נפרד או מעורב: השעות החסרות בבריכות ביישובים הדתיים

העור שלנו צרוב משמש וחול, שלושה מבצרים מתפוררים מקיפים אותנו והבטן מלאה בענבים ובחצי כריך טונה. חלק מהמשפחה משחקת מטקות, הקטנים משתוללים במים והמתבגרים סתם רובצים על מגבות שחול וצדפות דבקו בהן.

בימי הקיץ החמים של שנות השמונים בגדי הים לפעמים לא הספיקו להתייבש עד לביקור הבא בכחול הגדול. פקדנו את הבריכה ואת חופי הארץ כמעט בכל יום. עם השנים, הדיסוננס של משפחה דתית על חוף שהתמלא בפיסות עור חשופות גרם לנו לסגת לאחור. וכשרחצה נפרדת החלה להיות מחזה נפוץ יותר, פקדנו את הים והבריכות רק עם בני המגדר שלנו. שלושים שנה קדימה, כשכבר יש לי משפחה משלי, אני מוצאת את עצמי בסידורים וחישובים אינסופיים מה המתבגר יעשה בזמן שאני משתובבת בבריכה עם הבת והפעוט, והאם לנצח נידונו לטיולים ומעיינות בלבד תחת השמש הלוהטת של יולי־אוגוסט, ללא רביצה על חוף זהוב וימים עצלים?

התהייה מדוע אין שעות או ימים בחופי הים ובבריכות למשפחות דתיות, עם כללים ושירותי הצלה בדיוק כמו האח החורג שלהן – השעות הנפרדות – טורדת את מנוחתן של משפחות רבות, יעידו על כך הפוסטים ברשתות החברתיות, בקבוצות הווטסאפ ובמבטים העייפים של ההורים באוגוסט. כביכול היישובים הדתיים יכולים לתת מענה, מדובר באוכלוסייה הטרוגנית יחסית עם אותם הגבלות ורצונות, אך רבים מהם חוששים מהגבול שייפרץ, ממריבות ומבלגן, וכך השעות המשפחתיות בבריכה נמוגו במימי הבריכה היישובית הנפרדת.

רונית, שם בדוי, שילה: "כשאני אומרת לבן שלי שבכיתה א' שהוא לא יכול לבוא איתי לבריכה הוא ממש נעלב ולא מבין את זה. למה צריך לחסום ילד בכיתה א' או ג'?"

"כל שנה מחדש יש ניסיון לשנות את מערך השעות בבריכה, אבל אין שינוי". מספרת רונית (שם בדוי) תושבת היישוב שילה, שבו פועלת הבריכה בשעות לגברים ונשים בנפרד. "אנחנו רוצים זמן משפחתי יחד וגם פתרון לאחר־הצהריים. כשאני אומרת לבן שלי שבכיתה א' שהוא לא יכול לבוא איתי לבריכה הוא ממש נעלב ולא מבין את זה. למה צריך לחסום ילד בכיתה א' או ג'? בעיניי זה ממש מצב אבסורדי. זה השיקול שלי האם לעשות מנוי או לא. אנחנו רוצים שעות משפחה בימי שישי, לצאת ביחד בכיף, ולא לנסוע עד הרצליה לבריכה מעורבת או לחוף הים".

אילו הגדרות היית מכניסה לשעות המשפחה בבריכה?
"בגלל שאנחנו יישוב דתי, אני חושבת שצריך להיות הסכם הדדי. אפשר להגדיר שנשים וגברים צריכים להגיע בלבוש הולם. אני הולכת לשעות משפחה בבריכה אחרת פה באזור ואף פעם לא רואה שם בנות שהולכות עם בגד ים, תמיד יגיעו צנוע. והיום יש בגדי ים צנועים מאוד. אני לא חושבת שזה מגביל אותנו. מי שמגיע לשעות משפחה לרוב זה אנשים שרוצים להיות עם הילדים שלהם. אני אישית אתבייש להיות מול שכן שלי עם בגד ים, זה לא מתאים. אני לא חושבת שאישה משילה תעז לבוא בביקיני לשעת משפחה. בסופו של דבר מגיעים לכאן אנשים שרוצים לחיות בצורה מסוימת, ואף אחד לא יבוא בצורה לא צנועה. בשעות משפחה יש משהו פתוח שהוא מאוד חשוב בעיניי".

לשלמה (שם בדוי) אב לחמישה ילדים מהיישוב עלי, שגם בו פועלת בריכה נפרדת, היה קשה במיוחד כשלא הספיק ללמד את אחת מבנותיו לשחות. "אני מלמד את הילדים שלי לשחות עד גיל שש או שבע, לוקח אותם בבוקר לבריכה ומלמד אותם במשך שלושה שבועות אינטנסיביים עד שהם יודעים לשחות. זו חוויה. אחת מהבנות שלי התקשתה קצת יותר והייתה צריכה עוד זמן, ונוצר מצב שלא הספקתי ללמד אותה לשחות, כי היא כבר עברה את הגיל שבו יכלה להיכנס איתי. זה תסכל אותי מאוד". לדברי שלמה, הוא מוצא את עצמו ביום שישי לבד בבריכה עם חברים, כששאר המשפחה מבלה בה בשעות אחרות. "בסופו של דבר, בשעות המשפחה אתה רוצה להיות עם הילדים שלך, לשחק, לשחות ולבלות איתם, ולצערנו הרב בבריכה זה לא אפשרי, אלא אם שוכרים בריכה פרטית. בגיל שבע הבת שלי הייתה איתי בבריכה בשעות לגברים, והמציל ניגש אליי וביקש ממני שאוציא אותה. אמרתי לו שהיא עומדת בקריטריונים אבל הוא התעקש והסביר שאנשים התלוננו שמתחילים לראות את הצורה של הגוף. אני ממש התעצבנתי. הלכתי לאותו אחד שהתלונן ואמרתי לו שאם זה מפריע לו הוא צריך טיפול כי יש לו בעיה".

למרות חוסר שביעות הרצון של שלמה מהמצב, חשוב לו להדגיש שהוא מבין את הסייגים וההיסוס מפתיחת הבריכה לשעות משפחה ביישוב. "גברים ונשים באותה בריכה זו בעיה. בסוף, בינינו, שעות משפחה הן מכבסת מילים לשחייה מעורבת".

אז מה לדעתך הפתרון?
"בשעות משפחה צריכים להיות תנאים קהילתיים שכולם יכבדו ולא יסורו מהם ימין או שמאל. כי אם ישברו אותם, הדרך למטה תהיה קצרה ונפספס את המטרה. בסך הכול כולנו רוצים לשמור על טהרת העיניים ועל הסגנון המשפחתי, וליהנות עם המשפחה. צריך למצוא איזשהו פתרון ביניים טוב, אפשר ברוח ההלכה למצוא רב אמיץ שיגדיר את הקריטריונים ההגיוניים לצניעות בבריכה ולפי זה ללכת. ולא חסרים פסקי הלכה אמיצים מהשנים האחרונות".

צורך חינוכי

ביישוב שילה פועלת ועדת בריכה בשיתוף רב היישוב הרב יהונדב דרורי, ששיתף אותנו בשיקולים ובסיבות להחלטות על ההפרדה בבריכה. "אני מאוד מבין את הכיף שבעניין, כשאני הולך עם המשפחה שלי לבריכה פרטית מאוד כיף לי להיות עם כולם ביחד וזו בהחלט חוויה נפלאה. אבל מצד שני צריך לזכור שבעולם המערבי הכול חופשי ואין שום הגבלות על הדברים האלה. כמה החברה מתקלקלת כשאין בה שמירה על האינטימיות של הנשים והגברים".

אבל ההצעה היא לא ללכת לשעות מעורבות אלא לשעות משפחתיות עם הגבלות.
"אני מוכרח לומר שבבריכה המדרון מאוד חלקלק, תרתי משמע, לא רק בגלל שהרצפה מכוסה במים אלא בגלל שבריכה זה מקום כיפי ומשוחרר. יש הרבה ביטוי לגוף, רואים אותו, הוא מתנועע בחופשיות, האווירה היא קלילה. מקום כזה דורש פריצת גבולות ומביא איתו את הקושי לשמור על הגבול. אם עכשיו אנחנו מכניסים לסיטואציה הזו נשים וגברים יחד ונתחיל להגביל כמה הנשים והגברים יהיו לבושים, לאן הם ייכנסו, בתוך המים או לא, יהיה קשה מאוד בפועל להגיד 'לא' למישהי שהגיעה בביגוד לא מתאים, למשל. המים הם מקום שמשחרר ומאוד קשה להתחיל להציב גבולות. בנוסף, נניח שכולם יהיו לבושים, עדיין בתוך מים זה בית מרחץ. במים יש תנועות, לפעמים מגע בטעות ובכלל משהו משוחרר שקשור לגוף. צניעות היא לא רק אורך שרוול וחצאית. צניעות היא להבין שהאינטימיות חשובה ובמקרים שאדם נמצא בסיטואציה שבה הגוף שלו בא לידי ביטוי, כמו ריקוד או שחייה, לא ראוי שיהיו גברים ונשים יחד".

ומה עם הילדים? הם כן יכולים להיות יחד בשעות של הגברים או הנשים?
"יש דבר כזה שנקרא חינוך. החינוך לא מתחיל בגיל 12 אלא בגיל 6, ובמיוחד בעניינים כאלה. לילד שישחה יחד עם החברות שלו עד גיל 12 יהיה קשה מאוד פתאום יום אחד לשחות רק עם הבנים. ואנחנו חייבים לחנך ולהרגיל בגיל צעיר להבין את הדבר הזה. אני חושב שעדיין בתוך הבריכה הקִרבה גדולה מאוד, גם במגע וגם בתנועה, ולכן עדיין צריך לשמור על הדבר הזה, גם בגילים הנמוכים, כצורך חינוכי.

"האם אגיד את זה בכל מצב? יכול להיות שיש מציאות שילדים באים בבגדי־ים צנועים ונמצאים במרחק גדול, ומשפחה יושבת על שפת הים ונמצאת לידה בחוף משפחה אחרת בבגדים צנועים – שם אני לא אגיד שזה אסור. אבל בתוך בריכה, כשזזים זה ליד זה ומשחקים זה עם זה, זו סיטואציה שאני חושב שלא עונה לגדרי הצניעות שהיינו רוצים לחנך את הילדים שלנו עליהם. אני יכול להבין את מי שמתיר את זה, אבל ברוך השם שאנחנו שואפים למשהו מתאים לכלל האוכלוסייה".

לא יורדים לרזולוציות

כאמור, הפתרון הקל עבור משפחות רבות הוא הגעה לחוף הים, ובעיות הצניעות מביאות רבים לבחור דווקא בחופים לא מוכרזים, שם בדרך כלל אפשר למצוא פרטיות רבה יותר, אך יש להזכיר כי הבחירה במקומות ללא שירותי הצלה עלולה להיות מסוכנת מאוד, והעלייה הגוברת במקרי הטביעה בחופי הים בשנים האחרונות מגבירה את החשש מבחירה בפתרון כזה. עם זאת, למרות הסייגים הרבים שמציבה ההלכה, עדיין נראה שמתרחשים שינויים טקטוניים בכל הקשור לצניעות על חוף הים. לא בכדי משפחות כמהות לפתרון שלפיו יוכלו לבלות יחדיו בלי חשש. יש חופים שבהם העין תשזוף רק שמלות וטוניקות ממיטב המעצבות ואתרי הרכישה הסינים, מה שלא היה קיים קודם. אולי זה חלק מהסיבה להצלחה בחלק מיישובי וקיבוצי הארץ שכן מתהדרים בפתרונות לרחצה למשפחה הדתית. לכל אחד יש תוויות וחוקים משלו, רשמיים ורשמיים פחות, שלרוב חבויים מאחורי ההגדרות שעות משפחה, שעות כלליות או שעות חופשיות. אחד מהם הוא הקיבוץ הדתי טירת־צבי, שם הכללים ברורים, הגברים מחויבים לבוא בחולצה ומכנסי בגד ים, והנשים נדרשות לאותו קוד, חולצה ומכנסיים או חצאית.

אליעזר אבנון, מנהל הבריכה בטירת־צבי: "לא כתוב בכללים עד הברך או עד הקרסול, אנחנו לא יורדים לרזולוציות הללו כי פשוט אין צורך"

"אני לא זוכר איך נקבעו הכללים", מסביר אליעזר אבנון, מנהל הבריכה בטירת־צבי. "זה לא שהיו באים עם ביקיני קודם, אבל לפני 15 שנה כן היו באים בבגד־ים מלא. בשלב כלשהו כנראה אנשים התחילו להרגיש פחות נעים, בכל זאת זהו מקום דתי, וכשכתבו כללים לפני בערך עשר שנים עלה הצורך לשים את הנושא על הבמה. אני יכול להגיד שהנושא הזה, שהיה מעורפל בעבר, עבר בעשור האחרון שינוי ואין עליו שום ויכוח. מה שיש כיום הוא המקובל והסטנדרטי, ואין על זה דיון".

ומי שלא מציית לכללים?
"בדרך כלל מקבל הערה מהמציל בצורה נעימה ובשקט. לא כתוב בכללים עד הברך או עד הקרסול, אנחנו לא יורדים לרזולוציות הללו כי אין צורך. במגזר שלנו יש את כל האופציות לבוא בביגוד מלא, אף אחת לא באה עם ביקיני ואפילו לא בבגד־ים מלא, אין דבר כזה".

כששאלתי את שולי (שם בדוי), חברת קיבוץ טירת־צבי, האם היא מרגישה בנוח ללכת לשעות המשפחה, התשובה הייתה נחרצת. "כן. ואני חושבת גם אנשים שבאופן כללי היו רוחצים בנפרד מרגישים די בנוח לבוא. לא ידוע לי על מישהו שלא בא כי הוא לא מרגיש בנוח. ילדים והורים נכנסים, אבות ואמהות תמיד בחולצות ואין מישהו ששוחה בבגד־ים וגם לא בגופייה".

יש כאן מודל מוצלח בעינייך?
"כן. ויותר מזה, בעיניי זה נושא קריטי. אם לא היו קיימות השעות הכלליות הייתי מאוד כועסת, כי זה נראה לי לא הגיוני ולא הוגן עבור משפחה שרוצה להיות יחד בבריכה. אני חושבת שהשעות מחולקות בצורה כזו שבאמת מכילה את כל האפשרויות של משפחות מצד אחד והפרדה מצד שני. אני מניחה שאם רוב תושבי הקיבוץ היו שונים מבחינת השקפה, גם השעות היו נראות אחרת. בסוף מדובר על הרכב הקהילה ומה שהיא קובעת מבחינת הפתיחות והיכולת".

בקבוצת יבנה, קיבוץ דתי שחוגג השנה שמונים שנה, אין קוד לבוש ספציפי בבריכה אלא הוראה כללית להגיע בלבוש צנוע, ונראה שזה מספיק בהחלט לחברי הקיבוץ. "לא הייתה כאן החלטה תקדימית לעשות שעות משפחתיות. השעות המשפחתיות קיימות מאז ומתמיד בקיבוץ", מספרת סיון לנג, מנהלת שירותי הקהילה בקבוצת יבנה. "מול אורחים של בני המקום לא אוכפים את זה בצורה אדוקה אבל כן יש נראות, מגיעים לבריכה ורואים שזו בריכה של מקום דתי. אם מישהו ינסה להתריס ולבוא דווקא, הוא יכול לעשות את זה. אני מניחה שלא ישר יעירו אבל אם זה יהיה מגמתי זה יטופל. יש משפחות שמקפידות יותר מבחינה דתית, שלא יבואו בשעות המשפחתיות, אבל יש מספיק שעות נפרדות שנותנות מענה לכולם. אני מניחה שאם רק עכשיו היינו צריכים לשנות את הסטטוס־קוו, זה היה מאוד קשה אם הכול היה נפרד או להפך".

אך גם בקיבוצים נראה שאופי "שעות המשפחה" אינו מתאים לכולם. יונית (שם בדוי), מאחד הקיבוצים הדתיים, לא הולכת לשעות המשפחה הקיימות בבריכה המקומית. "אני לא מרגישה בנוח שם, ושמחה שיש לי את האפשרות ללכת לנפרד. ככה אני מקפידה כל חיי. הגברים ובני הנוער שבאים בשעות המשפחה נועצים מבטים. את יודעת, מדברים על איך זאת נראית ואיך ההיא נראית".

עד כדי כך?
"ככה אני מרגישה בכל אופן, וככה אני יודעת שאצלנו רוב הבנות שמגיעות לשעות נשים מרגישות וחושבות. בגלל זה הן מעדיפות להגיע לשעות שמוגדרות לשחייה לנשים ולא לשעות המעורבות".

הרב יהונדב דרורי, רב היישוב שילה: "במקרים שאדם נמצא בסיטואציה שבה הגוף שלו בא לידי ביטוי, כמו ריקוד או שחייה, לא ראוי שיהיו גברים ונשים יחד"

מגיעים להסכמות

לבד מהקיבוצים, הפועלים במסגרת החלטות חברי הקיבוץ, יש יישובים מעורבים ודתיים שמצאו את עצמם בפולמוסים ובדיונים רבים עוד בטרם שובצה אבן מבריקה כחולה אחת בקרקעית הבריכה. לפעמים הוויכוחים נמשכו במשך שנים, האם בכלל לקיים שעות משפחה ואם כן, מה יהיה אופי השעות הללו. ביישובים רבים הוחלט בסופו של דבר לא להקים בריכה כלל כדי לא להיכנס למחול השדים הנפרד־מעורב הזה, ויש גם כאלה שהצליחו למצוא דרך משותפת. היוצאים מהכלל הם אלה שהגיעו לנוסחה בדרך עקיפה, ללא דיונים, ויכוחים והחלטות.

באופן מעורר פליאה, דווקא ההחלטה על אופי שעות המשפחה ביישוב הקהילתי רימונים, שרובו חילוני, התקבלה ללא רשימת חוקים והצליחה בעיקר בזכות האנשים. השעות המשפחתיות ברימונים נקראות "שעות חופשיות" בכוונה או שלא, ועם הזמן, באופן טבעי, הפכו חלק מהשעות הללו מתאימות למשפחות הדתיות.

אני מעלה בפני רבקה (שם בדוי), תושבת דתייה ברימונים, את ההשערה שהמינוח "שעות חופשיות" פתח את הפתח למשפחות דתיות רבות להגיע, וסביר להניח שלא היו מגיעות אם הכותרת הייתה "מעורב". "המונח 'מעורב' מגיע מהמגזר הדתי", טוענת רבקה, "אבל אצל החילונים המונח הזה לא כל כך קיים ואין לו משמעות, לכן התעורר הצורך לשימוש במונח אחר. היום תושבים דתיים רבים מגיעים בשעות האלה. לדעתי הסיבה גם קשורה לסגנון ותרבות, ולסוג של פתיחות שלא הייתה קיימת עד השנים האחרונות. בסופו של דבר יש שתי קיצונויות, הכיוון החרד"לי, והכיוון הליברלי שבו הפתיחות גדולה יותר. בפועל רואים יותר אמהות עם ילדים שמגיעות באותן שעות".
רבקה מעידה שכאשר הגיעה ליישוב לא פקדה את הבריכה בשעות החופשיות, אבל בשנתיים האחרונות היא מגיעה עם ילדיה הקטנים.

שולי, שם בדוי, טירת־צבי: "אם לא היו קיימות השעות הכלליות הייתי מאוד כועסת, כי זה נראה לי לא הגיוני ולא הוגן עבור משפחה שרוצה להיות יחד בבריכה"

למה בהתחלה לא הלכת?
"כי אני מגיעה מחינוך מאוד מסוים שחינך אותי מה כן ומה לא. וגם לא היו לי ילדים קטנים, ברגע שנולדו הקטנטנים לא ראיתי בזה שום בעיה שהם בפנים ואני יושבת בחוץ בבגדים. אני לא פוגעת בשום דבר הלכתי ולא רואה בזה בעיה. זה מאוד סובייקטיבי, כל אחד איך שהוא מרגיש ותופס את זה. בסוף, כל אמא – דתייה או חילונית – מחפשת תעסוקה לילדים, וזו תעסוקה טובה בקיץ ומכנה משותף לכולם. אסור לתת לזה שמות. אם יתחילו למנח את זה במונחים דתיים זה יעצבן את התושבים".

שי מעוז, יו"ר ועדת הבריכה ברימונים, מוסיף שקיימת רגישות לכל הצדדים. "בתוך האוכלוסייה הדתית יש כאלה שמרגישים בנוח יותר לבוא בזמן החופשי ויש כאלה שפחות. אנחנו משתדלים להקפיד על לבוש הולם לפחות מבחינת נותני השירותים כמו מציל או מצילה, עובדי קופה ומנהל, כי אנחנו משרתים את כל קשת האוכלוסייה וזה סוג של כבוד לכולם. כמו שבבית כנסת שמים כיפה כדי לכבד את המקום".

היו בעיות או דרישות במהלך השנים?
"כל צד מנסה למשוך לכיוון שלו אבל אנחנו מנסים לשמור על משהו יציב. חילונים רוצים יותר זמן חופשי ודתיים את הזמן שלהם. למרות שבאמת הרבה משתמשים בזמן החופשי. אין זמן שמוגדר כזמן משפחה באווירה קצת שונה, אלא זה נוצר תוך כדי. יש משפט שאומרים כשעושים חוזים עם עורכי דין – ככל שמנסחים יותר סייגים וסעיפים בחוזה, ככה קשה יותר לאכוף אותו ולעבוד לפיו. ברגע שמקיימים משהו קצת יותר גמיש ומתירני, מקבלים גמישות והבנה בין הצדדים, ואפשר להגיע לדברים שאמנם לא כתובים אבל כן מוסכמים".