במעמקי האדמה: הצצה נדירה ל"בור", מרכז השליטה של פיקוד צפון

מלבד כמה בטונדות אפורות המכסות מבנה לא גדול במיוחד, דבר מבחוץ לא מעיד על מה שקורה כאן במעמקי האדמה. כמו מושבת נמלים רוחשת, רק החיילים הרבים שחולפים בשערי המקום רומזים לסודות המסתתרים כאן במחילות הסמויות מן העין. באי המקום, שזכה לפני שנים רבות לכינוי "הארמון", עונדים סרטים בצבעים שונים, ולהם מחוברות תגיות אלקטרוניות – אישורי המעבר שלהם בין חלקיה השונים של צפת של מטה.

בכניסה אל המבנה עוברים במסדרון ארוך שחקוקים בו מילות השיר של טשרניחובסקי "האדם אינו אלא קרקע ארץ קטנה, האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו". בהגיעי אל אזור המעליות, שנראה כמו מעבר הגבול בנתב"ג בשיא העומס של יולי, אני מתבקש להיפרד ממכשיר הטלפון שלי, והוא ננעל באחד ממאות תאי הכספות לאורך הקיר. בשלב הזה מצטרפים אליי קצינים וחיילים ממערכי ביטחון המידע והדוברות של צה"ל. הם מלווים אותי אל אחד המקומות השמורים ביותר בצבא, שהכניסה אליו לאזרחים, בוודאי לעיתונאים, נדירה למדי.

רבים בצפון מכירים את השמועה על עיר ובה עשרות קילומטרים של תעלות ומסדרונות, גרמי מדרגות אינסופיים ומעליות שיורדות אל לב האדמה, ושאסור לספר על העומק שאליו הן מגיעות. לאחר 48 שניות (ספרתי בשעון) של ירידה מהירה במעלית אני פוגש את רב־סרן ויטלי בטניסט, מפקד הבור של פיקוד הצפון, שאחראי לניהולו ולתפעולו ומכונה כאן "ראש העיר". "ברוכים הבאים לעיר שלי", הוא אומר. "ברגע שיצאת מהמעלית, נכנסת לעיר שלי. זו עיר קטנה, אולי גדולה, ותפקידי לדאוג שהמקום הזה יהיה מתוחזק היטב. מכאן שומרים על ביטחון המדינה מול הגבולות שלנו בצפון".

מפקד הבור רס"ן ויטלי בטניסט: "המקום הזה יודע לתפקד זמן ארוך בכל מציאות, ובניתוק גמור ממה שקורה למעלה. יש כאן תחנות כוח שמסוגלות לייצר את האנרגיה הנדרשת להפעלת המקום, בית חולים תת־קרקעי, מאגרי מזון ועוד"

אור הלֵד החזק מסמא עיניים, ואני נדרש להתרגל אליו. במרכז מתחם המעליות התחתי משורטטת על הרצפה מעין כיכר, וסביבה תמרורים המכוונים אל "בנייני" העיר התחתית. כל הסתעפות מכונה "בניין", ובכניסה לכל אחד מהם ניצבות דלתות פלדה וכבדות. "הדלתות האלה יודעות להיסגר באופן הרמטי, כדי לוודא שגם מי שהצליח להגיע עד לכאן, לא יוכל להיכנס אם הוא לא רצוי", אומר רס"ן בטניסט. במהלך הסיור שהוא עורך לי בעירו, המילים "אני לא יכול לדבר על זה" חוזרות על עצמן בתשובה לשאלותיי. למשל, "אני לא יכול לומר לך מה העומק שבו אנחנו נמצאים כעת, איפה בדיוק אנחנו נמצאים מבחינת המיקום ומה נמצא מעלינו. אני רק יכול לומר שאנחנו באזור הר כנען ובירייה", הוא מקמץ במידע.

לאורך הקירות החצובים בסלע הגלילי מוצבים שלטי הסבר על תולדות המקום. ההחלטה על הקמת הבונקר, מסופר בהם, התקבלה בשנת 1979, בעקבות לקחי מלחמת יום כיפור. האלוף אודי אדם הוא שהוביל את המהלך להקמת מתקן אסטרטגי, עמוק מתחת לאדמה, שיהיה בטיחותי ועמיד בפני כל אירוע שהוא. בניית הבור נמשכה ארבעים שנה, ולמעשה היא עדיין נמשכת. בין השנים 1979 ל־1981 נחפרו המנהרות וחלל המבנים, עד 1985 הושלמה בניית השלד של אחד המבנים במתחם, עד 1989 הושלמה הקמת מבנה נוסף ופיר המעליות, וכך הלאה.

"המקום הזה יודע לתפקד זמן ארוך בכל מציאות שהיא, ובניתוק גמור ממה שקורה למעלה. הוא עמיד בפני נשקים מסוגים שונים, רעידות אדמה וכל איום באשר הוא. יש פה את כל השירותים וכל הצרכים לניהול מלחמה", מסביר רס"ן בטניסט. "יש כאן כמה תחנות כוח שמסוגלות לייצר את האנרגיה הנדרשת להפעלת המקום, בית חולים תת־קרקעי אם נדרש, מאגרי מזון במחסנים ועוד".

לא מסיימים לבנות

אנחנו חולפים על פני בית הכנסת, שנחנך כאן בשנת 2020. זהו אולי חדר התפילה היהודי הקרוב ביותר בתבל לבטן האדמה, והרחוק ביותר משערי השמיים. בהמשך המסדרון אנו צופים בסלע הגלילי החצוב והמרשים, שנותר כאן חשוף. המחזה יפהפה. מכמה נקודות בסלע מחלחלים זרמי מים חלושים, שעברו כברת דרך ארוכה עד שהגיעו לכאן. בטניסט מבקש ממני וממלוויי, השומרים את צעדיי ומוודאים שלא איחשף למידע סודי מדי, להשתתק לרגע ולהאזין לצליל פכפוך המים. הקירות החשופים, שנועדו להזכיר ליושבי העיר התחתית היכן הם נמצאים, קרים ולחים. במסדרון הארוך והגבוה ניכרים סימני טחב ואצות.

"זה יפה יפה, אבל גם אתגר לא קטן", אומר בטניסט, מעביר את ידו על האבן השחורה. "זה הר חי ונושם. בתוכו מחלחלים מי גשמים שירדו לפני שנים רבות וכעת הגיעו לעומק הזה. המים הם בהחלט התמודדות לא פשוטה, וצריך לשמור שהם לא יפגעו בכשירות של המתחם". בין הקומות ובמעברי התחזוקה הפנימיים, הוא מספר, "יש מקומות מדהימים שאפשר לראות בהם נטיפים ותופעות גיאולוגיות שמאפיינות את מעבה האדמה. לשרת במקום כזה זו בהחלט אווירה מאוד שונה".

במסגרת הסיור במקום מאפשרים לי לבקר במספר מתחמים מצומצם מתוך הקומפלקס האינסופי, המכיל מסדרונות ארוכים ובהם דלתות חתומות שמובילות לחדרים שלא ברור לי מה ייעודם. "זהירות, מפולת סלעים", מתריע שלט נייר מנוילן על אחת הדלתות. אני מנצל שנייה של עיכוב ומנסה לפתוח את הדלת. כצפוי, היא נעולה היטב. על פנינו חולפים עובדי שיפוץ ואחזקה, בידיהם כלי עבודה, קירות גבס ופרופילי אלומיניום. "אנחנו נמצאים כאן כל הזמן בשיפוצים, לפי לוח עבודה שמותאם לצרכים המבצעיים המשתנים", מסביר בטניסט, ומתנצל על עצירה בשיחתנו כדי להעניק הוראות לפועלים. "תמיד קורה פה משהו. כל שיפוץ או שדרוג שנרצה לעשות, אסור שיפגע במבצעיות של המקום הזה".

התחנה הראשונה שלנו היא בחמ"ל מרכז האש הפיקודי (חממ"א), מקום קריטי בזירת הקרב העדכנית, שחייבת להיות החכמה והיעילה ביותר. זוהי הקומה העמוסה ביותר ב"ארמון". ספרתי בחדר כ־35 מסכים בגדלים שונים. הם ממלאים כל פינה בחמ"ל, ובאמצעותם מנהלים המפקדים הבכירים רבות מהתקיפות החשאיות בסוריה ובלבנון במסגרת המערכה שבין המלחמות ומשימות הביטחון השוטף, וכמובן בעת מלחמה וחירום.

הקצינים היושבים כאן אחראים לתיאום בין כל מרכיבי הלחימה – המג"ד מגולני, המח"ט מהשריון וטייס הקרב בשמיים. כל אחד מהם ממלא את תפקידו המוגדר במערכה, כאשר בכל משימה מתחברים זה לזה המטרה, החימוש המתאים והיעד שמבקשים להשיג. התקיפות הללו משלבות יכולות מודיעין, קרקע ואוויר, והחיבור ביניהן מתבצע כאן. במחשבים המהירים שפרוסים כאן שמורים אלפי יעדים לתקיפה, המהווים חלק מסל התגובות של צה"ל בשגרה ובחירום. המטרות מגוונות: מאגר נשק תת־קרקעי, מנהרת טרור, מבנה צבאי בכסות אזרחית וכדומה. לכל מטרה טקטית מעבר לגבול יש תיק תקיפה מסודר ובו המודיעין העדכני ביותר שנאסף עליה, הכוח שנדרש לפגיעה בה וההישג הפוטנציאלי בתקיפתה.

"מאגר המטרות שלנו לא קטן, והוא מוכן ליום פקודה", מבטיח סג"מ מ', קצין מדור עליונות יבשתית במרכז האש. הוא מוודא שכל המסכים בחדר כבויים ומסביר: "אנחנו אחראים להפעלת האש בשגרה, בחירום ובמלחמה. מכאן אנחנו מפקחים ומנהלים את השימוש בכוח האש של הדרגים מתחתינו, ומוציאים אירועים יזומים שנמצאים בתרחישי התגובה והפעילות שלנו. יש לנו מאגר מטרות מסוגים שונים שאנחנו יודעים להפעיל, על פי המצב והתגובה הנדרשת לכל אירוע".

ללכת לאיבוד בלי ווייז

מרכז האש הפיקודי אינו מופעל בכל אירוע. בשגרה, אנשי המערך מנהלים את התגובות לאירועים ביטחוניים כמו ניסיונות פיגוע, הנחת מטענים וחדירות – מחמ"ל דומה שניצב מעל פני האדמה. המתחם התת־קרקעי נכנס לפעילות במקרים חריגים יחסית שעלולים להתפתח למלחמה, כמו ירי טילים לצפון. לאורך השולחן יושבים נציגים מהזרועות השונות, ואנשי מקצוע נוספים. כל אחד מביא את הידע והמקצועיות שלו, ויחד הם משקפים את תמונת המצב ומעבירים החלטות לאוגדות בשטח. "פה הקסם קורה, אם תרצה לקרוא לזה כך", מציין רביבו. "בתוך שניות כל הגורמים הרלוונטיים נמצאים כאן ברגע הנכון. לא צריך לחפש אף אחד, הדברים פשוט קורים".

בעת ביקורי בבור הפיקודי עודכנו יושביו על תרגיל פתע מטכ"לי. הם משתדלים לארח אותי בסבלנות, אבל גם ממהרים לבצע את ההנחיות שיורדות אליהם מהבור המרכזי שבמתחם הקריה בתל־אביב.

אנו מתבקשים להשתתק לרגע ולהאזין לצליל פכפוך המים. הקירות החשופים, שנועדו להזכיר ליושבי העיר התת־קרקעית הזו היכן הם נמצאים, קרים ולחים. במסדרון הארוך והגבוה ניכרים סימני טחב ואצות

בדרך אל התחנה הבאה אנחנו חולפים על פני חדרים ומתחמים שונים שבכניסה אליהם תלויים שלטים עם ראשי תיבות מוזרים, כינויים צופני סוד, ואזהרות "אין כניסה ללא מורשים". "אני מכיר את המקום הזה כמו כף ידי", אומר רס"ן בטניסט. ההליכה כאן נעימה, גם אם מלחיצה מעט בשל התחושה שבכל רגע אפשר ללכת כאן לאיבוד. מערכות המיזוג ומסנני האוויר יודעות לעבוד גם במנותק ממערכת החשמל החיצונית, הודות לתחנות ייצור חשמל תת־קרקעיות. חום הקיץ של שלהי אוגוסט איננו משפיע במעמקי האדמה, וגם לא צינת החורף במרומי הגליל העליון. חלק מהחיילים החולפים על פניי תוהים למראה האורח בבגדים אזרחיים. לשאלתי הם מודים כי לא אחת הלכו לאיבוד בין הקומות ואינספור החדרים. לא פשוט לנווט כאן, בלי ווייז או גוגל מפות.

נקודת הביקור הבאה שלנו היא מרכז השליטה המרכזי, שבו יושב מפקד הפיקוד. זהו חדר צר וארוך. מקצה לקצה ניצב שולחן, ועליו אינספור מסכי מחשב. על הקיר תלויים מסכי טלוויזיה גדולים עם מפות, צירים, צילומי תצפית ועוד. במרכז השולחן, על כיסא עור זהה לחבריו מימין ומשמאל, יושב בשעת הצורך מפקד פיקוד הצפון הנוכחי אלוף אמיר ברעם, ומנהל מכאן את האירועים.

לפתע מתרחשת המולה במתחם. חיילות וחיילים נכנסים אל החדר בפנים חמורות סבר. פקודות עפות באוויר. מסכים נוספים נדלקים בן־רגע, ונציגי ביטחון המידע שמלווים אותנו מושכים אותי החוצה במהירות אך באדיבות. "זה כבר מחוץ לתחום", הם אומרים. בהמשך גיליתי שהאיום הסתכם בכמה טביעות רגליים חשודות שנצפו ליד נקודה בגבול לבנון. בעקבות זאת הופעלה פקודת "פרש טורקי", שמשמעותה חשש חדירה. כמו ברוב המקרים מסוג זה, בתוך זמן קצר הוכרז חזל"ש. תקוותי להיות עד לאירוע משמעותי ולדווח עליו נכזבה.

"כל אירוע שמגיע אלינו הוא מבחינתנו אירוע גדול, ואנחנו מלווים אותו בריכוז שיא", מבהירה לי סגן גלי גצק, קצינת החמ"ל המבצעי של אלוף הפיקוד. "לא מכבים כאן את המחשבים לעולם, כדי שברגע שיש אירוע אנחנו מיד ניכנס לנוהל העבודה. אחת לשבוע אנחנו עושים בדיקת כשירות לכל החמ"לים כאן במכלולים השונים. המטרה שלנו היא לוודא ששום דבר לא יערער את הריבונות שלנו.

"זו חוויה לנהל ביטחון שוטף וברגע לעבור למצב חירום. כל אחת כאן יודעת בדיוק מה התפקיד שלה וכיצד לפעול. לא תראה כאן בנות שנכנסות לפאניקה והיסטריה". רק בנות מתאימות לתפקיד הזה? אני שואל, אך סגן גצק לא מתכוונת להתנצל על ההרכב המגדרי המובהק. "בנות טובות יותר. היכולות שלהן גבוהות יותר ברגעים הרגישים כאן. הן עוברות הכשרה וחונכות, ולכן הן אלו שתראה בחמ"לים הרגישים".

החיילות שלה משרתות במשמרות של 12 שעות רצופות. בלילה הן רשאיות להעביר את הזמן בצפייה בטלוויזיה. "זו חוויה לא רגילה להיות כאן ולהתנתק מכל מה שקורה למעלה. אף אחד כאן לא יודע מה קורה בחוץ, ואף אחד בחוץ לא יודע מה קורה כאן. זה סוג של קסם", משתפת גצק. בימי מבצע שומר החומות, בחודש מאי האחרון, החדר הזה המה אדם.

מעבר לחלון, במשטח מוגבה, מוצב חדר שחזיתו שקופה ועל דלתו שלט: "הבמאי". מתברר שיש גם מקצוע צבאי כזה. תפקידו לנהל את תמונת המצב והמידע שהקצינים מקבלים על עשרות המסכים, לצורך ניהול האירועים. עליו להיות ערני ולהחליף את המידע והתמונות בין הצגים השונים, לפי סדר חשיבותם.

ככל שהסיור נמשך אני מתחיל להרגיש בבית, ומעז יותר לחקור את הנסתר ממני. אך קציני ביטחון המידע, שהספיקו להכיר את האורח וכוונותיו העיתונאיות, מקדימים אותי בכמה צעדים כדי להבטיח שלא איחשף למסכים בחדרים הסמוכים. "לא הצלחת", הם מחייכים כשאני מנסה להציץ מבעד לצוהר זכוכית עכורה, מבקש לזהות את ההתרחשות המשודרת לכאן בזמן אמת מנקודה כלשהי בסמוך לאחד הגבולות הצפוניים.

בלי פושים ופלטות שבת

מלוויי דוחקים בי להמשיך, שכן באזור אחר ממתין לי רס"ן ניר בן־יוסף, ראש מדור שליטה באגף המבצעים בבור הצפוני. אנו ממשיכים לצעוד בין המסדרונות, במסלול שלעולם לא אצליח לשחזר, עולים קומה או יורדים – לא הבחנתי – ומגיעים סוף־סוף לבן־יוסף. הוא אמון על ניהול הביטחון השוטף בחמ"ל המרכזי של אגף המבצעים.

"ברגע שמתרחש אירוע באחת הגזרות בפיקוד הצפון הוא עולה לחמ"ל, ואז אני והקצינים מחליטים האם האירוע דורש את הקפצת שאר המכלולים", מסביר רס"ן בן־יוסף. "כל רועה צאן או מישהו שחוצה קו אלפא, מקפיץ אצלנו את החושים. בהתחלה פותחים את האירוע מחדר המצב המרכזי, וכל הגורמים מצטרפים לשולחן שלי. ככל שהאירוע מורכב יותר אנחנו נפרסים לשאר החמ"לים. יש פה חמ"לים נוספים של כל המרכיבים שנדרשים לצבא: לוגיסטיקה, רפואה, חימוש, תקשוב, רבנות ועוד. החמ"לים הללו לא פעילים בשגרה, ובחירום הם מתעוררים לחיים".

בחמ"ל המרכזי, לצד מסכי המפות, צילומי האוויר והנתונים, יש מסך נוסף, חשוב גם הוא. נראות עליו, בתוך ריבועים, יונית לוי, תמר איש־שלום, דוריה למפל ופרשני החדשות שמתווכים לציבור את המצב. המסך המפוצל מספק לקצינים תמונת מצב של העורף ומה מספרים לציבור, ולא אחת הוא גם משמש לקבלת מידע. "לפעמים אתם יודעים דברים מהר יותר מאיתנו", אומר בן־יוסף, אך מבהיר: "אני מתכוון לפרטים באירוע, לא לעצם האירוע".

באילו מקרים מחליט האלוף לרדת לכאן מחדר המצב שנמצא בלשכתו?
"יש לו את השיקולים שלו ולא אכנס אליהם, אבל אני יכול לומר שבכל ירי תלול־מסלול הוא יורד לכאן בשל ההשלכות האפשרויות וסל התגובות. גם בחלק מאירועי החדירה האחרונים לישראל הוא עשה מכאן את הערכות המצב, ובילה איתנו שעות ארוכות ומתוחות. אנחנו יכולים לתת לו כמעט כל מידע מהשטח, היכן החיילים שלנו נמצאים וגם היכן שלא. אני אחראי על מה שקורה בתוך הגדרות, אבל יש פה גם עולם שלם של מודיעין".

הקצינים בדרג הבכיר שמשרתים כאן, מגיעים לרוב עם עבר מבצעי עשיר בשטח. זהו תפקיד "משרדי" שהם נדרשים לעבור בדרך לקידום. במהלך הסיור בבור פגשתי לרגע את מפקד גדוד 13 בחטיבת גולני לשעבר, סא"ל אבי מרציאנו, שעזב לאחרונה את החטיבה החומה והגיע לכאן לתפקיד מטה. הקצינים שרגילים להיות בשטח ולראות מחבלים דרך כוונות הרובה, לומדים כאן לנהל אירוע תחת מנורות הלד ולהתייחס אליו בכלים אסטרטגיים יותר. הם לומדים לקבל החלטות ממבט רחב יותר, שמשקיף אל תמונת הסיום ולא רק על שיקוליו של הלוחם בשטח.

השהות במקום כרוכה בניתוק מוחלט כמעט מהעולם שבחוץ. "אנחנו יושבים כאן ימים שלמים בשקט, בלי סלולר ובלי פושים עצבניים", משתף בן־יוסף. "זה הבית השני שלי. כמפקד כאן יש לי גישה לכל מקום, אבל לכל חייל יש את המקומות המוגדרים בבירור שמותר לו להיכנס אליהם, אי־אפשר להסתובב כאן סתם בין החדרים". הוא מתגורר במושב בוסתן־הגליל, ואשתו ושלוש בנותיו יודעות שניתן להשיג אותו רק באמצעי פרימיטיבי למדי – טלפון קווי. גם בשעה שש בערב, חשבון הווטסאפ שלו מדווח שהוא "נראה לאחרונה ב־8:00", הזמן שבו ירד למשרדו. נוהלי ביטחון המידע כאן מחמירים יותר מבבסיסים הקרקעיים. גם פעולות שגרה שעלולות להוות סיכון, אסורות. פלטת שבת למשל היא מחוץ לתחום, מחשש שתביא לדליקה.

"זו הייתה שנה מלאה באתגרים", אומר רס"ן בן־יוסף כשאני מבקש ממנו לסכם את תשפ"א. "אני פה שנתיים, ועברתי כאן אינספור חוויות מקצועיות על בסיס יומיומי. בשנה האחרונה למשל היו כאן אינספור אירועי פרש טורקי בהיקף שלא ידענו בעבר, ירי תמ"ס, כמובן מבצע שומר החומות בדרום שהיו לו השלכות רבות, כמה אירועים חמורים אחרים בצפון ועוד. כמעט אחרי כל אירוע אנחנו עושים תחקיר מבצעי בכל הרמות ומפיקים לקחים כדי להשתפר ולהיות טובים יותר. נעשית למידה מרמת החייל בשטח ואיך הגיב, ועד לתגובת האלוף".

לאחר כשלוש שעות זמננו תם. שוב 48 שניות של נסיעה במעלית, ואנו יוצאים אל השרב הצפתי, אל מאות ההודעות והשיחות שממתינות לי בטלפון ואל המציאות שהותרתי לשעות ספורות מעל פני האדמה.