לפני שבועיים נפגש שר הביטחון בני גנץ עם יו"ר הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס. פגישה חיונית כזו בין המנהיגות הישראלית ובין השכן הפלסטיני הקרוב לא התקיימה מאז 2010. סביר להניח שאם הפגישה הייתה נקבעת לימים אלה היא הייתה מתבטלת. כאשר שישה מחבלים בדרגת הסיכון הגבוהה ביותר נמלטים מהכלא מתחת לאפם של הסוהרים הישראלים, זו לא העת לפסגה ישראלית־פלסטינית. גנץ לא היה הולך לרמאללה אחרי הפדיחה הגדולה, ואבו־מאזן לא היה מקבל אותו כדי שלא לשמוע ממנו דרישות לשיתוף פעולה. את המגעים הללו שומרים לימים אחרים.
אבל הפגישה כן התקיימה, ומאז ראש הממשלה בנט ואנשיו רק שופכים על האירוע דליים של מים קרים. בנט עושה כל מאמץ להסתייג מגנץ. "אין שום תהליך מדיני מול הפלסטינים וגם לא יהיה", מסר בהודעה רשמית, כאילו מדובר בבשורה חשובה, היסטורית, עמוסת חזון ותקווה לעתיד של שלום בין שני העמים שחיים כאן.
אלא שמדובר בקטסטרופה. הקיפאון המדיני הזה, האידיאולוגי, הוא ההיפוך הגמור מכל מה שישראל צריכה לייחל אליו. הוא עלול להביא בסופו של דבר לקריסת הרשות, מציאות שעלינו למנוע ולהיאבק בה בכל הכוח, גם ברגע המורכב הזה.
הפרשנות שמעניקה לגנץ כוונות פוליטיות היא נכונה ומדויקת. גנץ רוצה לבדל את עצמו, ומצליח. הוא הופך את עצמו לראש ממשלת השמאל, לעומת בנט שהוא ראש ממשלת הימין. אבל האבחנה הזו אינה העיקר. היא חוטאת למבט הנרחב יותר, לתמונת המצב שאנחנו לא רוצים לראות גם בימים שבהם בתי הכלא הביטחוניים עולים באש והאזור רותח בעקבות בריחת האסירים.
לא צריך להיות תמימים. במוקטעה חוגגים בריקודי דבקה את בריחת האסירים מכלא גלבוע ואת המכה שחטפה ישראל. אף אחד לא אוהב אותנו שם. גם ברגע זה אנחנו מתפתלים בין האיבה לאבו־מאזן ובין הצורך לשמור עליו מכל משמר, כי הוא בעצם שומר עלינו, ואולי גם על עתידנו כאן. השר יועז הנדל היטיב לבטא את הדילמה. "אני אישית לא הייתי פוגש את אבו־מאזן, בעיניי הוא מכחיש שואה שמעביר משכורות למחבלים", אומר הנדל, אבל באותה נשימה מוסיף: "יש לנו אינטרס שהרשות תחזיק מעמד כלכלית ותטפל בעניינים המוניציפליים של שכם וג'נין".
יו"ר ועדת החוץ והביטחון, ח"כ רם בן־ברק, גלוי וכנה יותר. "שיתוף הפעולה הוא חיובי מאוד וחוסך לנו לא מעט", הודה בריאיון לגל"צ. "יש לנו כאן אינטרס ביטחוני. יותר זול לנו שהם לא יקרסו, מאשר שנהיה צודקים בעניין המחבלים (שאבו־מאזן משלם להם משכורות; ש"י). יש לנו שיתופי פעולה שעוזרים לנו מאוד. אנחנו מלווים להם כסף כדי לשפר את מצבם".
מה הלאה
וזהו בדיוק העניין. אנחנו רוצים את הרשות חזקה ברמה הביטחונית והכלכלית, אבל לא עצמאית מדי. אנחנו משקיעים בה את מיטב הכספים והמאמצים, כי אנחנו מבינים שכל ערעור במעמדה יהיה אסון מבחינתנו. יועז הנדל, מהסמנים הימניים בממשלה הנוכחית, מודה בעצם שאם חלילה נחיל ריבונות על השטחים ונחליף את הרשות הפלסטינית – נקרוס בעצמנו.
זהו בעצם העיקרון של הסכמי אוסלו, שבימין כל כך אוהבים לשקץ. העברת האחריות לפלסטינים, תוך שמירה על האינטרס הביטחוני שלנו. מי שעדיין מציע להעמיד לדין את "פושעי אוסלו", צריך לשער מה היה קורה בלעדי הרשות הפלסטינית. ישראל הייתה שולטת היום על 2.5 מיליון פלסטינים ביהודה ושומרון, חטיבות שלמות היו מוצבות בתוך הערים, וחיילים ישראלים היו מנהלים מלחמה יומיומית ומסיירים מדי לילה במחנות הפליטים דהיישה ובלאטה.
אולי במקרה כזה היה לנו קל יותר לתפוס את ששת המחבלים שנמלטו, אבל אני לא רוצה לחשוב על מחירי הטרור הנורא שהיה עלול להתלקח בשטחי יו"ש ומחוצה להם, במשך רבע מאה. מאות רבות של חיילים ואזרחים היו עלולים למות סתם, הרבה יותר מכל אלה שנרצחו בפיגועים בשנים שאחרי אוסלו.
ומעבר לכך, ישראל הייתה צריכה לדאוג היום לכל צורכיהם של הפלסטינים – לרווחתם הכלכלית והחברתית, לחינוך, לחיסוני הקורונה. שליטה כזו ביהודה ושומרון וברצועת עזה הייתה ממוטטת אותנו מבחינה כלכלית, חברתית ומוסרית. בסופו של דבר היינו מוצאים את עצמנו עם מדינה דו־לאומית ישראלית־פלסטינית.
למזלנו הצלחנו לצאת מעזה ולהשתחרר מהשלטון חסר התוחלת שלנו שם. היום יש לנו עסק עם מדינת חמאס שאנחנו לא יודעים איך להתמודד איתה, אבל זה עדיף בהרבה על צה"ל ועל ממשל צבאי ישראלי בתוך עזה, מול שני מיליון פלסטינים שמבקשים ממך ישועה, ובצדק, אבל גם רוצים לסלק אותך משם בטרור ואלימות.
בכל מקום שבו נמנע סיפוח זה נס, ובכל מקום אחר שבו מתקיים סיפוח התוצאות קשות. ההתנתקות מעזה היא נס, עם כל המחירים הכבדים שאנחנו משלמים, משום שהאלטרנטיבה הייתה נוראית פי כמה. לא נראה לי שיש אדם שפוי שרוצה באמת לחזור לרצועה הזו. הסיפוח הנרחב והבלתי הגיוני בירושלים הוא הרה־אסון כבר היום. בראש השנה תשפ"ב, ירושלים המאוחדת היא עיר דו־לאומית, עם רוב ערבי בקרוב מאוד. ברוב איוולתה, ישראל עושה בעיר הבירה שלה את מה שהיא נמנעת מלעשות ברמאללה או בשכם. היא מספחת אליה שכונות, כפרים ומחנות פליטים ענקיים עם מאות אלפי פלסטינים, שרבים מהם גרים בכלל מחוץ לגבול המוניציפלי של העיר.
בני גנץ ורם בן־ברק צודקים. אנחנו צריכים להציל את הרשות הזו כדי שלא תקרוס לתוכנו. אין ברירה. הבעיה היא שאין לנו שליטה על המצב הזה. מה יקרה אם, למשל, המהומות הקשות יימשכו ותפרוץ אינתיפאדה מזוינת בעקבות בריחת האסירים, אבו־מאזן לא יעמוד בלחץ, וישראל תצטרך לכבוש את השטחים הללו מחדש? מישהו אצלנו חושב על האפשרות הזו, על תוכנית לאומית למדינה דו־לאומית? השר הנדל אומר שהסכסוך הוא חסר פתרון. אוקיי, פתרון שתי המדינות אינו קיים יותר. אין לו באמת שום היתכנות. אבל מה הלאה?
