תם עידן. השבוע עזבה אמריקה את אפגניסטן, ואם זה תלוי בנשיא ג'ו ביידן, היא גם לא מביטה לאחור. הניסוי האמריקני לבנות באפגניסטן דמוקרטיה מתפקדת, חופשייה מטרור המאיים עליה ועל העולם, עלה מאות מיליארדי דולרים וגבה את חייהם של אלפים, אך הוכח כבלתי ישים בעליל. כישלון אסטרטגי מתמשך. השורה התחתונה לא יכולה להיות ברורה יותר. עשרים שנה אחרי פיגועי 11 בספטמבר, שלטון הטליבאן שנתן חסות לאוסמה בן־לאדן ולארגון אל־קאעידה שב לקאבול. הפעם כמנצח.
התחושה בוושינגטון היא שהנסיגה היא המעשה הנכון. לשים קץ למלחמה הארוכה בתולדות ארה"ב, להחזיר את הבנים הביתה, ולהשאיר את הטיפול בתפוח האדמה הלוהט לרוסים, לסינים ולטורקים. שהם ינהלו מעתה את כאב הראש האינסופי הזה המכונה אפגניסטן. ביום שלישי חרש מטוס ה־C17 האחרון את מסלול ההמראה של נמל התעופה בקאבול. לוחם טליבאן חמוש בטלפון נייד הרים יד לשמיים לצילום מזכרת. בבית הלבן נשמעה אנחת רווחה מקיר לקיר.
נגמר? לא בדיוק. האמריקנים אמנם יצאו, אבל המאבק האמיתי על השליטה בנמל התעופה של קאבול, שער הכניסה והיציאה האווירי היחיד של אפגניסטן, רק מתחיל. ומי שינצח במאבק הזה, יהיה כנראה גם מי שימשוך בחוטים בקאבול ובאפגניסטן כולה. מי שלוטש עיניים לאפגניסטן כבר חודשים הוא נשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן. אחרי הפלישה הטורקית לצפון סוריה, הכניסה המפוארת ללוב והמלחמה בנגורנו־קרבאך, ארדואן חש שאין מי שיעצור אותו. גם אם מצבו מבית אינו מזהיר, הכלכלה מקרטעת ויריביו הפוליטיים מתרבים, נשיא טורקיה נחוש להשאיר את חותמו על ההיסטוריה לא רק כמי שהחזיר את טורקיה לימי גדולתה בקרב העמים, אלא גם כמנהיג העולם הסוני. לא פחות.
הכתובת הייתה על הקיר חודשים ארוכים. תאריך היעד ליציאת האמריקנים מאפגניסטן התנוסס על כל לוחות השנה, מבריסל ועד וושינגטון. בסוף יוני התחילו לטפטף ידיעות שלפיהן טורקיה שואפת לקבל לידיה את המפתחות לנמל התעופה בקאבול. מלכתחילה היה ברור שמדובר במבצע אבטחה רגיש ומורכב. איש לא דמיין אז שהטליבאן יכבשו את קאבול בסערה. באנקרה ראו מול העיניים הזדמנות פז: לא רק להרחיב את ההשפעה הטורקית הגלובלית, אלא גם הזדמנות לפייס את הבית הלבן באמצעות לקיחת אחריות על האבטחה בנמל התעופה של קאבול. היחסים בין טורקיה לארה"ב מתוחים עד להתפקע כבר תקופה ארוכה. יש לכך סיבות רבות, ובראשן ההחלטה של טורקיה, החברה בברית נאט"ו, לרכוש מרוסיה סוללות S־400.
אבל הניסיון הטורקי לשאת חן בעיני האמריקנים קיבל תפנית מוזרה. שיכורי ניצחון מהצלחותיהם בלוב ובנגורנו־קרבאך, החליטו הטורקים שמה שהוכיח את עצמו בטריפולי ובשושה יצליח גם בקאבול. לפני כשלושה חודשים יצאו אנשי ארגון הביון הטורקי MIT לשטחים שבשליטה טורקית בצפון סוריה, כדי לנהל משא ומתן עם קבוצת מורדים באסד על גיוסם של כאלפיים שכירי חרב למשימת אבטחה באפגניסטן. השיחות התנהלו סמוך לעיר עזאז, לא הרחק מהגבול הטורקי. הטורקים פנו לשורה ארוכה של קבוצות מורדים, ועד מהרה המידע על המגעים הללו דלף.
בדיעבד קשה להבין מדוע חשבו הטורקים שרעיון העוועים לגייס לוחמים מקרב קבוצות המורדים בסוריה כדי לאבטח את נמל התעופה בקאבול יתקבל על דעתם של האמריקנים, נאט"ו, האיחוד האירופי או הקהילה הבינלאומית בכלל. בניסיון להתגבר על הביקורת הבינלאומית הקשה על גיוס שכירי חרב סורים, שליוותה את המבצעים בלוב ובנגורנו־קרבאך, הטורקים חשבו שהפעם יעבדו אחרת בניסיון להפוך את העסק לקביל יותר. הדרך לשיטתם הייתה גיוס באמצעות חברות אבטחה פרטיות, המחויבות לסטנדרטים בינלאומיים. אבל למעשה מדובר בחברה אחת, SADAT, שלא פעם מכונה המיליציה הפרטית של ארדואן. ההנחה שזה מה שירצה את הקהילה הבינלאומית, מראה על חשיבה קצת מעוננת באנקרה.
היריב של טליבאן
בשורה התחתונה הטליבאן הפתיעו את כולם, ולא רק בכניסתם המהירה לקאבול. הם הודיעו לטורקים חד וחלק שאבטחת נמל התעופה תישאר לעת עתה בידיהם. אם יצטרכו עזרה כלשהי, אמר דובר הטליבאן, הם כבר יפנו למי שצריך. לארדואן אין ברירה אלא להמתין למוצא פיהם. מה שמונח כרגע על הפרק הוא הצעה שטורקיה תנהל את הלוגיסטיקה של נמל התעופה עם קטאר, ואילו הטליבאן יהיה ממונה על האבטחה. על כך נאמר: הילכו שניים יחדיו בלתי אם נועדו. שיתוף הפעולה בין טורקיה לקטאר הוביל את השתיים למימון קבוצות מורדים אסלאמיסטיות רצחניות בסוריה, כמו ג'בהת א־נוסרה, תחת אפה של הקהילה הבינלאומית. ואם זו התבנית המסתמנת גם באפגניסטן, היא רחוקה מלבשר טובות. מבחינה זו, המאבק על השליטה בשדה התעופה של קאבול הוא סמל לכל מה שצפוי בשבועות ובחודשים הקרובים באפגניסטן.
בתוך הערפל האסטרטגי, השאלה היא מה הלאה. גם אם ניצחונם של הטליבאן בימים האחרונים נראה מבוסס, לא בטוח שזה באמת המצב. אנשי הארגון הודו שעם כניסתם לקאבול הסתננו לעיר עוד אלפים, חלקם ככל הנראה אנשי הארגון היריב דאעש־חורסאן, שלוחת המדינה האסלאמית בפקיסטן ובאפגניסטן. אנשי דאעש־חורסאן הם שביצעו את פיגוע הדמים בנמל התעופה, ועל פי ההערכות האמריקניות, יש כעת כאלפיים לוחמי דאעש באפגניסטן. ואם חלקם כבר יושבים בתוך קאבול, הטליבאן יתקשו לשמור על הביטחון בבירה בעודם מנסים לממש את שלטונם.
סימני שאלה גדולים מרחפים באוויר. איך ייראו מעתה החיים באפגניסטן? מה יעלה בגורלן של הנשים, הלהט"בים, המיעוטים האתניים? איך ייראו התקשורת, התרבות והאומנות? מבחינת הטליבאן, הכול אמור להתיישר עם חוק השריעה. אבל האם הדור שזכה לגדול בחירות יחסית בעשרים השנים האחרונות יקבל עליו את עול החיים החדשים, בלי מוזיקה ובלי קולנוע? האם הטליבאן יזכו להכרה דיפלומטית? איך תתמודד הקהילה הבינלאומית עם שטף פליטים מאפגניסטן? שאלות יש, תשובות עדיין אין.
גם הרוסים וגם הסינים החלו במגעים עם הטליבאן, עוד לפני הפינוי, כדי להבטיח את האינטרסים הביטחוניים והכלכליים שלהן. אז נכון שיש דיבורים על הזדמנויות כלכליות באפגניסטן, בעיקר במה שקשור למחצבים ולנפט; אבל ההזדמנויות האלו בעיקר היפותטיות. הגיאוגרפיה של אפגניסטן הופכת כל יוזמה לאתגר בלתי אפשרי כמעט. לעומת זאת, אין ספק שעסקי הייצור וההברחה של אופיום ואמפטמינים משגשגים. דובר הטליבאן כבר הבהיר שאם הקהילה הבינלאומית תרצה לעקור את גידולי האופיום, היא תצטרך לשלם בעבור האלטרנטיבה.
הפינוי האמריקני היה צפוי וידוע. ההכנות נמשכו חודשים, אך ברגע האחרון הקלפים נטרפו. כמעט הכול מסכימים שהמהלך האמריקני ביסודו היה נכון אסטרטגית, אך נכשל טקטית. המחיר יהיה כנראה זריקת עידוד שיקבלו קבוצות אסלאמיסטיות ברחבי המזרח התיכון ומחוצה לו. ארה"ב תצטרך לעשות הערכה מחדש של מדיניותה ביחס לפקיסטן, שממשיכה במדיניות דו־פרצופית של שיתוף פעולה עם ארה"ב והקהילה הבינלאומית במלחמה באירגוני הטרור, ובמקביל מנהלת עימם רומן מתמשך.
אותה דילמה חוזרת על עצמה עם טורקיה. גם פה יצטרך ממשל ביידן לקבל החלטות קשות. וכמו נמל התעופה של קאבול, אפגניסטן כולה הופכת כעת לזירת מאבק על יוקרה והשפעה בין הציר הטורקי־קטארי ובין מדינות המפרץ ובראשן איחוד האמירויות. האם האמריקנים יפנימו את הלקחים מן המלחמה בסוריה ולא יאפשרו לציר הטורקי־קטארי לטפח קשרים עם קבוצות אסלאמיסטיות? אם להסתמך על ניסיון העבר, התשובה היא לא.
