בין החברים ממג"ב ומהתיכון, השכנים וקרובי המשפחה, והאזרחים הרבים שכלל לא הכירו את סמ"ר בראל חדריה־שמואלי ז"ל וחשו צורך לבוא, קבוצה נוספת פקדה את אוהל השבעה שהקימה השבוע המשפחה האבלה בביתה שבבאר־יעקב: שחקני עבר והווה בקבוצת הכדורגל מכבי קביליו יפו, שחדריה־שמואלי שיחק במדיה עד שהתגייס לצה"ל. סמ"ר חדריה־שמואלי, לוחם מג"ב, נפצע אנושות בראשו מירי בגבול הרצועה לפני שבועיים, וביום שני השבוע מת מפצעיו.
"בראל היה ילד מדהים", מספר אדיר קדוש, היום שחקן בית"ר כפר־סבא. "הוא היה שנה מתחתיי, אבל מההתחלה כולם אהבו אותו, גם השחקנים בשכבות הגדולות יותר. מה שבלט במיוחד זה שהוא אף פעם לא היה לבד, תמיד הקיפו אותו אנשים, רצו להיות לידו. סוג של נסיך, עם חיוך גדול, הומור, צחוקים. ילד שרואים ואומרים 'הוא הכי טוב בעולם'.
"כל כניסה שלו לחדר ההלבשה הייתה מלאה בשמחה", מתאר בר ראובני, משחקני ההרכב. "היה מגיע עם החיוך הענק שלו, מצחיק את כולם, עושה חיקויים של המאמן, מרים את האווירה. ערב אחד ברחנו למאמן. היה ברור שאיתו אפשר לעשות את הדברים הכיפיים האלה, גם כי הוא היה זורם וגם כי המאמנים לא הצליחו לכעוס עליו. הוא היה נשמה גדולה. כולם אהבו אותו והוא אהב את כולם.
"הוא תמיד שאף לשלמות בכל דבר שעשה", מוסיף קדוש. "בכדורגל הוא היה הדמות שכולם רצו להיות. הקבוצה התגבשה סביבו – גם סביב הצחוקים והאווירה הטובה, אבל גם סביב השאיפה שלו להצליח. ההצלחות של הקבוצה לא היו בגלל הכישרון אלא בגלל הכוח שיצרנו ביחד ובאחדות, והרבה מזה בזכותו. לא סתם כל עם ישראל התאחד סביבו. הוא חיבר אליו את כולם בכדורגל, את כולם במג"ב, ועכשיו גם את כל העם בתפילות ובמעשים הטובים לרפואתו. זה פשוט בראל".
כעבור שלוש שנים נפרד חדריה־שמואלי מהחברים ומהספורט שאהב. רוב חברי ההרכב ששיחק בו, גם הם כבר לא במכבי יפו. בענף היו מי שייעדו את בראל לגדולות, והופתעו כשהודיע להם על החלטתו להיפרד. "המאמן היה בהלם", אומרים החברים. "בראל אמר לו שמעבר לאהבה לכדורגל הוא רוצה לבנות לעצמו מסלול בחיים עם משמעות, לתת למדינה במקום שהוא יכול לתרום, לעבור חוויה ערכית".
"הוא נלחם כדי להגיע למג"ב", אומר ראובני. "כמו בכדורגל, גם שם הוא סימן את המטרה והגיע אליה, הכי רחוק שאפשר. התקבל ליחידה ששאף לשרת בה, עשה את התפקיד שלו מצוין. כמו שהכרנו אותו בכדורגל, ככה גם שם. לוחם שהולך עד הסוף. את כל הכוחות והתכונות המיוחדות שהכרנו במכבי, הוא הביא איתו לשם".
השבוע הם נפגשו כמה פעמים, מעלים זיכרונות ומשתפים זה את זה בתחושות ההלם והכאב. "כשהיינו במשחק בברצלונה זו הייתה חתיכת חוויה עם בראל", נזכר שליאל אוזן, כיום שחקן הפועל אשקלון. "שבוע שלם הוא היה המרכז של הקבוצה. ילד שכיף איתו. היה עושה חיקויים, מרים את האווירה. הוא הפך את השבוע הזה לטיול הכי כיף שהיה לי בחיים".
סיפורי העבר מצליחים להעלות חיוכים על פני של החברים, אפילו רגעים של צחוק. אבל אחרי עוד ועוד זיכרונות, היגון משתלט שוב על השיח. "קצת אחרי שעזבתי את מכבי יפו", מספר אוזן, "הוא שלח לי הודעה שהרבה זמן לא יצא לנו לדבר, ושהוא רוצה לדבר איתי על זה שהוא עוזב את הכדורגל. אמרנו שנדבר באריכות כשניפגש, מאז לא יצא לנו".
"הוא היה במג"ב כמו שהכרנו אותו בכדורגל: נלחם בשביל אחרים, ועושה הכול כדי שיהיה לכולם טוב"
"הוא אהב את מה שהוא עשה", אומר קדוש. "ממש לא מזמן ישבנו ודיברנו, היה לו סיפוק. כל פעילות וכל מבצע שהם יצאו אליו, היה ממש ריב מי ישב לידו, מי יהיה איתו. אני לא מתפלא, ככה תמיד הכרנו אותו. אחד שנלחם בשביל אחרים ועושה הכול כדי שיהיה לכולם טוב, לא רק לו".
"מאז שהוא עזב את הקבוצה היה פחות כיף", אומר הכדורגלן דודי בבחנוב. "איתו כל אימון היה חוויה. הוא היה מצחיק, מהיר כמו מטוס קרב, מדויק בצורה יוצאת דופן. העזיבה שלו את הקבוצה הייתה ירידה בכיף שלנו לבוא לשחק. חדר הלבשה בלעדיו זה לא כמו חדר הלבשה איתו. ניסינו לשמור על קשר אחרי שעזב,היינו מדברים ושולחים הודעות זה לזה, הוא היה שולח לי סרטונים מצחיקים שהוא צילם עם החברים מהשירות. היה שר הרבה, מספר סיפורים. כל זה יחסר לי מאוד".
חטיפים על המיטה
אל הדמות ממגרש הספורט מצטרפים הסיפורים מהשירות. ראובני: "חבר שלו סיפר לנו שבראל גילה על לוחם אחר בפלוגה שהמצב הכלכלי שלו בבית לא טוב. זה כאב לבראל ונגע לו בלב. הוא קנה יום אחד שקית של חטיפים, עוגיות ושתייה, והניח לאותו בחור על המיטה בלי שידעו שהוא עשה את זה. בשביל הלוחם הזה זה היה דבר גדול ומשמח. הוא היה עוזר לאנשים מהמשפחה שלו, לחברים, היה מוציא מהכסף שלו. כל הזמן הדביק עוד ועוד אנשים בשמחת החיים המיוחדת שלו".
בשבועיים האחרונים הם התאחדו שוב, וגם הפעם היה חדריה־שמואלי במרכז, בנסיבות כואבות במיוחד. "באינסטגרם ובפייסבוק התחיל לרוץ הסרטון של המחבל בעזה יורה דרך הפתח בגדר", משחזר אופק עדני, ששיחק גם הוא לצד בראל בקבוצה. "לא ממש ייחסתי לזה חשיבות. אחרי כמה שעות אחד החברים שלח לי תמונה של בראל, ושאל אם אני מכיר את הבחור שנפצע. לקח לי רגע לעכל, אבל הבנתי שבראל נפצע קשה. הייתי בהלם".
החברים מהקבוצה התגייסו מיד לטובת חברם. הם פתחו קבוצת ווטסאפ ייעודית וקבעו בה מפגשים בבית החולים, ויוזמות של תפילה ומעשים טובים לרפואתו. הם היו סביבו גם כשהחלה הידרדרות במצבו, עד שנפרדו שוב, הפעם לתמיד.
"חזרנו לשֶבת כולם יחד, כל ההרכב", אומר עדני. "הגענו לבית החולים להתפלל יחד, תרמנו סכומים לצדקה, קיבלנו על עצמנו דברים להתחזק בהם, אמרנו סליחות. כל אחד הקריב מעצמו בשביל הסיכוי שבראל יעמוד על הרגליים. כשהודיעו על החמרה במצבו, כל אחד עזב הכול ונסענו שוב לסורוקה, להיות עם המשפחה, להתפלל. עדיין קשה לעכל שהוא לא איתנו. חלק שחי בכל אחד מאיתנו הלך".
"קיבלנו על עצמנו לשמור שבת, הבאנו רב מאשקלון שאמר דברי תורה בבית החולים. אנחנו רוצים להמשיך עם זה גם אחרי שהוא נפטר. אנחנו לומדים שיעורי תורה, אומרים סליחות, ובהמשך נארגן טורניר כדורגל על שמו יחד עם המשפחה, יחד עם החברים. רוצים לשמור על רוח הלוחם שהייתה בו, ולקחת אותה להרבה דברים טובים".
