ימים ספורים לפני יום הזיכרון, והבית של מרים פרץ בגבעת־זאב דומה לרגעים לתחנת רכבת. מראיינים באים ויוצאים, הטלפון לא מפסיק לצלצל. לכולם יש שאלות ותהיות ופרטים חסרים, וכולם חופרים בעומק הכאב והאובדן שלה. והיא, היא עונה בסבלנות עצומה. שורשית. עמוקה כמו ים. גם כשאתה כבר בטוח לגמרי שהיא עכשיו תאמר לתחקירנית בטלפון – "די. מה זו השאלה הזו", זה פשוט לא קורה. היא ממשיכה ומשיבה בנחת שאינה מסתיימת.
אני הבנתי מי את. את הלל הזקן.
"זה נכון", היא צוחקת. "למרות שבעצם אני ג'ינג'ית. אבל את יודעת, מאז נפילתם של הילדים שלי, הנשמה התעדנה במשהו. משהו קרה לה. הפרופורציות, הכול משתנה. נחת הרוח הזו נכנסה בי. יש לי סבלנות לענות לאנשי שמאל ולאנשי ימין, ולא מתרגשת אם כתבו משהו. אז מה. יש לפעמים לציבור הדתי שלנו רגש להגיב מיד. לענות בחומרה. לקטול. רגע, סבלנות. איפה המחילה, הסליחה. אם זה רב שאמר משהו, ואם זה קובי מידן. באותה מידה".
מהקיר בסלון הבית של פרץ (64), אם לשישה, מחייכות אליה תמונות בניה. סגן אוריאל פרץ שנפל בנובמבר 1998 בדרום לבנון, ורס"ן אלירז פרץ, שנפל במארס 2010 ברצועת עזה. ביניהם תלויה גם תמונת בעלה אליעזר, שנפטר משברון לב שנים ספורות אחרי נפילתו של אוריאל.
ביום העצמאות יוענק לה פרס ישראל "על חיזוק הרוח היהודית־ישראלית". בעבר ניהלה פרץ את בית הספר הראשון בגבעת־זאב, וכיום היא מפקחת במנהל חברה ונוער במשרד החינוך. לצד זאת, היא מעבירה בהתנדבות אינספור שיחות והרצאות לחיילי צה"ל, לאנשי כוחות הביטחון, לבני נוער ולקהילות בארץ ובעולם. היא מספרת בהן את סיפור חייה, ומפיצה אופטימיות עצומה שהיא מצליחה להדביק בה כל מי שפוגש אותה. בשנים האחרונות, אנשים כבר כמעט עולים אליה לרגל, מבקשים ממנה שתפזר עליהם קצת מהאור הזה שהיא נושאת עימה. משמחת החיים שהיא מלאה בה.
ועם זאת, בצד אינספור גילויי האהבה והשמחה שעטפו אותה לאחר הודעת הזכייה, היו גם כמה מאמרים עוקצניים שתקפו את ההחלטה להעניק לה את הפרס. "אדם כואב ממקום שליבו חפץ. את שואלת על רוגל אלפר שכתב נגד. אז כן. גם לגביו אני חושבת כך. מה יקרה אם פעם אחת נרבה אהבה במקום כעס? תנו לו לכתוב. אז הוא יגיד היום ומחר ומחרתיים ודי. הבן שלי כתב לו 'בוא תיפגש עם אימא'. אני מתה להכיר את הבנאדם. לדעתי הוא מפחד להיפגש. מפחד שיש כאן אדם. כי אחרי שאתה שותה כוס קפה עם בנאדם, ואתה רואה את העיניים שלו ושומע את הלב שלו, הכתיבה תהיה ממקום אחר. אני לא מפחדת. אני כבר יודעת שיש שם אדם".
"אנשי השמאל אוהבים את ארץ ישראל לא פחות ממני, ואת זה אנחנו צריכים להכניס לראש. אנחנו חלוקים בדרך של אהבת הארץ, אבל הפסיפס שנקרא עם ישראל צריך להיות בגוונים שונים. אני צריכה את כל החלקים של הפסיפס, גם את החלק של רוגל. העם שלי הוא המשפחה שלי ואני לא אומרת מילות גנאי על המשפחה שלי. גם במשפחה הפרטית יש לי שישה ילדים ולא כולם תמיד הלכו בדרכי אימא, אבל הם תמיד ידעו שאימא אוהבת אותם. אני מתפללת שאלוקים ירחיב לי כל יום את הלב לאהוב אותו ואת בניו".
את אף פעם לא מתעצבנת?
"בטח מתעצבנת. אבל צריך להיזהר בלשון גם כשמתעצבנים. לא להגיע לשיח המשתק, הלוחמני, שפוגע באדם. בי כבר אי־אפשר לפגוע יותר. אז יכתבו עליי, נו. אני יודעת מהו רע באמת. ואני גם יודעת שיכול להיות יותר רע מזה. האימא בשואה שלקחו לה את הילד מתוך הידיים. שלא היה מי שיחבק אותה אחרי שילדיה מתו, שלא זכתה לשבת עליהם שבעה. זה רע יותר. אני זכיתי".
"לכל שאר מקבלי הפרס יש עשייה מוכחת. דוד לוי עם הפעילות הציבורית, דוד גרוסמן עם הספרים. גיל שוויד עם כל הטכנולוגיה. ומרים פרץ, מה העשייה שלה? רק ללכת לאנשים ולראות את הלב שלהם. לגעת בו. לכן לדעתי הפרס הזה קצת קשה לעיכול. פרס של רוח. לא מדיד".
זה לא רק זה. כתבו שזה קידוש המיליטריזם. פרס על קורבן.
"התכוונו לכתוב פרס על קירבה".
את תמימה.
"כן. בהחלט. בוחרת בזה. גם ההורים שלי היו תמימים. הם לא קראו הרב קוק ולא הרמב"ם. הייתה להם אמונה פשוטה שיש אלוקים ושהכול בידי שמיים. אני גדלתי בבית שכל דבר שהיה, נהנו ממנו. עלינו ב־64' ממרוקו וגרנו במעברה בבאר־שבע עד שנת 70'. שנת 70'! בלי גז, בלי מקרר. אני התנדבתי תמיד בבית הספר לתורנות ניקיון אחרי ארוחת צהריים, והמורה לא הבינה למה. היא לא ידעה שבסוף הניקיון אני מקבלת משהו נפלא: סיר ענק, מלא מים קרים אדומים. מיץ פטל. הייתי מרימה את הסיר ויורדת איתו לוואדי ועולה איתו למעברה, והייתה לי רק תפילה אחת, שלא תיפול לי בדרך טיפה אחת מהאדום־האדום הזה. וכשהייתי מגיעה, אימא שלי הייתה יוצאת, וזה באר־שבע, חם. והיא וכל האחים עומדים מסביב לסיר עם כוסות, ואני לא אשכח איך אימא שותה ואומרת – 'ישתבח שמו. ארץ ישראל!'. זו התמימות של ההורים שלי. וכן, הושפעתי ממנה. היום איבדנו את הבושה. איבדנו את התמימות. היום הכול זה 'שווה לי או לא שווה לי'. 'מה זה ייתן לי'. אז אני נאיבית. זו לא בושה. הבושה היא לאבד את התמימות".
"האימא בשואה שלקחו לה את הילד מתוך הידיים, שלא היה מי שיחבק אותה אחרי שילדיה מתו, זה רע יותר. אני זכיתי"
את ה"נאיביות" ספגה בבית. "גדלתי בבית שתמיד ראה את הזולת. בית עני, עלוב. ראיתי את אימא שלי שבנתה תנור פרנה במעברה. בכל יום שישי כל אנשי המעברה היו באים עם הלחמים שלהם, 10־15 לכל משפחה, ואימא מדליקה אש ועומדת כל היום שם בחום, ורק דואגת שכל אישה תקבל את הלחם שלה לשבת. לא היה לנו ספר בבית, לא שולחן כתיבה. הייתי הולכת לספרייה ב'בית יציב' כדי להכין שיעורים. לא הייתי יכולה לדבר עם ההורים שלי על מה שלמדתי. באספת הורים, כשהמורה אמרה – 'תגידי לאבא שאת לא יודעת חשבון', אבא ענה – 'לא לא, אני שולח את מרים למכולת של רבי עמרם והיא תמיד מביאה וקונה מה שצריך', אז מבחינתו אני יודעת חשבון. זו נאיביות. נאיביות שמחממת את הלב. אם אבא לא היה מאמין בי, מי יודע איפה הייתי היום".
פרץ ממשיכה ומספרת כי "ביום של מבחן בגרות אבא היה עומד ליד ארון הקודש ומתפלל שאצליח, ואני התאמצתי להצליח כדי לא לאכזב את אלוקים. עם זה גדלתי, ואת זה הבאתי איתי לעולם החינוכי. מגיל 18 אני בחינוך. סיימתי תיכון, וישר התחלתי לרכז בית־תלמיד שילדים היו מגיעים אליו אחרי צהריים. ואז הגעתי לשארם־א־שייח' אופירה בסיני, ושם ראיתי בבית הספר ילדים שלא מכירים את המורשת שלנו. לימדתי אותם פרקי אבות – איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם. מיהו חכם. על שלושה דברים העולם עומד, וארגנתי את כל הטקסים שם. גם את טקס הפרדה בעקבות הפינוי".
"ומכל התמימות שראיתי בבית, ומהעשייה החינוכית, הגעתי למוות של אוריאל ושל אלירז עם ארגז כלים לחיים. כשנפל אוריאל פתחתי את הארגז. היו בו כלים. היו בו יכולת לראות את הטוב בתוך הרע. יכולת להסתכל על מה שנותר. להודות על מה שיש. הייתה בארגז הזה שמחה שראיתי אצל ההורים שלי. היו בו כוחות. היו בו משברים שצמחתי מהם, כמו העובדה שלא היו לי ספרים ובכל זאת הצלחתי ולמדתי.
"לצערי, הוספתי לארגז כלים חדשים, כי לא ידעתי אז מה זה לקבור ילד. וכשנפל אלירז, כבר ידעתי. ידעתי שתהיה נפילה גדולה. וגם ידעתי שאקום. זה היה בארגז. ומאלירז למדתי עוד דברים. כי אוריאל היה רווק בנופלו, ואלירז נשוי ואב לארבעה. אז למדתי להיות סבתא ליתומים. וחמות לכלה צעירה שהיא אלמנה. ולמדתי גם להתמודד לבד, כי אצל אוריאל, בעלי אליעזר עוד היה איתי".
יש אצלי נפילות
טקס הענקת פרס ישראל מתקיים ביום העצמאות אחר הצהריים, פחות מיממה לאחר שננעל יום הזיכרון. ברגעי התפר האלו שבין זיכרון לעצמאות, פרץ מעדיפה בדרך כלל לבלות בשקט במיטה, מתחת לשמיכה, בלי קולות הזיקוקים המקפיצים והמולת השמחה.
"שלא יחשבו אחרת. אני לא אשת ברזל. יש אצלי הרבה את המקום הזה של הנפילות. זה יכול להיות בשולחן שבת, בליל הסדר, משמיעת שיר, בתפילה. הלל־מרים, בתו של אלירז חגגה לא מזמן בת־מצווה ולא עמדתי בזה. הגעתי אליהם לעלי, והתעלפתי. רצו כבר להזמין אמבולנס, אבל אני שיננתי לעצמי – הלל הלל. אני צריכה לברך את הלל. והתאוששתי. ובירכתי אותה. ואחרי זה חליתי למשך שלושה שבועות. דלקת ריאות. זו מחלה של הנשימה. כי איך יכולתי שוב לחגוג עם עוד ילדה שלך את הגעתה למצוות, ואתה אינך, אלירז", היא זועקת.
"אז ודאי שיש נפילות. אבל בכל נפילה יש עלייה. זה עם ישראל. אין טוטליות של שמחה ואין גם טוטליות של אסון. הכול נע יחד. לכל אדם יש כוחות להתמודד, ויש בחירה. תמיד יש בחירה. אני בחרתי להתמקד בטוב".
"באתי להורים שבנם נהרג ב'צוק איתן'. אמרו לי, תסבירי לנו מה זה מוות. אני לא מומחית למוות, אבל ניסיתי להסביר. אמרתי להם – אתם יושבים בשולחן שבת והמקום שלו ריק. מכינים אוכל שהוא אוהב, והוא לא יטעם ממנו. קונים מתנות לכל הילדים לראש־השנה, ולו לא קונים. שומעים שיר שאהב. עוברים בנסיעה בדיוק במקום בו הוא סיפר לכם סיפור".
"אבל ראיתי שזה לא עוזר כדי להסביר. אז שאלתי את האבא במה הוא עובד. אמר לי בחברת ביטוח. הוא קובע את אחוזי הנכות של הנפגעים בתאונת דרכים. והוסיף עוד משפט. אמר: כל הישראלים מתים לקבל 100 אחוז. אמרתי לו – תקשיב טוב. ביום שבו נקשו לך על הדלת, מאותו יום אתה נכה לכל החיים. אבל את אחוז הנכות, אתה קובע. וזה נע. יש ימים שבהם אחוזי הנכות הם מעל למאה, ואתה נחנק, לא נושם. ויש ימים שאתה מגייס כוחות ואחוזי הנכות הם קטנים יותר. והוא הבין. להישאר בכאב זו בחירה, ואין לשפוט אותה. אני בחרתי אחרת".
"לכולנו יש מעיין חיים. אבל אתה יכול לבוא אליו עם כפית ויכול לבוא עם צינור של כמה צול. אין אדם שאין לו כוחות. כל אחד צריך לדעת מה המעיין שנותן לו כוח. הנתינה לאחרים נותנת לי כוח. אני את הפרס שלי כבר קיבלתי בגדול – לגעת בעם שלי. השיחות שאני מעבירה התחילו לפני שהילדים נפלו. זה תפס תאוצה אחרי. אנשים כמהים לשמוע תקווה. לשמוע טוב".
"אני מקבלת אלפי תגובות. באזכרה עכשיו של אלירז ניגש אליי חייל מגבעתי ואמר, 'את לא מכירה אותי, אבל אני פה בזכותך. שמעתי שיחה שלך בקליבלנד והחלטתי לעלות ארצה'. או קצינה שאמרה לי שהחליטה להמשיך בפיקוד כי שכנעתי אותה שהיא יכולה להיות משמעותית. או אנשים שהחליטו לא לכעוס, גם כשמישהו מקלל בכביש. ומעבר לזה, כל יום יש לי פרס נוסף, גדול יותר מפרס ישראל. כל יום אני חיה. חיים הם פרס עולמי שאנחנו מקבלים כל יום, ומה עושים עם זה? מבזבזים את הימים על רכילות ושטויות ולשון הרע ובכי".
ועם זאת היא אומרת: "לוּ היו אומרים לי שייהרגו לי שני ילדים, לא הייתי רוצה להיוולד. אבל מי שאל אותי. על כורחך אתה נולד. אבל בבחירות שלך אתה קובע איך ייראו חייך. ויש לנו צו – ובחרת בחיים. אם לאלירז הייתה עוד דקה של חיים, היה זוכה לשמוע את גילי קוראת לו אבא. היא הייתה רק בת חודשיים כשנפל. אני קיבלתי חיים, אז לא אבזבז אותם".
"כל יום יש לי פרס גדול יותר מפרס ישראל: אני חיה. ומה אנשים עושים עם הפרס העולמי הזה של חיים? מבזבזים על רכילות ושטויות ולשון הרע"
אני לא מנוצלת
מדי שנה, בבוקר יום הזיכרון, היא עומדת בפני ההתלבטות הבלתי נתפסת – ליד קברו של מי מבניה תתייצב בשעת הטקס. מחליטה תמיד ברגע האחרון. שומעת אותם מדברים אליה. "האמת שאמרתי בלב שדי, שאני רוצה להיות השנה עם אוריאל. די אלירז, תרפה קצת. אבל בשנה שעברה הוא אמר לי שבנו, אור־חדש, צריך להגיד לראשונה קדיש, 'ואני צריך שתחבקי אותו'. כל פעם אני שומעת אותו אומר לי משהו אחר. נותן לי משימות. אבל אני רוצה השנה ללכת לאוריאל. לדבר איתו על הפרס. לספר לו. הוא הבכור שלי, יש לזה משמעות".
את הנאום שהתבקשה לשאת בטקס טרם הספיקה לכתוב. "אני לא סופרת ולא משוררת, ומי אני לעומת האנשים האחרים שם. אפילו עברית אני מרגישה שאני עדיין כל הזמן לומדת. אבל אכתוב את אשר על ליבי".
"ניסיתי להבין. יש אנשים בשמאל שמשהו מפחיד אותם במסרים שלי. אומרים שאני מיליטריסטית? אין אימא שמלמדת להילחם. זה בעל כורחנו. אלירז תמיד היה אומר לי שהוא זוכר את העיניים של המחבלים שהרג. למה נלחמים? כדי לכבוש? לא. כדי שאני אוכל לשבת בבית, ושהנכדים שלי יוכלו ללכת לגן, ושאנשים ילכו לקניון בנחת. אני אמשיך לייחל לשלום. אני אומרת שלא טוב למות בעד ארצנו. לא מקדשת את המלחמה ולא את המוות. טוב לחיות בעד ארצנו. גם לקדש את החיים זה מפחיד אולי", היא מנסה עדיין לפענח את סוד הבהלה של חלק מהישראלים מהפרס שקיבלה.
"אני לא מדברת על מלחמה, מדברת על מנהיגות. על להיות מפקד טוב. אדם. אולי מחכים שאומַר דברים נגד המדינה ונגד הממשלה וזה לא קורה, וזה מאכזב אותם. אומרים לי 'המדינה מנצלת אותך'. אבל זו אני שבוחרת ללכת ולדבר עם אנשים. אז איפה המדינה מנצלת אותי?"
"יש לי תחושה שדרכי רוצים לנגח את המדינה. רוצים לשמוע כמה המדינה רעה, כמה לא טוב. כמה שלחו את הילדים למות. אבל אף מפקד לא שלח את הילדים שלי למות. שלחו אותם להגן. ויש מחיר להגנה. וכל אימא בארץ יודעת את זה, וכל אימא מתפללת שהיא לא תשלם את המחיר. וזה מפחיד שזה לא נגמר. אבל צריך ראייה לטווח ארוך. מי היה מאמין שתוך 70 שנה תהיה לנו כזו מדינה? אנחנו צריכים חזון. לדעת שעכשיו זה קשה, אבל יש לנו מדינה שמעריכים אותה ומקנאים בה. מדהים מה שהשגנו. ומה הוביל אותנו? אמונה, תחושת שייכות וזהות. הארץ הזו שסבא שלי חלם עליה, ואף פעם לא הפסיק להתפלל לשוב אליה".
