יללה מרה עלתה שלשום מאגף כלי הנשיפה מול מה שנותר מהכנסייה הקתולית סנט ג'וזף. תופים הלמו במקצב עגום, ונשים לובשות לבן פלטו זעקות מיוסרות למרגלות ארון קבורה עוטה פרחים. כך נראה האבל על דלפריני ברבייה, נהג משאית שנהרג ברעידת האדמה שזעזעה בשבת את חצי האי הדרום־מערבי בהאיטי.
זו הייתה גם קינה על לאסיל, עיירה חקלאית המרוחקת 15 קילומטרים ממוקד הרעש, המוטלת כעת בהריסות. אבל אולי יותר מכול, אמר הכומר לקסון סימיון לפני שלבש את בגדיו הלבנים בדרך להלוויה נוספת, זו הייתה קינה על האיטי. "זה כאילו אנחנו מקוללים", אמר סימיון. "אנחנו פשוט מוכים מכה ועוד מכה. אני שואל את עצמי, איך זה ייתכן? כל שאני יכול לומר הוא שזה כאילו אנחנו מקוללים".
עד כה עומד מניין המתים הרשמי ברעידת האדמה על 1,900 הרוגים, והמספר צפוי לתפוח. בשעה שהאבלים בלאסיל התאספו לעוד הלוויה חפוזה, רבים מתושבי העיירה שכבו עדיין קבורים מתחת לבטון שהתמוטט. אדם אחד הלך לשוק כשרעידת האדמה הכתה בשבת בבוקר. קבור במפולת, הוא קרא בייאוש במשך ימים. שכניו ניסו להגיע אליו בכל דרך, באמצעות כלי עבודה ובידיהם החשופות, אבל הוא הפסיק לצעוק ביום שלישי, כשגשמיה הכבדים של הסופה הטרופית גרייס שטפו את מה שנשאר מלאסיל.
האיטי היא עדיין זירת אסון, ואנשי כוחות החילוץ, המתנדבים המקומיים ומשלחות הסיוע הבינלאומיות מתקשים להגיע לקהילות המרוחקות שנותרו מבודדות בשטח שנפגע מרעידת האדמה ומהגשמים הכבדים של גרייס. במדינה השבורה, הנשלטת בידי ממשלה זמנית שממלאת את מקומו של נשיא שנרצח, תושבי לאסיל הבינו מיד שהם לבד.
במשך ימים הם ניהלו את המשבר בעצמם. אישה אחת נשאה את גופת בתה בת ה־12 בדרך עפר במשך שלוש שעות. תושבים חפרו נואשות בחיפוש אחר יקיריהם. קשיש שגגו התמוטט עליו והפך אותו למשותק שכב בוכה על רצפת מחסה מאולתר; בהיעדר אפשרות לטיפול רפואי של ממש, הרופאים המקומיים הותירו אותו לנוח שם, עם צנתר (קתטר) ותפילה.
כמו האיטי, אומה של סבל רב־שכבות, גם לאסיל רגילה לכאב. רבים כאן איבדו בני משפחה באסון רעידת האדמה ב־2010 שגרמה למותם של יותר מ־220 אלף תושבים. גם במהלך ההוריקן מתיו נהרגו אנשים בעיירה, כשאגוזי קוקוס הוטחו באוויר ככדורי תותח. כנסיית סנט ג'וזף איבדה את גגה. בשנת 2019 פלשו לעיירה כנופיות אלימות וחטפו, אנסו ורצחו תושבים עניים, אם לא היו מסוגלים לשלם כופר סכום פעוט של מאה דולרים.
ואז הגיעה הרעידה. עבור לאסיל, על 52 אלף תושביה, היא הייתה הגרוע מכול. תוך רגעים אחדים התמוטטו כנסיות ובתי ספר. כיכר סנט פיטר, שהמקומיים טיילו בה וסעדו בה, הייתה לעיי חורבות. בעיר שהייתה בירת האננס של האיטי, לפחות מחצית מהיבול נהרס. מערכת המים זוהמה. ברחובות נבנו ערי אוהלים מאולתרות. ראש העירייה מרטינור זֵ'רַארְדָן אמר שמחצית מבנייני העיירה קרסו, ושאר המבנים ניזוקו. המבנים שהמקומיים התכנסו בהם לפסטיבל האננס השנתי קרסו; כך גם ז'וסלווה, מסעדה מקומית אהובה שהגישה דגים עם אורז, שעועית ובננות מבושלות.
כעת השכנים מתחלקים באוכל שנותר, ההולך ואוזל. משאית סיוע חולפת לעיתים בכבישים הטרשיים לעבר לאסיל, ומעוררת תקווה בתושבים הממהרים החוצה. אך לעיתים קרובות הן אינן עוצרות. "הבורא הפנה אלינו את גבו", התייפח פוֹנֶל קָסָמָז'וֹר (45), אחיו למחצה של נהג המשאית המנוח. "הוא הפנה עורף למדינה הזו".
בעקבות ההתנקשות בחודש שעבר בנשיא ז'ובנל מואיז, שולטת ממשלת מעבר חלשה בהאיטי, הסובלת מסכסוכי כנופיות, מרעב גואה וממגפת הקורונה, עוד לפני רעידת האדמה. "לא ראינו את הממשלה נחלצת לעזרתנו, ואני לא מצפה לכך", אמר ז'רארדן. "איך נבנה שוב את בתי הספר שלנו, את הכנסיות שלנו? איך נתקן את אספקת המים שלנו? אני יכול להגיד לך, הממשלה הזו לא תעזור. נותרנו לבד".
אַלְוֵונָה יוֹלֶט דוֹרְמִיסְטְוָאר, בת 29, עמדה מול ביתה שקרס והצביעה על שרידיו השבורים של כיסא תינוק מעץ. בשבת בבוקר היא הייתה עסוקה בהכנת ארוחת הבוקר לילדיה התאומים בני השנה – הבת נָאֶל והבן מָאֶל – כשהרעש הכה. היא החזיקה את נאל בחיקה, אך מאל ישב בכיסא התינוק. קיר מלט נפל ומחץ אותו.
"התינוק שלי", אמרה, בוהה בהריסות. עיניה היו מעורפלות, קולה ריק. "יכולתי להחזיק רק אחד מהם בידיים שלי, אתה מבין", אמרה. "והוא היה בכיסא. ואז הכול התחיל לזוז וליפול. זה קרה כל כך מהר. לא יכולתי לעשות כלום".
בעומדה מול ההריסות גם היא בקושי הייתה יכולה לזוז. על רגלה היה פצע פעור, וגלדים החלימו לאיטם על כתפיה, עדות למאמציה המטורפים לחלץ את בנה, שהסתיימו רק כששכניה נחלצו לעזרתה. הם הזיזו את הריסות המלט וקברו את התינוק בקבר מאולתר. רופא מקומי נתן לה משכך כאבים, אך לא הייתה לו אנטיביוטיקה, ומצב הפצע שלה התחיל להחמיר. גם הבת נאל סבלה מפגיעת ראש. אבל בית החולים של האזור קרס כפשוטו, והטיפול הטוב ביותר שהמרפאה המקומית הייתה יכולה לספק היה חומר חיטוי וכמה תחבושות.
לא רחוק משם, טִידְיֵה דֵזִיר, חקלאי עני, רזה ואפור שיער שלא ידע לומר מה גילו, התייפח עירום על רצפה מלוכלכת במחסה חירום נטול גג שהוקם ברחוב. "החצי התחתון של הגוף שלי מת", בכה. "בית החולים היה מלא ופשוט שלחו אותי הביתה. שמו אותי כאן, על הרצפה".
הוא משך לאחור סדין מלוכלך, מעוטר בשמשות ובכוכבים קטנים, כדי להראות את הצנתר שהותיר לו הרופא. "שמעתי בום גדול, ואז הגג נפל ושבר לי את הגב", סיפר החקלאי. "בבקשה, חייב להיות משהו שאתה יכול לעשות בשבילי. אני לא יכול לזוז".
בקרבת מקום התהלכה יְמֶן פִילוֹקְסִי, בת 34. תחושותיה נעו בין צער לזעם. היא עבדה בחווה כשרעידת האדמה החלה, וחלק מההר התמוטט על בתה בת ה־12. היא נשאה בעצמה את הגופה לעיר. "אני מאשימה את ההשגחה העליונה", אמרה בכעס נסער. "אני לא יכולה להגיד שמשהו טוב קרה בחיים שלי. ועכשיו הבת שלי מתה".
רוּד נֵוִויל, רופא מקומי, טיפל בפצועים מחוץ למרפאה שלו, שאינה מתפקדת מאז הרעידה. הוא הסיר את תחבושות ראשו של גבר שנפצע קשות בראשו, והפעיל מעט לחץ על הפצע – שבר אפשרי בגולגולת. החולה נאבק שלא לבכות. "אין לנו די משככי כאבים", אמר נוויל ומשך בכתפיו. "אין לנו די אנטיביוטיקה. אנחנו עושים כמיטב יכולתנו, אבל אנחנו לבד כאן. היכן העזרה?"
בפאתיה החקלאיים של העיירה, מאות תושבים שאיבדו את בתיהם ישנו במחסות מאולתרים, באוהלים או באוויר הפתוח. הם ייבשו את הבגדים שהצילו מהרעידה – ואז שוב נספגו הבגדים במים כשהסופה פגעה באי.
ג'יימסון וִיטָל בן ה־33 עמד שלשום מתחת למחסה שנבנה בחיפזון בעזרת ברזנט ישן של סוכנות הסיוע האמריקנית USAID, שנותר מסופת ההוריקן מתיו. הוא הסביר כיצד חותנו מת בבית משפחתם, ואז פרצה רעידת משנה חזקה בעוצמה של 4.8 בסולם ריכטר. זעקות נשמעו כש־22 האנשים במקום מיהרו למצוא מחסה. עד מהרה האדמה הפסיקה לרעוד. "אנחנו לא יכולים לנצח", אמר ויטל.
