כשדבורה הלברשטם ביקרה בישראל בשנת 1994, היא התרגשה מאוד מהחיבוק שקיבלה. זה היה אחרי רצח בנה בן ה־16 ארי, בפיגוע נקמה על הטבח של ברוך גולדשטיין בחברון. "ביקרתי בישראל אחרי הרצח, והיה מרגש לראות שכולם ידעו על המקרה של ארי. אנשים עצרו אותי ברחוב ואפילו נהגי המוניות ידעו. לא היה אחד שלא אמר 'ברור שזה היה על רקע טרור, אנחנו הרי חיים עם זה כל היום'".
למרות זאת, היא מרגישה שישראל והישראלים הפקירו אותה ואת יהודי התפוצות, ולא מתייחדים עימה ועימם. "אני חושבת שממשלת ישראל צריכה להבין שארי נרצח ברחובות ניו־יורק בגלל מה שקרה בחברון. אני מרגישה תקועה בין שני עולמות. הוא הרי נרצח בברוקלין כאמריקני וכיהודי, אבל בסופו של דבר זה קרה בגלל מה שהתרחש קודם לכן בארץ ישראל. ישראל צריכה להכיר בו נפגע פעולות איבה".
באחד מביקוריה בישראל היא נפגשה עם ראש הממשלה דאז בנימין נתניהו. "הוא הכיר את הסיפור שלנו היטב, זה חימם את הלב – וככה בעיניי צריכים להרגיש בישראל כלפי נפגעי טרור יהודים מהעולם. אנחנו, יהודים בארה"ב, בוכים על כל חייל שנרצח בישראל, אנחנו איתכם כשיורים עליכם טילים. אני רוצה שתבכו איתי כמו שאנחנו בוכים איתכם. הבן שלי, ארי, היה חייל שלנו, של העם היהודי. אתם בישראל חייבים להכיר את הסיפור שלו. הרי המחבל הודה שהוא רצח כתגובה לפיגוע במערכת המכפלה, גם המסגד שבו הוא התפלל הכיר בכך".
אחרי הרצח התבררו לדבורה דברים שלא היו ידועים לה היטב לפני כן. "לא הבנתי את הדינמיקה הזאת עד שהבן שלי נרצח. אז למדתי הכול; על ישראל, על השנאה שם, שנאה צמאת דם. אני מבינה היום שאנטי ציונות היא אנטישמיות – ואני ציונית. אני אומרת את זה בגלוי ובגאווה. הייתי כנראה צריכה לעבור שיעור בחינוך, ואכן עברתי את השיעור הזה על בשרי. יהודים אמריקנים צריכים לקבל חינוך והבנה של מה שקורה בישראל, והישראלים צריכים לקבל חינוך על מה זה אומר להיות יהודי בארה"ב. הרי גם אנחנו נלחמים בקרב. אנחנו מותקפים כיהודים. אתה מדבר עם מישהי שהותקפה בצורה הכי קשה. כל ישראל ערבים זה בזה. אנו בוכים כאן על מה שקורה עם האחים והאחיות שלנו בישראל. אנחנו שווים. ארי נרצח בגלל תקרית שהייתה בארץ ישראל. זה ממחיש עד כמה אני זה אתם, ואתם זה אני. אנחנו באמת אחד. אני מרגישה את זה בדי־אן־איי שלי".
הממשל בארה"ב, אומרת דבורה, מכיר בכך שהרצח של ארי הוא על רקע "טרור בינלאומי", אבל ישראל לדבריה לא רואה זאת כך. "כשאני מבקרת באתרי הנצחה לאומיים כמו הר הרצל, ואני לא מבינה למה הבן שלי לא מונצח שם", היא אומרת בבכי. "אני מדברת על זה רק עם המשפחה שלי. אבא של ארי הוא אזרח ישראלי שהפך גם לאזרח אמריקני, וגם אם לא היה לנו הקשר הישראלי – זה מינימום. גם בארגנטינה נרצחו יהודים בגלל ישראל, וצריך להכיר בהם. אישה יהודייה נרצחה בצרפת, זרקו אותה מהחלון. אנחנו כאן בכביש דו־סטרי ומוכרחים להרגיש את מה שקורה בצד השני".
קשר קרוב לרבי
מי שרואה את דבורה הלברשטם צועדת מחוץ למטה משטרת NYPD בניו־יורק, בלבוש חסידי מוקפד, לא יחשוד לרגע שמדובר באישה שנושאת בתפקידים רשמיים, שאף מונתה לאחרונה ל"נציב כבוד לבטיחות הקהילה במשטרת ניו־יורק". לצד תפקידה זה משמשת הלברשטם, חסידת חב"ד משכונת קראון הייטס, יו"ר ועדת הביקורת לפשעי שנאה ב־NYPD, תפקיד חדש שהיא הראשונה שממלאת אותו. לשני התארים האלה חשיבות רבה.
מה מביא אישה חסידית, אם לחמישה, לשרת בתפקידי ביטחון? סיפורה הייחודי והטראגי גרם לה לצאת למסע ארוך שנים, עד שמערכת המשפט המקומית הכירה בבנה ארי ז"ל נפגע טרור.
"ארי נרצח בברוקלין כאמריקני וכיהודי, אבל בסופו של דבר זה קרה בגלל מה שהתרחש קודם לכן בארץ. מדינת ישראל צריכה להכיר בו נפגע פעולות איבה"
פיגוע הירי שבו נרצח ארי הלברשטם בן ה־16 אירע בחודש מרץ 1994. מחבל מוסלמי בשם רשיד באז פתח באש מנשק אוטומטי לעבר רכב שבו נסעו כמה בחורי ישיבה, ליד גשר ברוקלין בניו־יורק. ארי נפצע קשה ומת מפצעיו אחרי כמה ימים, נחום ששונקין נפצע אנושות, ושניים נוספים נפצעו קל. המחבל הורשע ונידון ל־140 שנות מאסר.
האם דבורה היא נצר למשפחה חב"דית מיוחסת, דור רביעי בארה"ב. בעלה חנניה סיני דוד הלברשטם היה "משמש בקודש" של הרבי מלובביץ'. ביום שישי שלאחר חג הפורים 1994 ליווה ארי עם חסידים נוספים את הרבי בן ה־92 לבית החולים, לקראת ניתוח קל בעיניו. ימים ספורים קודם לכן אירע בארץ הטבח שעשה יהודי בערבים: תושב קריית־ארבע ברוך גולדשטיין רצח בירי 29 מתפללים מוסלמים במערת המכפלה, ופצע 125.
"ב־NYPD הבינו שייתכן שתהיה כאן נקמה על הרצח הזה", נזכרת הלברשטם. "אחד האתרים היהודיים המרכזיים שהחליטו לאבטח בעקבות זאת היה ביתו של הרבי, ה־770, בשכונת קראון הייטס. חששו גם מפגיעה בבתי ספר יהודיים, ישיבות ובתי כנסת. הרבי היה מטרה לניסיונות רצח בעבר, וערב לפני הפיגוע הגיעו נציגים מהמשטרה ותדרכו את כולם בעניין האבטחה סביבו".
מכיוון שהרבי היה צריך לצאת מביתו לבית החולים, הודיעו בחסידות כי המשטרה מבקשת שלא תלווה את הרבי לבית החולים שיירת מכונית גדולה, כנהוג בדרך כלל. "זה עבר מפה לאוזן", נזכרת הלברשטם. "עד אז לא הייתה הנחיה שכזו. הרי הרבי היה אז כמו מלך. היו מאות אלפי חסידים ומאמינים, ואנשים רצו ללוות אותו".
חסידים אחדים התכוונו ללוות את הרבי בכל זאת, והלברשטם לא ידעה שגם בנה בכורה מתכוון להצטרף לרכב עם כמה נערים מהישיבה. "קמתי ב־4:00 לפנות בוקר כדי להכין לתינוק בקבוק, וראיתי את ארי קם מהמיטה. אנחנו כיהודים לא מאמינים במקריות, ואשתף אותך שארי מעולם לא הגיע לבית הספר בזמן, תמיד התקשה לקום – אף שהקפיד מאוד מבחינה דתית, הבקרים היו קשים לו. אבל הוא ויתר ילדיי הרגישו קרובים לרבי, מכיוון שבעלי טיפל בו ובענייניו. הילדים היחידים שהורשו להיכנס לבית של הרבי הם ילדיי. הם היו מעין ילדים חורגים שלו – במיוחד ארי, שהרבי היה בעבורו מעין סבא. הוא היה מאוד קשור אליו.
"אי־אפשר היה לפספס את ארי. הגובה שלו היה כמעט שני מטרים והיו לו נעלי ספורט עצומות. הוא מאוד אהב ספורט ואהב את החיים – וחייו היו מאושרים ביותר. הוא היה מנהיג המשפחה שלנו, אישיות יוצאת דופן. לא פלא שהוא נכנס לאותו רכב מהישיבה".
התוכנית עבדה כמתוכנן. הרבי הועבר לבית החולים, נותח, ולאחר מכן שוחרר למעין בית חולים מאולתר שהוקם במשכנו הפרטי. ניידת של NYPD הייתה צמודה לאמבולנס, ואבטחה אותו בשני הכיוונים.
האמבולנס נסע דרך מנהרת ברוקלין באטרי, ואילו הרכב ובו הצעירים התעכב כמה דקות, ונסע דרך גשר ברוקלין. מחבל שעקב אחריהם, ותכנן על פי העדויות לרצוח את הרבי בעצמו, פתח באש מתת־מקלע לעבר הרכב – תחילה לעבר המושבים האחוריים ובהמשך לכיוון הנהג והמושבים הקדמיים. הירי נמשך גם כשהרכב נעצר והנערים החלו להימלט. כשאירע מעצור בנשקו החליף אותו המחבל באקדח חצי אוטומטי. ארי הלברשטם ונחום ששונקין נפצעו אנושות, ובהמשך ארי מת מפצעיו.
המחבל, רשיד באז, אדם ממוצא לבנוני שהתגורר אז בניו־ג'רזי, נתפס. בחיפוש שנערך בביתו נמצאו אמצעי לחימה. עימו נעצרו גם שני אנשים שסייעו לו: הילאל עבדאללה עזיז מוחמד, בעל המוסך שסייע לו להיפטר מהראיות המרשיעות ברכב שממנו ירה, ובסאם ריאדי, בעל חברת "קאר סרוויס", שהיה שותף בתכנון הפיגוע והשאיל לרשיד את הרכב.
הסימנים הוחמצו
הלברשטם חקרה את התקרית לפרטי פרטים במשך שנים. "המפגע עקב בעצם אחרי הרכב של הרבי, אבל השוטר שהיה בניידת דאג לסגור את הכניסה למנהרה מאחוריהם, ובעקבות זאת הוא נאלץ לנסוע בדרך חלופית, דרך גשר ברוקלין". עד כה בשיחתנו, הלברשטם מדברת בקור רוח, אלא שאט אט קולה מתחיל לרעוד. "כשחקרו את המחבל, שאלו אותו: 'ראית מי היה במכונית?' והוא ענה 'חסידים, הם היו אחד על השני' – זאת אומרת שהוא הבין שהרכב עמוס בילדים. הוא שלף את העוזי שלו, והתחיל לירות על הנוסעים. אחרי המעצור הוא ירה עליהם מאקדח גלוק. הוא היה מצויד בנשק לצבא שלם. הוא ירה בסביבות 40 סבבים. מטרתו הייתה להרוג כל ילד ברכב הזה. הילד הראשון שנפגע היה הבן שלי, מאחורי ראשו. הוא שרד במשך חמישה ימים באמצעות מערכת תומכת חיים. ראינו אותו גוסס", היא אומרת ונחנקת מבכי.
ששונקין, שנפצע אף הוא אנושות, היה נתון בתרדמת במשך שלושה שבועות. "העריכו את סיכויי ההישרדות שלו ב־25 אחוז. כשהתאושש הוא היה צריך ללמוד מחדש ללכת ולדבר. עדיין יש לו כדור בצוואר". היא מפרטת את שמותיהם של כל הילדים שנפצעו, מה הייתה דרגת הפציעה, ומאיזה כלי נשק הם נורו. "שאר הילדים מצולקים נפשית, אבל פיזית הם בסדר".
"ארי קבור קרוב לרבי", היא מתנחמת. "בדרך להלוויה, בבית הקברות על שם מונטיפיורי בניו־יורק, אני זוכרת שיירה של רכבים וקבוצות גדולות של אנשים שעמדו בצד הכביש כדי להצדיע לארי. אנשים מכל הסוגים והרקעים".
בהלוויה השתתפו אלפי אנשים, בהם מושל מדינת ניו־יורק מריו קואומו, ראש העיר ניו־יורק רודולף ג'וליאני ושגריר ישראל באו"ם גד יעקבי. עיריית ניו־יורק הציבה אנדרטה לזכרו סמוך לגשר ברוקלין, והרמפה בכניסה לגשר נקראה על שמו.
למרות עונש המאסר החמור שנגזר על המחבל, ותמיכה יוצאת דופן של בכירים מרחבי הקשת הפוליטית והדתית בארה"ב של שנות ה־90, הלברשטם לא הייתה רגועה. "התייחסו לתקרית הזאת כאל אירוע אלימות רגיל מכיוון שלא היו אז חוקים המפלילים פושעים בטרור", היא מסבירה, ומספרת שיצאה למסע שתדלנות ארוך שנים – עד אשר נחקקו בניו־יורק חוקים המתייחסים למפגעי טרור בצורה חמורה יותר מלפושעים אחרים. "למעשה אני כתבתי את החוקים של המדינה, וכבר השתמשו בהם לפחות שלוש פעמים מאז נחקקו".
נדרשו להלברשטם יותר משש שנים להשיג את המטרה הראשונית שלה, והיא סיווג הרצח של בנה במשרד המשפטים וב־FBI כתקרית טרור. היא גם הגישה את התביעה הראשונה בתולדות המשפט האמריקני נגד יצרן המקלעים, וכן ניהלה לובי להעברת "חוק ארי" במדינת ניו־יורק, כחלק מהצעת חוק רחבה יותר לפיקוח על אקדחים, והאוסרת סחר בנשק בין מדינות.
עם ג'ורג' פטאקי, שמונה לתפקיד מושל ניו־יורק אחרי קואומו, חיברה הלברשטם את חוקי מדינת ניו־יורק הראשונים למלחמה בטרור, שכללו עונש מוות למחבלים. פטאקי חתם על החוק בשנת 2001, ומינה אותה לכהן בוועדת הטרור הראשונה של מדינת ניו־יורק.
איך הצלחת להפעיל לובי במשך זמן רב כל כך עד שהצדק יצא אל האור?
"גייסתי תומכים רבים, בהם הסנטור צ'אק שומר, כל חברי הקונגרס שלנו, וגם כאלה ממדינות אחרות, ולזכותם ייאמר שהם תמכו בי. ב־2009 העניקה לי מחלקת ה־FBI של ניו־יורק את פרס המנהל למנהיגות הקהילתית על מאמציי לקידום הנושא. צריך להבין שרק אחרי פיגועי 11 בספטמבר אנשים הבינו שצריך לסווג פשעים גם כטרור. כמה פעמים אמרו שאני זו ש'ניבאה' את העניין. והרי מה ידעתי אז על נשק, על סוגי רציחות, על מערכת המשפט ועל הרשויות?
"לא היו אז רשתות חברתיות, אבל לא ויתרתי ולחצתי על כל כפתור שהיה אפשר ללחוץ עליו. אני גאה בכך שאת ה'קייס' של ארי לומדים שוב ושוב בקורסי הכשרה של שוטרים וכוחות ביטחון. זו דוגמה קלאסית לכך שהחמיצו את הסימנים שהעידו שקדמו לרצח מניעים דתיים. אני מכשירה אלפי אנשים מתחומי אכיפת החוק, טסתי עם ה־FBI לכמה מדינות ברחבי העולם כדי לדבר על טרור, למשל לאיחוד האירופי, לאוסטרליה וקנדה".
הנצחה חיה
כעת, משקיבלה שני מינויים רשמיים ב־NYPD, צפויה הלברשטם לקבל תעודה רשמית שתאפשר לה להיכנס לזירות פשע, ולנהל חקירה משל עצמה כאזרחית. "אוכל להגיע לזירות רצח או אלימות. יש לצערנו המון פשעי שנאה לאחרונה", היא מציינת. מיד אחרי אסון התאומים, בערב ראש השנה, היא הוזמנה למטה הראשי של המושל, שהיה במקום סודי בעקבות המצב הביטחוני הרעוע. "פתחו לי במיוחד את הגשר מברוקלין כדי שאגיע לפגישה, ולאחר מכן צעדתי הביתה ברגל כי זה היה בערב, כשהחג כבר נכנס".
התפקיד שלה כיום הוא ניהול של ועדה שבה חברים חמישה נציגי קהילות שונות מניו־יורק, כגון מוסלמים, אסייתים ולהט"בים, והם עוברים על פרטי חקירה של פשעים שיש חשש כי נעשו על רקע שנאה – אף שהמשטרה הגיעה למסקנה הפוכה. "אם אנחנו מגיעים למסקנה שמדובר בתקרית על רקע גזעני, החקירה חוזרת לראש המחלקה והוא מחויב לעבור על הדו"ח של המשטרה וגם על הדו"ח שלנו".
על המצב כיום בארה"ב, ובמיוחד בניו־יורק, שסבלה בשנים האחרונות מתקריות אנטישמיות – כולל רציחות ממש – היא אומרת ש"מה שאנחנו רואים כיום לא ראינו קודם לכן. הייתה עלייה חמורה בתקריות ברשתות החברתיות, וגם תקיפות פיזיות, כמו הפיגוע בבית הכנסת בפיטסבורג שבו נרצחו 11 אנשים. היו תקריות של ניפוץ חלונות בתי כנסת. אין מספיק חוקים העוסקים בפשעי שנאה, ולכן אנחנו כאן".
הלברשטם דאגה לכמה וכמה מיזמים להנצחתו של בנה: מעבר לכך שהרמפה לגשר ברוקלין נקראה על שמו, הוקמה "קרן זיכרון ארי הלברשטם". הקרן עורכת מבצעים לגיוס כספים להענקת מלגות לימוד לתלמידים מעוטי יכולת, ועוד. בנוסף, הוקם מוזיאון הילדים היהודי בקראון הייטס – מוזיאון של חסידות חב"ד המספר את סיפור היהדות לילדים, בצורה פשוטה. בחזית המוזיאון מוצבת תמונתו של ארי המורכבת מאלפי תמונות של ילדים. עוד נתרם לזכרו אמבולנס של ארגון "הצלה" בקראון הייטס, ספר תורה שנכתב לעילוי נשמתו, וכאמור – חוקק חוק האוסר על מכירת חלקי אקדח בדואר, וחיוב על קבלת רישיון להחזקת אקדח. בעקבות האירוע, הותקנו חלונות חסיני כדורים בבניין ה־770, מטה חב"ד בקראון הייטס.
בתחילת הדרך הלברשטם לא ידעה דבר על כלי נשק. היום היא מספרת שהוכשרה בירי, והיא אף מכירה היטב את כל כלי הנשק הקיימים כיום בשוק, אך מסרבת להרחיב אם היא נושאת כלי נשק בעצמה.
לסיום, האם רצח כמו של ארי יכול להתרחש שוב בארה"ב של היום?
"בוודאי. בתוך שנייה זה יכול לקרות. הרצח של ארי קרה מכיוון שהיה אימאם שאמר במסגד שיהודים בברוקלין ובישראל הם אותו הדבר. הקדשתי את חיי למען העם שלי. ותודה לכם שאתם מעלים את הנושא".
