"הלב נשרף, לא רק העצים": תושבי הרי ירושלים חוזרים לרגעי האימה

בימים כתיקונם הדרך אל מושב גבעת־יערים בפרוזדור ירושלים מתפתלת בינות להרים ועמקים מרהיבים ביופיים. השבוע היא נראתה יותר כמו סרט סוריאליסטי בשחור־לבן, או ליתר דיוק שחור־שחור. העצים שלצידיה מפויחים, וההרים, שפעם היו ירוקים, חושפים את האדמה שהשחירה. מלמעלה ניתן לראות את העשן המיתמר מנחל כסלון בינות לעצים, נושא עימו אזהרה משמעותית להתלקחות מחדש. ביום שני, לאחר שחשבו כי הלהבות שככו והשליטה באש הושגה, באה הרוח והציתה אותה מחדש ביתר שאת. בתוך התמונה השחורה משתרעים על צלעות ההרים שטחים ורודים, המזכירים את הילדה במעיל האדום מהסרט בשחור־לבן "רשימת שינדלר". גם הכביש נצבע בוורוד ואף קירותיהם של כמה בתים – תוצאת החומר האדום, מעכב הבעירה, שהומטר ממטוסי הריסוס החגים ללא הרף מעל.

בגבעת־יערים ממתין לנו נסים בן־יהודה, יושב־ראש הוועד המקומי. כל בתי המושב פונו מיושביהם, למעט צוותי ביטחון ותושבים שבתיהם ורכושם נפגעו וכעת הם בודקים את היקף הנזק ומנסים לחלץ מה שנותר.

בן־יהודה צמוד למכשיר הטלפון המצלצל ללא הרף, אבל הוא ממתין לשיחה האמורה לבשר לו כי התושבים רשאים לחזור לבתיהם אחרי "גלות" של 52 שעות. זו הגיעה רק בשעות הערב. בינתיים הוא לוקח אותנו לביתם של דנה וירון מרקוס, יותר נכון למה שהיה ביתם. ליד הבית ניצב שלד של מכונית שעלתה באש, ומין "זולה" שידעה לילות עליזים, לפחות לפי ערמות בקבוקי הבירה שלידה. כעת השטיחים והאוהל זרוקים על הקרקע, קרועים ושחורים. המרקוסים, שתי בנותיהם והחתן לעתיד, עסוקים בלפנות אל המכונית את מה שנותר שלם מהעשן והפיח.

נסים בן־יהודה, גבעת־יערים: "בלילה הראשון התושבים האמינו שבתוך כמה שעות יחזרו, והמתינו במכוניות בחניונים בסביבה. אבל זה נמשך עד הבוקר"

"בישלנו ספגטי וישבנו לאכול, לפתע אבא נכנס ואמר לנו לעוף משם", מספרת הבת אופאל. מתברר כי האש דילגה על שורת הבתים הראשונה והגיעה אליהם. הגיצים שעפו ברוח הציתו את הענפים היבשים, ואצטרובלי האורן הירושלמי השולט באזור הפכו לרימוני אש חיים, מסביר לנו נסים.

"יצאנו וראינו את הלהבות בחצר. לקחנו את הכלבים, עלינו למכונית וטסנו מכאן", מתארת אופאל. הבית, ארונות המטבח והרהיטים הפכו לערמת פיח. שני מחסני פלסטיק נמסו וזגוגיות החלון הגדול נופצו. "היו לנו כוורות שנשרפו וכל הדבורים ברחו".

ירון, מנהל פרויקטים באיטונג, חש החמצה גדולה. לדעתו "הכול היה יכול להימנע, אבל נראה שלא הפקנו את לקחי השריפה בכרמל ושוב לא השתמשנו בסופר־טנקר. ארץ ישראל מלאה באותו סוג חורש דליק מאוד, והכתובת הייתה על הקיר. צריך לחשוב מה יהיה מחר. שוב תקרה שריפה דומה, והנזקים יהיו אותם נזקים. אולי צריך לקנות סופר־טנקר משותף לכמה מדינות, שיהיה בכוננות באזור קפריסין ויעמוד לרשות כל המדינות באגן הים התיכון".

רעייתו דנה, החברה בוועדת הביטחון היישובית, מצביעה גם היא על מה שאפשר וצריך היה לעשות אחרת, ברמה המקומית. "הכבאיות וברזי הכיבוי צריכים להיות בהיקף המושב ולא בתוכו, כך איבדנו זמן יקר עד שפעולות הכיבוי החלו. בדיוק לפני שבוע קיימנו ישיבה על הנושא, כאילו ניבאנו את מה שיקרה. המענה היה דל ועצוב, כוחות הביטחון לא היו מתואמים. הכבאים לא הגיעו, מסוק אחד מפריע למטוס אחר ובקיצור היה בלאגן גדול. מזל שיש תושבים טובים שעושים את העבודה. אנחנו בעלי יוזמה ולא נכנעים".

מה תעשו כעת? שאלתי אותה. "אנחנו שורדים. נעבור לאבא שלי במבשרת־ציון ונצטופף שם יחד. בעוד שמונה חודשים, כשהשיפוץ יסתיים, נוכל לחזור. זה היה בית יפהפה. אבל עזוב את הבית, אנחנו ראינו את שואת בעלי החיים, מוות נוראי של החי המגוון כאן. ראינו להקת יחמורות שהצליחה להינצל. שועלים וצבועים נכנסו ליישוב בבהלה. אבל השטח גמור. שיקום הטבע ייקח בין 10 ל־15 שנה".

ליל חניה

אנו ממשיכים אל המשק של משפחת גבאי, שם פגעה האש במחסן. גג האסבסט התפורר כולו וגרם למפגע סביבתי חמור. בינתיים אסור להתקרב לשם. אנחנו עומדים במצפור ומביטים מטה. בצד עמלים אנשי חברת החשמל לחבר מחדש את הזרם במסעף שנפגע בשריפה. מהעמק מנשבת רוח קלילה, שבמקום להקל מעט על החום, מגבירה את הפחד שמא תתגבר ותלבה מחדש את האש באותם מוקדים.

"הלב נשרף, לא רק העצים. ראה מה קרה", מקונן נסים בן־יהודה. "גבעת־יערים יושבת על ההר, באחד המקומות היפים בארץ. כעת אני ממתין שהקב"ט יאשר להחזיר את התושבים, אבל הם פוחדים שלא יקרה שוב מה שקרה אתמול".

ביום ראשון בצהריים קיבל בן־יהודה הודעה על אש שהתלקחה בוואדי ממערב ליישוב. "אמרו לי 'נסים, תארגן את החבר'ה עם צינורות ובואו'. בתחילה ראיתי את האש מרחוק. אמרו לי שבתוך עשר דקות היא תגיע ליישוב. לא האמנתי אבל זה בהחלט קרה. ראיתי את האש מתפשטת ועולה במהירות עצומה עם הרוח, גיצים עפו באוויר והציתו את העצים הסמוכים ליישוב. נורא ואיום".

ההחלטה לפנות את כל הבתים התקבלה מיד, לא רק בגלל סכנת האש עצמה אלא גם בשל זיהום האוויר החריף הנגרם כתוצאה ממנה.

"בלילה הראשון התושבים סבלו מאוד", אומר בן־יהודה. "יש כאן 1,500 תושבים. הם עוד האמינו שבתוך כמה שעות יוכלו לחזור, וישבו במכוניות שלהם עם הילדים בכל החניונים בסביבה. אבל זה נמשך עד הבוקר. בסביבות עשר בבוקר חזרו, אבל כאשר האש התלקחה מחדש התקבלה הוראת פינוי חדשה. רוב המשפחות התארגנו אצל בני משפחה או חברים. כעת לא מוכנים לתת להם לחזור עד שיובטח שאין יותר סכנת התלקחות".

צביה אדלר, גבעת־יערים: "זו הייתה שריפה מוזרה מאוד. יש בוואדי שורות עצים שכלל לא נפגעו. רואים בעין איך האש קפצה מגבעה לגבעה"

צביה אדלר, שעברה לגבעת־יערים מקיבוץ צובה הסמוך לפני שש שנים, מסתובבת בשטח עם חברתה, מצוידת במצלמה ומתעדת את הבתים. גם הקיבוץ שלה פונה מכל תושביו בתחילת השבוע. "אני אחראית לשלוח מסרים של תקווה לתושבים הדואגים שרוצים לחזור לבתיהם, לדעת שהכול בסדר עם בעלי החיים שלהם. הם לא מקבלים מידע איזו חצר או מחסן נשרפו והם בלחץ. השתדלנו להוציא את כל הכלבים, התוכים והחתולים. עכשיו חברה הודיעה לי שהארנבות שלה לא הצליחו להינצל ומתו, ככל הנראה מהעשן. העברנו אותם לבית החולים הווטרינרי שפתח את שעריו לכל תושבי האזור".

"זו הייתה שריפה מוזרה מאוד", אומרת צביה. "אם תרד לוואדי תראה שורות עצים שנותרו ירוקים וכלל לא נפגעו. רואים בעין איך האש קפצה מגבעה לגבעה ודילגה על הוואדי".

בבית העם של היישוב פרשו מזרנים על הרצפה. חיילים ולוחמי אש, העייפים מעבודת הלילה הרצופה, משתרעים ומנסים לישון. חיילת מחלקת להם שתייה קרה. "בלילה קל יותר לעבוד כי רואים את האש אבל עדיין העבודה הייתה קשה, היה קשה לרדת לוואדי ולפרוש קווים", אומר לנו ישי, לוחם אש מירושלים.

בחמ"ל שהוקם בחניית בית ההארחה בשורש, מתקבצות חבורות הפיקוד השונות להערכת מצב של הבוקר השלישי. צה"ל, משטרת ישראל, שירותי הכבאות וההצלה, מד"א – קבוצה קבוצה בחפ"ק משלה. באוהל המשטרה פרושים מסכים גדולים המעבירים בשידור חי תמונות מהמצלמות בשטח, וכך ניתן לעקוב אחרי המרחש ולאתר מוקדים המאיימים לפרוץ מחדש. אחד הקצינים מסביר לנוכחים את משמעות אותם "אמצעים מיוחדים" שבעזרתם ניתן יהיה אולי לפענח מי אחראי להצתות, אבל נכון למועד כתיבת שורות אלה הממצאים מראים כי ללא ספק מדובר בהצתה מעשי ידי אדם, אם כי אין כל תיעוד, צילום או עדות מי המבצעים. אין כל סרטון המראה אלמונים מבעירים אש ובורחים, או סימנים בשטח המראים כי מדובר ברשלנות של מטיילים.

עם חזרת התושבים לבתיהם החל ויכוח חריף בכמה מקבוצות הווטסאפ היישוביות, לאחר שכמה מחבריהן קבעו כי מדובר בהצתה מכוונת מצד פלסטינים. אחרים התקוממו על ההאשמה וטענו כי היא אינה מבוססת ואין כל הוכחה לכך. "קמה מהומה גדולה והוויכוח התלהט עד כדי כך שכמה מהחברים עזבו בזעם את הקבוצה", מספר אחד התושבים.

בן־יהודה עצמו מסרב לומר אם יש לו ניחוש או ידע באשר לזהות המציתים. "אל תכניס אותי למקומות הרעים האלה", הוא מבקש.

מאות מטרים של צינורות

השריפה החלה למעשה מבית־מאיר, מושב דתי שהוקם לפני יותר משבעים שנה. בדרך למושב אנו מבחינים בתימרות עשן העולות מהיער למרגלות ההר, רומזות כי הסיפור לא תם. אנחנו עוברים על פני הכבאית, אחת מהשתיים, שהמושב רכש אחרי השריפה הגדולה ב־2016. זו כבאית צה"לית ישנה שנראית כרכב אספנות או כלקוחה ממוזיאון להיסטוריה של המכוניות.

יעקב רייס, מזכיר המושב, לוקח אותנו אל מבואותיו הצפון־מזרחיים של המושב, בשביל הצופה אל "דרך בורמה" ההיסטורית, ליד שורת הבתים הראשונה שהאש איימה לכלות, אלמלא מה שהוא קורא "נס גלוי".

"רק בגלל שהרוח שינתה את כיוון האש, היא לא כילתה את כל המושב. היא רצה לאורך קו הבתים הראשון לעבר שמורת המסרק. הייתה רוח מטורפת והאש הגיעה לשמורה ודילגה ללולים. היא 'קפצה' לצד השני אל יער כסלון, והתקדמה מזרחה לעבר יער הקדושים ורמת־רזיאל".

יעקב רייס,  בית־מאיר: "אין לנו ספק שמדובר בפעולת טרור וכך גם אמרו לי בכירים במערך הכיבוי ובמשטרה, אבל איש לא יאמר זאת בשמו ובאופן גלוי, הן מהבחינה הפוליטית והן בשל המשמעויות הכלכליות"

על הארץ, על שפת הירידה לוואדי, רואים בבירור את קו האש שהתקדמה עם הרוח. למרבה המזל היא דילגה על הבתים ועל הקרוון הצמוד, ושרפה רק את המחסן של איציק כהן, תושב בית־מאיר מזה ארבעים שנה. בלוני גז שניצבו במחסן לא התפוצצו בנס. הנוף המרהיב שכהן רגיל לצפות בו מביתו, השתנה ביום ראשון לנגד עיניו.

"ביום ראשון עשינו קייטנה לנכדים שבאו לבקר בחופש", הוא מספר כשהתרגשות עדיין ניכרת בקולו. "לפתע הבן שלי פורץ לבית וצועק: 'אבא, אתה לא רואה מה קורה? הכול נשרף!'. הסתובבתי וראיתי להבות בגובה שלא ראיתי מעודי, אולי 20 מטר לפחות. רצתי למטה והבנתי שאני בעצמי לא אוכל להתגבר. אמרתי לעצמי שנותר רק להתפלל. בדמיוני ראיתי את הבית והצימרים כלים מול עיניי. בתוך כמה דקות הגיעה הכבאית של המושב עם הכבאי קדוש שהגיע כמו מלאך משמיים. הוא מתח זרנוקים והחל לכבות את הקרוון שהחל לבעור. מה שקרה פה זה נס. הרוח החזקה נעה מזרחה והאש עברה ליד הבתים. אחרי זה באה המשטרה וגירשה אותי מהבית. חיכיתי באוטו בצומת שואבה, עד שאחת הנכדות המבוהלות שלי קראה לי לבוא אליה לגני־טל".

איציק כהן, בית־מאיר: "אחרי שהבן צעק לעברי, הסתובבתי וראיתי להבות בגובה שלא ראיתי מעודי, אולי 20 מטר. בדמיוני ראיתי את הבית והצימרים כלים מול עיניי"

בבית הסמוך מתגורר משה חזקיה. הוא גר בבית שמרפסתו תלויה מעל הוואדי. 33 שנה הוא בבית־מאיר, ומגדל בוסתן יפהפה לידו. הוא מטייל איתנו בין העצים ומברך על מזלו. ביום ראשון ראה את העשן המיתמר ליד ביתו מרחוק, וכשרץ לשם קיווה למצוא את כוחות הכיבוי פועלים במרץ. "להפתעתי גיליתי שאיש לא נמצא פה", הוא מספר. לא הייתה לו ברירה והוא נאלץ להשתמש בצינורות ההשקיה הדקים שהיו שם. "התחלתי להתיז על האש, אבל זה לא עשה עליה כל רושם. התחלתי לצעוק לעזרה אבל הבנתי שאיש לא שומע. ניסיתי לבלום את האש שלא תטפס לעבר הבית. שכן הגיע והביא זרנוקים מבריכת השחייה ויחד ניסינו להשתלט על האש. למזלנו הרב האש דילגה מזרחה ולא המשיכה לעבר הבית. מה שכן", הוא מצביע לעבר עץ תמר שרוף, "האש שרפה לי את הלולב, את שיח הערבות ואת עצי האתרוג". אנחנו מביטים אל העץ. לא כל כך נעים לראות אתרוג שרוף.

"למכבי האש לקח כארבעים דקות להגיע, אבל ברגע שהחלו לעבוד עשו זאת ביעילות רבה", אומר יעקב רייס. "התנאים היו קשים והגישה למקורות האש הייתה כרוכה בירידה של ארבעים דקות לוואדי. הם נאלצו לשרשר מאות מטרים של צינורות וזרנוקים כדי להגיע אליה".

500 איש מתגוררים בבית־מאיר, ועוד 150 תלמידי ישיבה בשתי ישיבות. אליהם נוספו 50 חיילים ששהו בבית ספר שדה רמות־שפירא הממוקם במושב. תושבי בית־מאיר קיבלו הוראה להתפנות ומיהרו לבצע. במקום נשארו רק צוות החירום היישובי ובעלי תפקידים שדאגו למבוגרים שהמושב משופע בהם. בקריית־ענבים נפתחה תחנת קליטה על פי נהלים שגובשו אחרי אותה שריפה ב־2016. אז נשרפו ארבעה בתים ולולים רבים שמרבית גגותיהם היו מאסבסט, והדבר מנע את חזרת התושבים במשך יותר משבוע בשל סכנת הזיהום. "הייתה אז היסטריה כללית, מרכז המושב בער והאנשים רצו לברוח", משחזר רייס. "הפעם אנשים פעלו במהירות. לא הייתה פאניקה. הם עלו על המכוניות ומיהרו לצאת".

רק בחצות ליל הושגה שליטה על האש, והתושבים הורשו לחזור לבתיהם. שישה צוותי כיבוי המשיכו לעבוד במשך כל הלילה. כעת חזר המושב לשגרה מלאה. צוותי רשות הטבע והגנים עובדים בשטח עם מרססי גב כדי לכבות מוקדים פרטניים.

קו חיץ מול האורנים

רייס ממקד את ביקורתו כלפי הרשויות בשתי נקודות קריטיות, לדעתו. "זו השריפה השלישית המשמעותית אצלנו, ואף שהתרענו על כך עשרות פעמים, מסרבים לפתוח לנו ציר מילוט. למושב יש כניסה ויציאה אחת, והיא עלולה להפוך למלכודת מוות. ב־2016 השריפה הייתה בחצות הלילה, והכבאים נאלצו לפתוח בגופם ציר שדרכו ניתן היה למלט את התושבים. יש תוכנית לציר מילוט מרמות־שפירא דרך 'דרך בורמה', אבל מישהו דואג לשבש אותה באופן קבוע, אינני יודע אם זה קק"ל או הארגונים הירוקים, העובדה היא שזה לא נעשה.

"בנוסף, לא ברור לי מדוע לא מכשירים ציר חיץ. שתלו פה שבעים שנה עצי אורן, שלא קשורים לאזור והפכו לסכנת נפשות. קו האורנים מגיע לקו המושב. שלוש פעמים סמכנו על הנס, אבל אם חלילה יקרה אסון בפעם הבאה – ובטוח תהיה פעם הבאה, זה רק עניין של זמן – ובמקום פקידי מס רכוש יגיעו אנשי חברה קדישא, מי ייתן את הדין?"

מי נראה לך אחראי לשריפה? שאלתי את יעקב. "אמרו לנו שהיא מעשה ידי אדם. תחילה אמרו אולי מטיילים רשלניים. פה אין מטיילים. דרך בורמה היא שם", הוא מצביע אל השביל מהעבר השני של העמק. "ברור שמדובר בהצתה, שכן אין רצף של אש בין נקודות ההצתה שהחלו לבעור בהפרש של 20 דקות זו מזו.ברור לנו שמדובר בפעולת טרור, וכך גם אמרו לי בכירים במערך הכיבוי ובמשטרה. אבל איש לא יאמר זאת בשמו ובגלוי, הן מהבחינה הפוליטית והן בשל המשמעויות הכלכליות והביטוחיות האדירות שיש להכרזה כזו".

אדם שמקבל הודעה להתפנות מחשש שריפה, מה הדבר שהוא לוקח איתו ראשונה? שאלתי את יעקב. "תמונות. זה מה שאמרו לי גם בפעמים הקודמות", הוא צוחק. "המבוגרים כאן עדיין שומרים תמונות מודפסות ולא במחשב. הם זורקים את האלבומים לשקיות זבל ולוקחים אותם איתם. תכשיטים אפשר לקנות, דולרים אין למושבניקים הפשוטים כאן, ואת כל השאר אפשר לשחזר…"