ההקדשה בעברית ציורית ובכתב יד עגול ונאה בשער "סיפורי מעשיות משנים קדמוניות", מאת רבי נחמן מברסלב, עוררה את סקרנותם של אנשי מרכז מורשת בגין. לפני כמה שנים העבירו בני משפחתו של יצחק שמיר את הספר הצנוע ודק הגזרה הזה למרכז הירושלמי כחלק מארכיונו הפרטי של ראש הממשלה המנוח, אבל נראה שאיש לא עיין בו מאז.
"לכבוד שר החוץ מר יצחק שמיר שיחי'" נכתב בעמוד השער של הספר. "קבל את רחשי ליבנו העמוקים על עזרתך הגדולה, למען שחרור חברנו היקר ר' מאיר דויטש שיחי' מארץ שביה, בריה"מ". בראש הדף התנוסס התאריך טבת תשמ"א, ובתחתיתו חתימת הכותב: "בשם חסידי ברסלב, ישראל יצחק ויצהנדלר". זה היה קצה חוט לתחקיר מרתק, שראשיתו באיתור בעל ההקדשה וסופו בחשיפה מחודשת של אירוע נשכח מימי ממשלת בגין הראשונה, שעלילותיו יכולות לספק השראה לסרטי דרמה ומתח: פרשיית ריגול לכאורה, מסירות נפש אמונית, משטרה חשאית בשירותו של משטר אפל ודיפלומטיה של מאחורי הקלעים. ספוילר: הסיפור הסתיים בטוב.
בסתיו 1980 החריפה האיבה בין ארה"ב לבריה"מ על רקע פלישתם של הסובייטים לאפגניסטן כמה חודשים לפני כן. בתגובה לפלישה החרימו האמריקנים את המשחקים האולימפיים שנערכו באותו הקיץ במוסקבה. הרוסים ניתקו את היחסים הדיפלומטיים עם ישראל עוד במלחמת ששת הימים, וכעת המתיחות בין המעצמות העמיקה את עוינותם כלפי בת בריתם של האמריקנים במזרח התיכון. מסך הברזל שחצץ בין המערב לגוש הקומוניסטי, בין מדינת ישראל ליהודי רוסיה, היה אימתני וגבוה מאי פעם.
באותו הזמן ממש נערך חסיד ברסלב ירושלמי, מאיר דויטש, אב לחמישה ילדים המתפרנס ממכירת דגים בשכונת מאה שערים, למבצע חייו. שמועה שהתרוצצה בסמטאות השכונה הגיעה לאוזניו: קבוצת פעילים מהחסידות מארגנת בסודי־סודות ביקורים באומן, מקום קברו של ר' נחמן מברסלב באוקראינה שמעבר למסך הברזל. הוא יצר קשר עם אחד מחברי הקבוצה, מיודענו ישראל יצחק ויצהנדלר, וביקש ממנו שיסייע לו להגשים את חלומו לעלות לרגל לקברו של רבי נחמן.
בחודש אלול תשפ"א, בימים אלה ממש, הצלחנו לאתר בטלפון את ישראל יצחק ויצהנדלר, להלן ר' ישראל יצחק, כותב ההקדשה דלעיל. לא הופתענו כשסיפר לנו שגם בימים אלה הוא נמצא באומן. האיש, תושב ירושלים בסוף שנות השישים לחייו, זוכר היטב את פרשת מאיר דויטש. כמה שנים לפני דויטש, הוא מגלה לנו, הוא עצמו עלה לרגל בדרך־לא־דרך לקברו של רבי נחמן, בשנת תשל"ג. לאחר מכן החליט לתרום מניסיונו ולעזור לכל מי שמבקש לקיים את המצווה.
ר' ישראל יצחק הצטרף לקבוצת החסידים, שפעלו כסוכני נסיעות לכל דבר ועניין, אבל במחתרת: הם סיפקו לעולים לרגל לאומן דרכונים זרים, חיברו אותם לאנשי קשר במדינות מזרח אירופה, תכננו למענם מסלולי הגעה לאומן ונתיבי חילוץ משם. ר' ישראל יצחק פגש את מאיר דויטש ומסר לידיו דרכון של ברסלבער אזרח ארה"ב, שהלך לעולמו זה מכבר. הוא הנחה את הבחור לחבור בבוקרשט לקבוצת חסידים שיצאו מניו־יורק לאומן, צייד אותו בכמה עצות, ונפרד ממנו בברכת דרך צלחה.
חמוש באמונתו האינסופית ובזהותו הבדויה נחת דויטש ברומניה הידידותית יחסית לישראלים, הצטרף לחסידים האמריקנים והמשיך איתם לאוקראינה. הוא הצליח לעבור את ביקורת הגבולות בנמל התעופה של קייב, ואחרי מסע מפרך בכבישי אוקראינה הגיע לאומן, והגשים את משאת נפשו. אך בדרך חזרה העניינים השתבשו. השוטרים האוקראינים בחנו את מסמכיו של דויטש והתקשו לזהות את הדימיון בין קלסתרו של הקשיש האמריקני שבתמונת הדרכון ובין מראהו של הבחור הצעיר. הם חשדו בדויטש שהוא מרגל בשליחות המוסד, והשליכו אותו לבית הכלא. חבריו החסידים האמריקנים קיבלו אישור להמשיך בדרכם.
"אני לא יודע למה אתרע מזלו של מאיר דויטש דווקא", אומר ישראל יצחק. נראה שבשלב מסוים השלטונות הסובייטים התחילו לקלוט שמתחת לאפם ולמרות האיסור התקיף, המוני חסידים מצליחים להגיע לאומן ולהשתטח על הקבר הקדוש. ייתכן שהם החליטו לעצור אותו למען יראו וייראו. אבל דויטש היה מאושר, נזכר ר' ישראל יצחק: הרי הוא נתפס רק אחרי שזכה לבקר בציון קברו של רבי נחמן.
הידיעה על מעצרו של דויטש הגיעה במהירות לקרוביו בירושלים, והם החליטו להסתייע באיש אגודת ישראל ח"כ מנחם פרוש, שיתווך ביניהם ובין רשויות המדינה. פרוש ידע היטב למי צריך לפנות: עוד בימי שירותו במוסד הפך יצחק שמיר את סוגיית עלייתם של יהודים מארצות המצוקה לציפור נפשו. את מאבקו לחילוץ היהודים שמוחזקים בבתי הכלא ברחבי בריה"מ הוא המשיך גם כשנבחר לכנסת בתחילת שנות השבעים, וביתר שאת כשר החוץ של מדינת ישראל.
ואכן, שר החוץ הטרי, שמוּנָּה לתפקידו חודשים ספורים לפני כן, התגייס בכל נפשו ובכל מאודו למשימת חילוצו של חסיד ברסלב. הוא הפקיד את הטיפול הישיר בפרשה בידי בכיר משרד החוץ אליקים רובינשטיין, לימים המשנה לנשיאת בית המשפט העליון, והורה לאנשי משרדו ליצור קשר עם גורמים בינלאומיים נוספים ובהם הפטריארך הרוסי וארגון הצלב האדום. כמו כן הוא נפגש בהאג עם שר החוץ ההולנדי כריס ואן־דר־קלאו, וביקש שיתווך בין ישראל לרוסים.
את השופט בדימוס אליקים רובינשטיין תפסתי לשיחה בעיצומו של יום אלול חם בירושלים. "ודאי שאני זוכר את הפרשה", הוא אומר. "שר החוץ שמיר הבהיר מלכתחילה שהוא רואה בחילוצו של חסיד ברסלב מהכלא משום קיום מצוות פדיון שבויים וביקש שנקצה את כל המשאבים האפשריים למשימה".
רובינשטיין ואנשי צוותו הפשילו שרוולים ופתחו במסע שתדלנות דיסקרטי חובק עולם למען דויטש. בתוך זמן קצר הבינו שרק אם ישכילו לשכנע את הסובייטיים שהבחור רחוק מעסקי ריגול כרחוק אומן מירושלים, יצליחו להביא אותו הביתה. אליקים רובינשטיין איתר את התיק האישי של מאיר דויטש בארכיון צה"ל, והנה – בינגו. מתברר שהבחור לא שוחרר בזמנו משירות צבאי בשל "תורתו אומנותו", אלא מפני שקיבל פטור על רקע נפשי.
"תרגמנו את המסמכים, הטבענו עליהם כנדרש חותמות שעווה אדומות, והעברנו אותם לידידינו ההולנדים", מספר רובינשטיין. המתווכים ההולנדים מסרו את המסמכים לידי השלטונות הסובייטיים, ואלה הבינו מיד שאין מדובר במרגל מסוכן ושוחר רע, אלא בחסיד ברסלב ירא שמיים.
שמונה שבועות לערך שהה מאיר דויטש במעצר. הוא שוחרר ושב לביתו ולחנות הדגים שלו בירושלים בסוף דצמבר 1980. לעיתונאים שקיבלו את פניו בשובו לארץ סיפר שבסך הכול זכה ליחס טוב מצד האוקראינים. ניכר בו שהוא נבוך מהמעמד, דיווח כתב מעריב, כי אינו רגיל לעמוד במרכזה של מהומה. עיתון "דבר" ציטט פעילים מקבוצת נטורי קרתא, שטענו שהחסיד שוחרר בכלל בזכות פנייתם לגורמים באש"ף, שתיווכו ביניהם ובין השלטונות במוסקבה.
חסידיו הישראלים של רבי נחמן אינם נזקקים עוד (כמעט) לדרכונים מזויפים ולדרכי עקלתון כדי לעלות לקברו באומן. ב־1993 אירח הנשיא חיים הרצוג את נשיא אוקראינה ליאוניד קרבצ'וק לביקור בארץ וביקש ממנו שיתיר להעלות את עצמותיו של רבי נחמן מאומן לארץ. נשיא אוקראינה הסכים, אך חסידי ברסלב התנגדו.
לפני כשנה, מספר לי ר' ישראל יצחק בעצב, הלך מאיר דויטש לעולמו, ככל הנראה אחרי שחלה בקורונה. אבל מתברר שהחסיד שחזר בשלום לא שב עוד לאלמוניותו. סיפור תלאותיו וניצחון רוחו התפשט במהירות בקהילת חסידי ברסלב, מפה לאוזן, מהורים לילדיהם, והגיע עד מהרה למעמד של אגדת עם ניסית.
האם לא גילה מאיר דויטש במעשהו חוסר אחריות משווע? אני שואל את ישראל יצחק ויצהנדלר, האם התעקשותו להגיע לאומן תוך סיכון נפשו אינה סותרת את הציווי "ונשמרתם לנפשותיכם"? דויטש מגחך קלות מבעד לשפופרת הטלפון, משהו בנוסח "זר לא יבין זאת". אחר כך הוא מסביר לי בסבלנות אך בנחרצות שמאיר דויטש עלה לקברו של רבי נחמן כי ידע שיזכה לחוות התעלות רוחנית רבת עוצמה, שלא חש כמותה מעולם. הוא ידע שכל מי שמקיים את בקשת הרבי ובא על קברו בערב ראש השנה, נותן פרוטה לצדקה ואומר את פרקי התהילים של "התיקון הכללי", מתקרב אל הגאולה.
הכתבה מתפרסמת בשיתוף פעולה עם מרכז מורשת מנחם בגין
