיעוט", אומר העצני. "עיקר תוכנית פיאד נעשית באופן בלתי חוקי. הוויכוח על יהודה ושומרון הולך להיגמר. זה לא הסכם שאפשר להתעלם ממנו או לשחק איתו, זו בנייה בשטח. לא יהיה רצף התיישבות, ואת העובדות האלה הם קובעים בשטח".
600 מול 10
הבנייה המדוברת אושרה לצד תוכניות בנייה בישובים היהודיים. אלא שרשימת יחידות הדיור שאושרה בישובים היהודיים התכווצה באופן משמעותי וירדה מכ־3,300 יחידות לכ־2,200. ביהודה ושומרון בירכו על אישורי הבנייה, אך הבהירו כי הציפיות היו גדולות יותר. במועצה האזורית בנימין, שבה אושרו 14 יחידות דיור בלבד, הביעו תרעומת על התנהלות הממשלה.
"מתוך 2,000 בקשות לאישור יחידות דיור במועצה האזורית בנימין, לא ברור איך ירדנו ל־14 בלבד", קובל סגן ראש המועצה, רפול אנגל. "בניגוד לשאר מדינת ישראל, ביהודה ושומרון אנחנו לא מחכים לוועדה שמתכנסת באופן קבוע, אלא כל פעם צריכים לחכות חודשים עד שתכונס ועדה, וזה תמיד בחוסר שקיפות וחוסר ודאות. אחרי שמונה חודשי המתנה, אישור של 14 יחידות בלבד זה לא רציני".
בעיני אנגל, עצם הכריכה המשותפת של תוכניות לבנייה ערבית ויהודית ואישורן יחד – היא מתכון לבעיות. "השיטה הזו מסוכנת מאוד. זו יצירת תלות כך שבכל פעם שנרצה לאשר בנייה ביהודה ושומרון במועצה שלנו או במקומות אחרים, זה יהיה כרוך באישור גם עבור בנייה פלסטינית. עם הזמן נראה עוד ועוד תוכניות שמאשרים לערבים. מדינת ישראל הולכת ומקדמת פה התרחבות של בנייה פלסטינית בשטחי C, דבר שהוא מנוגד בפירוש להסכמי אוסלו ולכל הבנה קיימת, ובעיקר מנוגד לאינטרסים הביטחוניים והלאומיים של מדינת ישראל.
"הרשות הפלסטינית", מציין אנגל, "משקיעה בבנייה בשטחי C פי שניים ממה שהיא בונה בשטחי A ו־B, ובתמיכה בינלאומית נרחבת. יש להם יותר מ־600 עובדים שעמלים על רישום קרקעות ובנייה בשטחי C, לעומת עשרה פקחים ישראלים בלבד שתפקידם לעקוב אחרי הבנייה הזאת ולאכוף את החוק מולה. המצב הזה הוא אבסורד".
בתנועת רגבים, שם עוקבים מקרוב אחר כל התפתחות בבנייה הפלסטינית, אומרים כי אישור תוכנית שכזו מסיג לאחור את המאבק לשמירה על החוק והסדר בשטח C ועל אדמות המדינה. מעבר לבעיות הנקודתיות של איום על יישוב מסוים או השתלטות על נקודה אסטרטגית, מנכ"ל רגבים מאיר דויטש תוהה על חוקיות המהלך.
"בעיניי הסיפור המרכזי הוא שממשלת ישראל מאשרת ומקדמת תוכניות בנייה של הרשות הפלסטינית", אומר דויטש. "המצב החוקי בשטחי C הוא שמי שיכול להגיש בקשות לאישור בנייה הוא בעל הקרקע, או הרשות המקומית שהקרקע נמצאת בשטחה. מבחינת החוק אין חיה כזו שהרשות הפלסטינית היא גורם שיכול לבקש אישור בנייה על קרקע. זה בניגוד לחוק וזו הסוגיה הדרמטית באישור התוכנית הזו, עוד לפני שנכנסים לקרקע כזאת או אחרת".
דויטש מציין כי לפני כשנתיים, בעקבות פעילות של רגבים שכללה מעקב אחר ההשתלטות הפלסטינית על אדמות והצגתה בפני שרי הממשלה, הוחלט בקבינט בראשות ראש הממשלה דאז נתניהו ובדחיפת השר דאז בצלאל סמוטריץ', שלא לקבל יותר בקשות לאישורי בנייה מהרשות. כעת, לראשונה מאז אותה החלטה, ממשלת ישראל חוזרת לאשר תוכניות כאלה.
"מדינת ישראל מממשת בפועל את התוכנית המדינית הפלסטינית שהגה סלאם פיאד. זה דבר שהוא בלתי מתקבל על הדעת", מתריע דויטש, ומדגיש גם הוא כי מדובר ב"השתלטות אסטרטגית בלבד, 70% משטחי A ו־B שוממים. אם יש בעיית מגורים, אפשר בקלות לפתור אותה שם. אני מקווה שהדברים יובהרו בפני השרים ושהמצב ישתנה".
