על סיפון האונייה 'טאטי פנמה' עמדו טוביה מרמלשטיין ויצחק שרמן, יחד עם עוד כ־330 עולים נרגשים. זו הייתה הפעם הראשונה שבה ספינת עולים נכנסה לנמל תל־אביב שלא בגניבה, עם דגל ישראל מתנופף בגאווה. האונייה שיצאה ממרסיי ועצרה בנמל גנואה באיטליה כדי להעלות על סיפונה מאה נוסעים, הגיעה לחופי ישראל ב־15 במאי 1948, ה' באייר תש"ח, היום שבו הסתיים כאן המנדט הבריטי והוקמה מדינת ישראל. זה היה יום חג לנוסעים ולארץ שאליה הגיעו, אבל גם היום שבו פלשו לכאן צבאות ערב כדי לחנוק את המדינה היהודית הצעירה שקמה במזרח התיכון.
דרכיהם של שני ניצולי השואה הצעירים הצטלבו לראשונה כאשר נפגשו על רכבת למישקולץ, הונגריה. הם היו בדרכם ל'קיבוץ', כפי שמכנה שרמן את מחנה ההכשרה של הפועל המזרחי שנועד להכין צעירים יהודים לקראת עלייה לארץ. עם הזמן נפשותיהם נקשרו זו בזו, שני נערים שעברו את המלחמה וחיפשו את עצמם בעולם החדש. "לא דיברנו בכלל על המשפחות שלנו", מתוודה שרמן. "משפחה זה היה משהו שכאילו לא מדברים עליו. לא שמעתי ממנו מעולם על ההורים או האחים. לא ממש ידענו אם הם חיים או מתים. זה כנראה היה כואב מדי לדבר".
את התחנות הבאות בחייהם יעברו יחד: הונגריה, אוסטריה, איטליה, ישראל. הם חצו את הרי האלפים ברגל, בגשמים ובקור, בילו יחד במשך חצי שנה בהכשרה של ההגנה בגנואה שבאיטליה, חלקו אותה מיטה ומכונת גילוח, והושבעו בזה אחר זה על ספר תנ"ך לעשות כל שיידרש למען המדינה שבדרך. הם עוד הספיקו לבצע כמה פעולות באיטליה מטעם ה'הגנה'. הם היו דומים באופיים, כפי שמעיד שרמן: "היינו שני ילדים טובים, שקטים יחסית, לכן התחברנו ככה".
שני חברים, שני גורלות. יצחק, יליד יאסי שעבר תלאות רבות בתקופת השואה, חי בשיבה טובה בירושלים עם אשתו בתיה ("אנחנו חברים מאוד טובים", היא אומרת), ולהם שני ילדים ושבעה נכדים. בגילו המופלג, 90, הוא עדיין מורה לנהיגה, ולכנות אותו צלול זו מחמאה למילה ולא לו. טוביה מת בקרבות לטרון תשעה ימים אחרי שכף רגלו דרכה בארץ.
ערב יום הזיכרון תשע"ח, ובזכות פרויקט 'לתת פנים לנופלים' – כפי שיתואר בהמשך – אנחנו מפגישים לראשונה את יצחק ואת אשתו בתיה עם שארי בשרו של טוביה, הלא הם אחייניו שעלו במהלך השנים מאוקראינה, אז בשליטת ברית המועצות: חנה פוקס לבית וייזל (71), מורה לפסנתר; אריה מרמלשטיין (69), פנסיונר של 'קואופ'; וד"ר וילי מרמרשטיין (67), רופא ב'סורוקה' ויו"ר האיגוד הישראלי לאונקולוגיה קלינית ורדיותרפיה. הוא התקשה להגיע למפגש בשל עבודתו העמוסה, אך התאמץ לעשות זאת למען חשיבות הנושא. השלושה הם בני דודים, כל אחד מהם בן של אח אחר של טוביה ששרד את השואה. לכל אחד מהאחיינים שהגיעו למפגש יש עוד אח או אחות בחיים.
ההתרגשות ניכרת בסלון ביתה הירושלמי והמטופח של משפחת שרמן ("אנחנו מתחזקים את הבית ביחד, ללא עזרה חיצונית", אומרת בגאווה כבושה בתיה, שבגיל 83 ממשיכה לעבוד כיועצת יופי). עדיין בעמידה, וכבר מתחילים לדבר. מנסים לגשש ולהצליב פרטים. כששרמן מספר על הפעם הראשונה שבה פגש את טוביה ברכבת, עיניו מתלחלחות והוא מתקשה להמשיך. "פתאום שמעתי יידיש על הרכבת", הוא מספר, "חשבתי שאני חולם. ניגשתי לחבורת הצעירים ושאלתי לאן הם נוסעים, והתברר שאנחנו נוסעים לאותו מקום. זו הייתה הנסיעה הראשונה שלי עם טוביה, אחת מני רבות", הוא משחזר. הנוכחים אכן נרגשים מאוד וחלק ניכר מהזמן נמצאים על סף בכי, אבל בהתאם לחינוך הסובייטי שקיבלו הם מורגלים לשלוט ברגשותיהם. השיחה מתנהלת בעברית, אבל מדי פעם, בינם לבין עצמם, הם עוברים לשפת היידיש שכולם שולטים בה היטב.
טוביה מרמלשטיין נולד ב־27 בספטמבר 1926 לישראל־לייב ולחנה (לבית פוגל) בעיירה ביטשקוב בצ'כוסלובקיה, שרבים מתושביה היהודים היו דתיים. הוא למד ב'חדר' של חסידות קרעטשניף, והיה ילד חמישי מתוך שמונה אחים. שלושה מאחיו שרדו את השואה – יהודה, אביו של אריה; חיים גצל, אביו של וילי; ושיינדל, אימה של חנה. שני הוריו וארבעת אחיו האחרים – לאה, מרים, סמואל והרמן – נרצחו.
באסרו־חג של פסח, 16 באפריל 1944, ריכזו הנאצים את יהודי ביטשקוב בבית הכנסת הגדול בעיר. לאחר שלושה ימים הם הועברו משם לגטו בעיר מַטֶסוֹלקי שבהונגריה. טוביה ובני משפחתו התגלגלו במחנות ריכוז שונים, ובהם גרוס־רוזן, דורנאו וגונזקירכן. בהמשך שהו טוביה, אחיו חיים־גצל ואביו כשלושה חודשים במחנה מאוטהאוזן, ושם נרצח אביו של טוביה. המחנה שוחרר על ידי הצבא האמריקני במאי 1945.
עם תום המלחמה חזר טוביה לביתו כדי לחפש את משפחתו. בעיירה הוא מצא את דודו ואת חלק מאחיו ששרדו. אחרי שהוא וחמישה מחבריו קיבלו צו־גיוס לצבא הסובייטי, החליטו לברוח שוב. לא בשביל זה הם שרדו את השואה, החליטו, ושמו את פניהם לעבר ארץ ישראל. בהמשך פגש כאמור את יצחק, והשנים היו לחברים קרובים.
"חמישה ימים היינו בים", מתאר יצחק את ימי ההפלגה לארץ. "כל הזמן רקדנו, כולנו היינו צעירים ונרגשים מאוד. כל הזמן הכריזו 'עוד שלוש שעות נגיע לישראל', 'עוד שעתיים' וכן הלאה. הקפטן של האונייה התחנן שנפסיק לרקוד. הוא אמר שאי־אפשר לשוט ככה, שהאונייה עולה ויורדת לא בגלל הגלים אלא בגלל הרוקדים".
מה ידעתם על הצפוי לכם?
"הייתי מבולבל לגמרי, שמחנו וחששנו יחד. ידענו שאנחנו הולכים למלחמה".
ידעתם שתרדו מהאונייה ישר למלחמה?
"ידענו את זה. התאמַנו על נשק חם. השביעו אותנו לצבא עוד באיטליה. הכינו אותנו להיות הקצינים של הצבא. כולם חוץ מאיתנו היו פייטרים, אנחנו היינו רזים ושקטים".
לימד את התקווה
טוביה, שהגיע מבית דתי וציוני עם נטייה רוויזיוניסטית, הכיר את 'התקווה' מהבית. בני משפחתו יודעים לספר שאבותיהם הלכו ברגל 200 קילומטרים מבוצ'קוב למונקץ', כדי לשמוע את נאומיו של ז'בוטינסקי. "בכל מה שקשור ליהדות ולעברית, הוא ידע יותר מכולנו", מספר יצחק. "הוא היה קורא לי את העיתון ביידיש, הוא היה הכי מחובר מכולנו". האחיינים מהנהנים ומאשרים: "סבא היה יהודי מאמין, היה לו שטריימל, ובכלל המשפחה הייתה מאוד דתית", אומרת חנה. ויצחק ממשיך לספר: "כשבמישקולץ לימדו את החבר'ה לשיר התקווה, טוביה כבר הכיר את ההמנון ולימד אותנו. כשחיכינו על האונייה לאישור כניסה, טוביה לימד את האנשים לשיר את ההמנון".
כך מתוארת הגעתה של הספינה בספרו של רם אורן, 'לטרון', המבוסס על תחקיר היסטורי ועדויות: "משעלה שחרו של יום שבת, הגיחו מאות עולים מן המחנק והצפיפות של אולמות השינה אל אוויר הים הרענן של סיפונה של 'טאטי פנמה'. רבים מהם לא הצליחו לישון כל הלילה מרוב התרגשות. הם מילאו את הסיפון כשעיניהם נישאות אל האופק המתבהר במזרח, אל בתי החוף של תל־אביב שהצטיירו כקוביות משחק מתוך ערפילי הבוקר. ההתרגשות גאתה. מישהו החל לשיר את 'התקווה', וכולם הצטרפו אליו. היום שחלמו עליו, הארץ שנכספו אליה, היו עתה בהישג יד".
האם אותו מישהו שהחל לשיר על סיפון ה'טאטי פנמה' את ההמנון והדביק את כולם הוא טוביה? לעולם לא נדע.
"כשהאונייה התקרבה לחוף, קפצנו כולנו לים", מספר יצחק. "המצרים הפציצו, וכולם היו חייבים לרדת בחופזה. יצאתי מהמים כשרק תחתונים לגופי. אנשים ברחוב לא הבינו מה אני עושה. הגעתי לתחנת אוטובוס וניסיתי להסביר את עצמי ביידיש. נהג שהגיע לתחנה הסיע אותי למחנה קריית־מאיר, הבסיס הראשון של הגיוס. הוא נתן לי דחיפה ואמר 'משם אתה כבר לא תצא'. אחד־אחד הגענו מהים אל החוף והתאספנו במחנה. לא הייתה לנו שום ניירת. נסענו לחזית אבל לא נכנסנו ישר למלחמה, אלא התאמנו יומיים בפרדסים של קיבוץ חולדה".
בשלב הזה נפרדו דרכיהם של יצחק וטוביה, מי למוות ומי לחיים. בעוד שטוביה נשלח לשדה הקרב, יצחק נשאר בעורף. "הכליה הימנית שלי התייבשה ואז נפלתי", מספר יצחק. "לקחו אותי לקיבוץ חולדה, והרופא שאל מתי שתיתי לאחרונה מים. עניתי לו 'לפני כמה ימים'. הוא אמר לי שפה זה ארץ ישראל, צריך לשתות כל חצי שעה. הוא נתן לי פתק שאותו מסרתי למ"פ. במקום לצאת אל הקרב נשארתי לשמור על האוטובוס".
זה מה שהציל אותך ממוות.
"אם הוא היה יוצא לקרב", אומרת אשתו בתיה, "סביר להניח שהוא לא היה פה עכשיו".
אתה זוכר את הפעם האחרונה שראית את טוביה?
"לא ממש. בשלב הזה כבר לא דיברנו הרבה, היינו בפאניקה מוחלטת".
מתי שמעת שהוא נפל?
"אני עברתי משם, כבר לא חזרתי לחטיבה 7 אלא לחטיבה 8. כשנגמרה ההפוגה חזרנו ללחימה. ישראל החליטה לשחרר את הגליל המערבי, ואותי הציבו על כביש עכו. כשפגשתי את החברים מחטיבה 7 הם סיפרו לי שטוביה נפל. קיבלתי חלק מהדברים שלו. הייתה לנו חבילה משותפת, אבל אני לא יודע איפה היא. נעלמה".
קרבות לטרון היו סדרה של חמישה קרבות קשים בין צה"ל והלגיון הערבי בפאתי לטרון, בין 24 במאי ל־18 ביולי 1948, במהלך מלחמת העצמאות. באזור לטרון עבר הכביש היחיד שחיבר את ירושלים עם השפלה, ומכאן נגזרה חשיבותו האסטרטגית. חמישה ניסיונות שנעשו לכבוש את לטרון נכשלו, ולטרון נותרה תחת שליטה ירדנית עד מלחמת ששת הימים. טוביה מרמלשטיין נהרג במבצע בן־נון א', המבצע הראשון שבו ניסו לכבוש את לטרון.
חנה, אחייניתו של טוביה, הייתה תינוקת כשהוא חזר לביטשקוב אחרי המלחמה. היא גדלה וחיה בביטשקוב שבאוקראינה והייתה הראשונה לעלות ארצה בשנת 74'. שני אחיה היו 'סירובניקים' – מסורבי עלייה – במשך שנים רבות.
הידיעה על מותו של טוביה הגיעה אליה במכתב מאליעזר ויזל, בן דודהּ, שעלה עם טוביה לארץ, לחם איתו בלטרון והיה לצדו כשנפל. "איך שהגענו לישראל, ממש בשבוע הראשון שלנו בארץ, הגענו למשרד הביטחון כדי לקבל מידע על טוביה", מספרת חנה. "הביאו לנו את התמונה שלו, ונכתב שהוא קבור בקבר אחים ברחובות. כשהגענו לשם גילינו שהעבירו אותו לקבר האחים בהר־הרצל. נסענו לשם, ומאז בכל שנה אנחנו נוסעים עם הילדים לטקס יום הזיכרון".
אריה: "אנחנו הגשנו בקשה לעלות ב־78' וקיבלנו סירוב. אחרי חצי שנה שוב הגשנו בקשה, ושוב סורבנו. פתאום בשנת 1980 הוזמנו למשרד הפנים ואמרו לנו 'כן'. היינו אחת המשפחות האחרונות שאישרו להן לעלות בתקופה הזו. בהמשך השנה כבר לא נתנו לאף אחד".
לווילי, ששירת בחיל האוויר הסובייטי, נדרשו 15 שנים של צינון לפני שיוכל לעזוב את המדינה. "הגשתי בקשה ואמרו לי 'שב בשקט'. אחרי שהסתיימו 15 השנים הורשיתי לעלות. לכולם היה ברור שרוצים לעלות. הייתה בדיחה כזו שמישהו מצטרף לשיחה ואומר 'אני לא יודע על מה אתם מדברים, אבל חייבים לנסוע'". "האנטישמיות הייתה נוראית", מוסיפה חנה. "הגויים לא הבדילו בין יהודים חילונים לדתיים", מסביר וילי.
בניגוד לתדמית הרווחת על יהדות בריה"מ המנותקת לחלוטין מהיהדות, האחיינים מספרים על עיירות שבהן "אפילו הגויים ידעו יידיש". אריה מספר שלאחר שהמוהל המקומי באזור הקרפטים שבו חיו נפטר, הוא התפלל שאשתו ההרה תלד בת וכך אכן קרה. את בנו של וילי מל רופא, ובהמשך נמצא פתרון. "כמה צעירים נסעו לצ'רנוביץ והביאו משם מוהל, והוא ירש את המוהל שנפטר", מספר אריה.
אני מנסה לדלות מבני המשפחה פרטים נוספים על קורותיו של טוביה במלחמה ואחריה, ומעלה חרס. "לא דיברו על השואה", מסכימים כולם. "דיברו רק על מה שקורה עכשיו. ואם דיברו על השואה, זה היה בשפה שלא הבנו".
בעקבות הפתק
יום אחד בלבד הפריד לאורך השנים בין המרמלשטיינים ליצחק שרמן. מאז שעלו ארצה מברית המועצות, נהגו אחייניו של טוביה ובני משפחותיהם לפקוד את הקבר פעם אחת בשנה, ביום העצמאות. "ביום הזיכרון זה קטסטרופה", אומר וילי, ומתייחס לעומס הרב. "ביום העצמאות שקט ורגוע". שרמן נהג גם הוא להגיע לקבר חברו הטוב ואף היה מתאמץ לארגן מניין לאמירת קדיש, אך ביום הזיכרון. את החיבור ביניהם עשה בחור שהגיע באקראי ביום הזיכרון לחלקה של מרמלשטיין, בקבר האחים של הרוגי לטרון בהר הרצל.
זו השנה הרביעית שמתנדבי 'לתת פנים לנופלים' עוברים בין קבריהם של חללי מערכות ישראל אשר מצבותיהם חסרות מידע וקורותיהם אינם ידועים, ומשאירים על המצבות "פתק חיפוש" עם בקשה לאיתור פרטים על אודות הנופלים. כך נוצר לפני שלוש שנים הקשר בין מתנדבי הפרויקט לאחייניו של טוביה. בעקבות הקשר הזה ולאחר תלאות בירוקרטיות, הוחלפה השנה המצבה של טוביה בעזרת משרד הביטחון והפרטים החסרים הושלמו.
בעקבות הפתק נוצר גם הקשר בין שארי בשרו של טוביה לחברו משכבר הימים. "התקשר אליי בחור צעיר בשם איתמר גור שראה את הפתק", מספר סטיבן גלייזר, המתנדב שחקר את סיפורו של טוביה. "הוא כמובן לא הכיר את טוביה, ולא ממש הבנתי מה הוא יכול לתרום לי. ואז הוא מספר לי שראה את יצחק מחפש מניין על קברו של טוביה, וברוב תושייתו התחיל להסריט את הנעשה ואף ראיין אותו. הוא שלח לי סרטון של חמש דקות, וכשצפיתי בזה נפלה לי הלסת".
יצחק מרכיב משקפי קריאה כדי להתבונן בתמונות של טוביה שצולמו בלטרון. הוא מזהה את טוביה ואומר: "כן, שלומפר כזה הוא היה. הוא היה מבוגר ממני בשנה, ובגובה שלי". בתמונה שקיבלה המשפחה, שבה נראים שלושה בחורים, מתגלע ויכוח בין האחיינים מי מהם הוא טוביה. בכל זאת עברו שבעים שנה, התמונה קטנה ומטושטשת, והם לא הכירו אותו. חנה בטוחה שהבחור הימני הוא טוביה. היא שולפת את הטלפון הנייד ומראה תמונות של הצאצאים שלה. "הוא דומה לטוביה", היא מצביעה על אחד מהם.
אנחנו עוברים לשבת בחצר הבית, ואני שואלת את יצחק כיצד הוא מרגיש עם העובדה שהוא זכה לחיים ארוכים, יפים ומלאי משמעות, ואילו חברו נהרג בעודו ילד כמעט. "אין לי מילים לזה. בכל פעם שאני חושב על זה אני נעצב מאוד".
אילו היה חי, איפה הוא היה היום?
"הוא היה בקיבוץ, בטוח. הוא היה טיפוס כזה. יכול להיות שבעקבותיו גם אני הייתי הופך להיות קיבוצניק, מי יודע?"
הנופלים השקופים
ארגון המתנדבים 'לתת פנים לנופלים' עוסק בהנצחת חללי מערכות ישראל שנפלו טרם קום המדינה ובמלחמת העצמאות, ושמצבותיהם חסרות פרטים וסיפור חייהם עלום. שני מייסדי הארגון, דורית פרי ואורי שגיא, נפגשו לפני חמש שנים במקרה ליד מצבתו של יוסף לחנה, ניצול שואה, פרטיזן ומעפיל, שנפל כלוחם בג'נין במלחמת העצמאות. מזה כמה שנים הייתה דורית נוהגת להגיע ביום הזיכרון לקבר האחים שבו היה קבור. המצבה הריקה, דף ה'יזכור' הריק מכל פרט על אודותיו, וחסרונה של תמונה נגעו ללבה. שגיא עסק בכתיבת ספר בשם 'עין גנים', שמתאר את הקרב בג'נין במלחמת העצמאות, ובמסגרת זו הגיע לקבר האחים של נופלי ג'נין. היוזמה לכתיבת הספר נולדה כהנצחה לחברו שמואל ויס ז"ל, שנפל בג'נין 54 שנים לאחר מכן, במבצע 'חומת מגן'. קורות חייו החסרים של יוסף לחנה לא הניחו גם לו. פרי ושגיא חברו יחד ולא נחו עד שתמונת חייו של לחנה התבהרה.
"הרעיון לכתוב את הספר כהנצחה לשמואל היה של עמיחי מרחביה ז"ל, חבר נוסף מהתיכון שנפל במלחמת לבנון השנייה", מספר שגיא. "במבצע עופרת יצוקה נפל חבר נוסף, סרן יוני נתנאל ז"ל. שלושה חברים ממחזור אחד, מחבורה אחת. בספר, שנקרא 'עין גנים', חקרנו ותיארנו את הקרב בג'נין במלחמת העצמאות, קרב שבו נפלו עשרות מחטיבת כרמלי ביום אחד. חיסרון הפרטים על לחנה בלט מאוד".
"חברנו אחד לשני וביצענו חקר מקיף מאוד", ממשיכה פרי, "עבדנו על זה ימים ולילות. כשסיימנו הגענו למשרד הביטחון עם תיק שלם על חייל אחד. המצבה שלו הוחלפה, וגם באתר 'יזכור' עודכן הסיפור שלו והתווספה תמונתו. ביררנו במשרד הביטחון כמה מצבות ריקות כאלה יש, והתשובה הייתה 811 חללים. יש חללים שאפילו מצבה אין להם, לכן זה קריטי שיהיה אזכור לפחות באתר 'יזכור'". מכאן המשיכו השניים לנופלים נוספים והקימו את 'לתת פנים לנופלים', המפעיל כיום 28 מתנדבים ונתמך בכספי תרומות. לקראת יום העצמאות ה־70 השיק הארגון אתר אינטרנט חדש ובו 70 סיפורי חיילים שנפלו טרם קום המדינה ושסיפורם פוענח על ידי המתנדבים.
"אני לא יכול לעמוד בפני מצבה חסרה", אומר שגיא. "לכל חייל יש סיפור, לכל חייל יש פנים, כל חייל הוא עולם ומלואו. מצבה ריקה או חסרה הופכת את החייל ל'שקוף', ולא ייתכן שחייל שהקריב את חייו למען הקמת המדינה יהיה שקוף. מבחינתי צריך לעשות כל מה שניתן כדי 'לתת לו פנים', כדי לאפשר לסיפור האישי שלו להתקיים ושדמותו לא תשכח. לא ייתכן שלא תהיה לנו תמונתו של חייל שנפל. זו החובה והכבוד האחרון שאנחנו מצווים לעשות לו".
"טוביה מרמלשטיין שרד את השואה ועלה לארץ בגבורה רבה, וסיפורו מסמל את סיפורו הלא ייאמן של עם ישראל. טוביה רק הגיע לארץ, ומיד קיבל נשק ונלחם עם חטיבה 7 באזור לטרון. האיש ששרד את השואה נפל כאדם חופשי ימים ספורים לאחר עלייתו ארצה. זהו סיפורם של ניצולי שואה רבים שנלחמו ואפשרו את קיומה של את מדינת ישראל. רק בזכותם אנחנו פה. זה בסיסי שלפחות נזכור אותם".
סטיבן גלייזר, מי שכאמור קיבל לידיו את התיק של טוביה מרמלשטיין, הוא אחד המתנדבים הראשונים של הפרויקט. "כשקיבלתי את המשימה לחקור על טוביה, צללתי לתוך סיפור הקרב ונברתי בארכיונים חודשים", הוא מתאר את התהליך. "חיפשתי חומרים, תמונות וכל פריט מידע שקשור לסיפור. אספתי מסמכים מיד ושם, מארכיון צה"ל ומבית הספר לשריון בלטרון". במהלך הכנת הכתבה אני מתקשרת אליו שוב כדי לדייק בעובדות ההיסטוריות. "אף פעם לא נדע הכול", הוא מרגיע אותי, "ואני צריך לומר את זה גם לעצמי הרבה פעמים. מטבע הדברים לא נוכל להגיע לאמת השלמה, אבל עושים מה שאפשר. זה מה שמנחה אותי".
במפגש בבית משפחת שרמן הוא אומר: "בלי זיכרון אנחנו כלום. אני חי את החלום הציוני, אבל זוכר שלא קיבלנו את המדינה על מגש של כסף. כשאני רואה את החבר'ה האלו שאין להם תמונה וזכר – זה נותן לי 'פוש' לגלות מי הם היו, מי סלל את הדרך בשבילי. אני נפגש עם אנשים שהיה להם תפקיד משמעותי בחיים של החללים האלה, אנשים כמו יצחק, בני משפחה, אלה גיבורים אמיתיים שאנחנו חייבים לכבד אותם. אשתי מתלוננת שאני מתעסק יותר מדי במתים, אבל אני אומר לה שאני מרגיש שאני מחיה מתים. כשאני בקשר עם המשפחות אני מרגיש שאני נותן להם משהו שאולי לא היה להם מקודם. אחייניו של טוביה למדו מאיתנו מי הוא היה".
"לחלוטין", מהנהנת חנה בהסכמה. "קיבלנו מכם המון, לא חלמנו שעוד נפגוש מישהו שהכיר את טוביה. אתם אנשים מיוחדים, כולכם, תודה לכם", היא פונה לכל הנוכחים. "אנחנו כמו משפחה עכשיו", משיבה בתיה. "תבואו לבקר שוב, כולכם".
