בחצות הלילה של יום חמישי שלפני הקרב, שהינו בכוננות בחורשת "המייסדים" שמדרום לעמק החולה וליד ראש פינה; כולנו באוהלי סיירים, בתוך חורשה מיוערת וצפופה של עצי אקליפטוס. כל גדוד 12 של חטיבת גולני היה בהמתנה כבר שלושה שבועות לקראת כיבוש רמת הגולן.
בלילות התאמנו על פשיטות ליליות על הרמה הגלילית של הרי צפת. היה ברור לנו שאנו מיועדים לקרב לילי, לכיבוש לילי, כאשר החושך הוא זה שצריך להגן עלינו, הלוחמים, מפני הצלפים הסוריים, והכיבוש עצמו צריך להיות כיבוש קלסי של "יעד-מבוצר". התאמנו כמו שמתרגלים את החיילים באימוני קיץ ואימוני חורף, עם פצצות תאורה וסיוע ארטילרי מסיבי, כזה שנותן תחושת הגנה ובטחון ללוחמים.
ביום שלפני, קיבלנו את הפקודה. ראינו את היעד על המפה עם הסבר מפורט של המג"ד הג'ינג'י, מוסא-קליין ז"ל. כל הגדוד צפה במפה, וכשברקע הסברו המפורט של המג"ד, ישבנו בדממה והקשבנו. שם היעד היה מוזר; תל-פאחר, ממזרח לתל עזזיאת. התקשיתי לעכל את השם המוזר וליבי ניבא לי רעות.
המג"ד הסביר בפירוט את השלבים בלחימה. התנועה ליעד – לילית, עד ציר הנפט. בחלק הדרומי של היעד קיים צריף מגורים, ובחלק הצפוני, עיקרו של היעד, תעלות עמוקות, עם חיפויי ראש. הסיירת פורצת ראשונה מעורף היעד – ממזרח, דרך שער הש"ג ושאר הפלוגות חודרות לתעלות.
במקום, כך נאמר לנו, נמצאת פלוגת חיילי "קומנדו" סוריים.
רק חודש קודם לכן, השתתפנו במצעד צה"ל של יום העצמאות. הפלוגה שלי, פלוגה ג', של המ"פ מיכאל תשבי ז"ל, נבחרה לייצג את הגדוד בצעדה בירושלים וכן בטקס בעמק המצלבה. זה היה טקס לילי מרשים, בהשתתפות כל היחידות בצה"ל. הפלוגה שלנו, פלוגה ג', היתה פלוגת דגלנים בניצוחו של הרס"ר המיתולוגי של גדוד 12, יום טוב (היום, מנהל אתר הזכרון של "גולני", בצומת גולני).
רס"ר יום טוב פנה אלי והורה לי, מ"כ צעיר בפלוגה ג', לאמן את הפלוגה יחד איתו לתרגילי הסדר, כהכנה לטקס. שבוע ימים נמשכו האימונים בעמק המצלבה אחרי המצעד בירושלים, עד שנאמר לנו שיש כוננות רצינית מאוד, ועלינו עם האוטובוסים לצפון, ליד צפת, בחורשת "עין זיתים". שם קיבלנו זחל"מים ונכנסנו לתקופת ההמתנה.
הלחימה בששת הימים פרצה, כידוע, ביום ראשון 3.6.67, בשעה 08:00 בבוקר. צה"ל תקף ראשון בכל החזיתות, חוץ מברמת הגולן. הקרבות נמשכו חמישה ימים. צה"ל הגיע לתעלה, כבש את כל הגדה המערבית, ואנחנו, גדוד 12, עדיין בהמתנה. ואז הגיע יום חמישי בחצות. כולם האזינו לחדשות, ובשעה 12:00 בלילה הודיעו על הפסקת אש. הסובייטים הפעילו לחץ באו"ם ואיימו להתערב. צה"ל הפסיק את הלחימה בכל הגזרות.
בגדוד פשטה אכזבה. קצינים החלו לפשוט את מדי הקרב המנומרים שהיו נהוגים אז בחטיבת גולני, ולהחליפם במדי א' לשם יציאה לחופשת שבת שאחרי המלחמה. עייפים, אך לא מרוצים. המ"פ שלנו, מיכאל תשבי ז"ל, היה בין הראשונים שעשו כן.
החיילים היו מאוכזבים מכך שלא מיצו את כיבוש הרמה. התחושה הייתה שמשהו מוזר קרה; חטיבת גולני לא נלחמה ולא ירתה אף לא כדור אחד במלחמת ששת הימים.
ואז קרה הדבר…
סמוך לשעה 04:00 לפנות בוקר, הגיע רץ על אופנוע ונכנס היישר לאוהל המג"ד, מוסא. כעבור דקות ספורות, יצא קצין מהאוהל וקרא לשומרים. המג"ד מוסא יצא אף הוא עם חגור וקסדה, וקרא בקול, "להעיר את כולם!!! עולים לרמה!!!"
מה שקרה בשטח בדקות שאחרי כן, קשה לתיאור מילולי ומדויק…
תוך דקות ספורות קופלו כל אוהלי הסיירים ונארזו בצדי הזחל"מים. חיילים החליפו בגדים ונעלו נעליים במהירות הבזק. ארגזי תחמושת של מקלעי 0.5 הוטענו במהירות על הזחל"מים שהחל שלב שימונם. מכל עבר נשמעו קולות הדריכה של המקלעים הכבדים. כמו קדחת מקלעים. מנועי זחל"מים הותנעו בנהמה, ואלה החלו לנוע לעבר הכביש הראשי. דגלים התנופפו מכל זחל, וסימנו מיקום מדויק. היה סדר מופתי, ומתח עצום באוויר. השעה הייתה 06:00 בבוקר, השחר עלה, אין מה להסתיר מעיני האויב. האויב רואה, ומבין מה עומד להתרחש, אך אינו יודע בדיוק מאיפה. האויב עוקב וצופה בדריכות, מזהה אותך מגב הרמה, ומבין שאתה עומד לתקוף אותו בכל העוצמה, והנה, מטוסי חיל האוויר מגיעים!!!
המורל של החיילים עולה, כולם משולהבים ודרוכים בתוך הזחלים. המטוסים תוקפים ברביעיות, הרמה מזדעזעת מהפיצוצים, פצצות נפל"ם צבעוניות מדליקות את גב הרמה, ופטריות עשן מיתמרות מעלה מעלה.
"תל עזזיאת" נראה מרחוק, כשהמטוסים "יורדים עליו" ומכסחים לו את הצורה.
מפקד הזחל"ם שלנו היה סג"מ מאיר ברק, כשם הגדוד, גדוד ברק. הזחל שלנו, זחל גור, נע אחרי המ"פ מיכאל ז"ל. אני נושא על גבי 12 פצצות ררנ"ט, ורובה פ"נ מיושן עם רומה. אנחנו נעים בשיירה ארוכה וברווחים ניכרים זה מזה על כביש אצבע הגליל. מצד ימין, טור שריון מסוג "סופר שרמן משופר" של חטיבת מילואים נעה לכיוון הרמה, מטפסת לכיוון מוצבי קלעה וזעורה.
הם מתקשים בפריצה ותנועתם איטית. המראה עצמו, בשעות הבוקר של יום שישי 9/6/67, פסטורלי ופשוט לא ייאמן. מטוסי חיל האוויר בשמיים תוקפים ברמה, השריון תוקף חזיתית, האדמה רועדת מפיצוצי המטוסים התוקפים ברמה, ללא הרף.
הצגה חיה של סרט מלחמה באוויר וביבשה. כמעמד הר סיני: קולות, רעמים וברקים לכל אורך הרמה. כל תושבי קריית שמונה ניצבים משמאל לדרך. מאות תושבים עומדים, מריעים ומנופפים בדגלים.
היה ברור לחלוטין כי התדרוך הלילי של כיבוש המוצב בלילה, יורד מן הפרק ואינו רלוונטי כעת, באור היום.
אנחנו חשופים לעין האויב, שהוא עקשן ומגיב באש צלפים מדויקת. אנחנו חשופים ואיטיים מאוד מאד. באזור חורשת טל, אנחנו מבחינים בתנועה של רכבים פרטיים מגויסים הנוסעים בכיוון ההפוך. בהצצה חטופה לעברם, אנחנו רואים גופות ראשונים של חללי השריון. המצב מתחיל להיות רציני! וקצת מדאיג.
האויב מזהה אותנו על אף האש הכבדה שהוא חוטף, ואנחנו מתחילים לספוג ארטילריה. אמנם היא לא מדויקת, אבל יש "נפילות" לידינו ואנחנו קבורים בתוך הזחל, כמו שלמדנו באימונים. זחל עומד זה בית קברות!!
אנחנו מתקדמים באיטיות. אני מציץ מהזחל ורואה את השריון עולה לרמה. המטוסים ממשיכים לתקוף בחמת זעם, קצב הבומים מתגבר, ופתאום, שריקה קצרה, ובום חזק. טנק ירה עלינו; הפגז עבר קרוב מאד.
אנחנו מתחילים לעלות ליד קיבוץ כפר סולד, דחפורים של צה"ל לפנינו פורצים את הדרך. בסופו של דבר הם סיימו את העבודה ועומדים בצד. אנחנו עולים על דרך עפר ומתקדמים למדרגת הרמה הראשונה שלפני תל-פאחר. תל-עזזיאת משמאלנו מעלה עשן, העץ הבודד שסימן את קדקודו נעלם מפגיעה ישרה.
לפנינו נעה פלוגה ב' עם המ"פ הג'ינג'י, שְמיל. זחל מהפלוגה שלו חוטף פגיעה ישירה של נ.ט. והחל בוער באמצע הדרך. הנהג של הזחל נהרג בתוכו. המ"כ שעליו, רב"ט הוברמן, יורה במקלע 0.5 לעבר היעד, בגדיו בוערים. המ"פ שמיל עולה על הזחל מאחור, מושך את הוברמן למטה, מגלגל אותו בעפר ומכבה אותו. אני מזהה הרוג ראשון של הפלוגה שוכב בצד הדרך. זהו רץ מג"ד, מ"כ אביטן, מפלוגה א'. זחל שני בוער ומתפוצץ.
אני מייחל לקפוץ כבר מן הזחל ולהילחם בתעלות. הזחל שלנו חוטף אש נק"ל בדפנות, אנחנו עוקפים זחל בוער ומתקרבים ליעד. הדרך מעוקלת. זהו תוואי ההטיה של הסורים, שרצו להטות את מקורות הירדן לעבר הירמוך.
אני שומע עוד שריקה של פגז ועוד פגז. אנחנו מטווחים חזק, ואני מצפה "לחטוף" פגיעה ישירה.
הנהג שלנו מטה את ההגה שמאלה בסיבוב חזק ומתדרדר מן הדרך. הזחל נתקע, אי אפשר להתקדם, צריך לקפוץ ממנו. אני קופץ ראשון ותופס מחסה מאחורי סלע, כמו לוחם חי"ר אמיתי. אני מתבונן מסביבי. קודם כל אני עדיין חי, וזה סימן טוב. היעד עצמו נמצא מולי בכל תפארתו. אני מבחין בפרצופים של חיילים סוריים במצדיות. צרורות של גורינוב מכוונות אלי ופוגעות בחייל שעומד לידי. אני מבחין בחיילים רבים שקופצים מן הזחלים וכן בחיילי שריון שהצטרפו אלינו מן הטנקים התקועים בעליה לרמה.
למעשה, אנו מתחת ליעד ממש, בטווח של כ- 60 מטר מן החיילים הסורים במצדיות. אין לי מושג מה קורה בשטח, ואני מחליט בשלב ראשון להיפטר מן פצצות הררנ"ט; מלביש פצצה על הרומה ושולח מהכתף פצצת ררנ"ט ישר לתוך הפרצוף של החייל הסורי שנראה לי במצדית. אחרי הפצצה הראשונה אני שולח עוד שש פצצות לתוך המצדיות. אני מרגיש שיורים עלי, והאדמה לידי "נתפרת" מכדורי הגורינוב שיורה עלי. חייל שוכב על ידי עם מרנ"ט (מטול בזוקה), יורה פצצת מרנט אל היעד אבל שוכח להוציא את הנצרה מן המרעום. טנק "סופר שרמן" שהגיע למקום נעמד על הדרך ויורה עם המקלע על היעד. הטנק חוטף נ.ט. ומתחיל לבעור. החיילים קופצים ממנו ומנסים לחלץ את הנהג. אני מחליף את הררנט שלי עם עוזי של אחד ההרוגים שלנו במקום, וניגש לטנק כדי לעזור בחילוץ הנהג מן הפתח התחתון של הטנק.
כעבור מספר שנים יתברר לי כי הנהג שחילצנו מהטנק הבוער הוא העיתונאי יעקב העליון, שיספר על פציעתו וקטיעת רגליו בקרב תל-פאחר.
בשלב מאוחר יותר יתברר לנו כי חיילי פלוגה א' של הגדוד ובראשם המ"פ אהרון ורדי, הצליחו לחדור לתוך היעד בשלב הפריצה – לאור היום, ללא חיפוי, לבצע טיהור בתעלות ולחסל עשרות לוחמי קומנדו סוריים שהיו במקום. מעשה גבורה עילאי בלתי נתפס. זאת לאור החלטתו הנמהרת של המג"ד "מוסא" לכבוש את היעד בהתקפה חזיתית ולאור היום, על מנת ליצור עובדה מוגמרת.
מוסא קליין נהרג בקרב. אני אישית הספקתי לראות אותו חי דקות ספורות לפני שנפגע מצלף, ממש על גב היעד, בשלבי הסיום.
המ"פ מיכאל תשבי נהרג בקרב.
הקמב"ץ בעל הזקן, סרן שלמה-סגל נהרג בקרב.
סגן סולוביץ מאזור, שהכרתיו אישית, נהרג בקרב.
גופתו של סגן אברהם סולוביץ נתגלתה לעיני בשלב הסופי והאחרון, כשעלינו על היעד, בתוך התעלה המרכזית של החלק הצפוני של היעד, כשהיא עומדת שפופה עם קסדת צנחנים על ראשה. בידיו עוזי דרוך, הוא נשען בכתפו אל הדופן השמאלי של התעלה, עיניו פקוחות והוא נראה לי ממש באמצע הלחימה… גופו היה קפוא ללא תנועה וללא מורא. דמות של לוחם בדיוני ללא חת. לפניו בתעלה, לכל אורכה, שכבו חיילים סוריים, הרוגים, שהוא חיסל במו ידיו. למעלה במצחו, מתחת לקסדה, נפער נקב קטן של כדור שהרגו. דמותו ההרואית נשארה חקוקה וצרובה בזיכרוני מזה 50 שנה.
מעולם לא פגשתי בבני משפחתו אף ששנינו באנו מאותו הכפר – אזור שליד חולון, שם גדלתי בשנותיי הראשונות בארץ לפני שעברנו לגור לתל אביב.
סרן סולוביץ הוא בעיני דמות מופת של לוחם אגדתי, שכן המציאות של קרב תל-פאחר עולה על כל דמיון. לוחמת חי"ר נועזת, ביעד מבוצר אימתני נגד חיילי "הקומנדו" הנבחרים ביותר בצבא הסורי.
ראינו את עשרת השבויים שנשארו בחיים שוכבים על הקרקע בגבו של המוצב, עירומים, פניהם כבושים בקרקע ללא תזוזה, כפות ידיהם על עורפם. בריאים ומגושמים למראה, בני 30-40, בעוד שאנחנו היינו נערים בני 19 בלבד! הם, הגברתנים האלה, הובסו ע"י נערים בני 19 ועשרים, לכל היותר. אוי לאותה בושה. לוחמי הקומנדו הסורי הובסו ע"י נערים עזי רוח, לוחמי גולני הצעירים חדורי רוח-קרב שכבשו את רמת הגולן לאור היום.
וכל זה – בשבוע שחל בו חג השבועות, המסמל את מעמד הר סיני ואת נחישותו ועוז רוחו של הנביא משה, אשר המג"ד מוסא קליין שהמריץ את חיילי הגדוד לרוץ אחריו אל היעד הנכסף, נקרא על שמו.
בקרב תל-פאחר זכו בצל"ש סמ"ר ישי מפלוגה א' נ"י עד 120, ורב"ט שירזי ז"ל, שנהרג בעת ששכב על הגדר.
וכך נכתב באנדרטה על תל-פאחר:
"ב- 9 ביוני 1967 במסגרת הבקעת המערך הסורי בצפון רמת הגולן, יצא גדוד ברק מחטיבת גולני בסיוע טנקים, לכבוש את מתחם תל-פאחר.
הגדוד נע ליעד על גבי זחל"מים ועברו למרגלותיו להסתערות – רגלית.
המסתערים עטו במקביל, על היעד הצפוני והדרומי. לאחר קרב קשה נכבש המוצב הדרומי. המסתערים הצליחו לכבוש גם חלק מן המוצג הצפוני. במהלך הקרב נפגעו רבים מהלוחמים וביניהם המג"ד וחלק גדול ממפקדי המשנה. הנותרים עקפו את התל ותקפו את הסורים מעורפם. כוחות התגבורת כללו גם את יחידת הסיור של החטיבה שהצטרפו לקרב אף הם. בשעה 18:00 לאחר 4.5 שעות לחימה, בערך, היה היעד בידי חטיבת גולני.
בקרב נפלו 34 לוחמים".
(לעו"ד מנחם רובינשטיין, שהשתתף כלוחם בקרב זה, בתודה על העזרה בהפקת מסמך זה).
