אבו־רשיד יושב על ספה נמוכה ומעשן נרגילה. הקירות בדירתו הקטנה שבמרכז הארץ מתקלפים. הוא מצביע על מקל ההליכה שלצדו ונאנח. "כשהייתי צעיר הייתי חזק כמו שור. הייתי בן 20 ועבדתי בהרבצת טייח בבניין. היינו עובדים יום שלם בשביל שתי לירות וחצי בבניינים של שלוש וארבע קומות בראש־העין. יום אחד הקבלן שלי, תימני בשם שלום, עשה התערבות. מי שמגיע לקומה השלישית עם שני שקי מלט על הגב מקבל 10 לירות. העיניים שלי נצצו. משכורת של ארבעה ימים. העמסתי שק אחד שמשקלו 50 קילוגרם על הגב וביקשתי מהחברים שישימו שק שני. קשרתי את שני השקים יחד והתכוננתי לעלות. מדרגות עוד לא היו וגם לא מעקה. שלוש קומות עליתי ברגל עם 100 קילו על הגב. הקבלן שילם".
דאר עמר עאיש אבו־רשיד בן 65 היום. הוא נולד בכפר קרוואת בני זיד הסמוך ליישוב חלמיש (נוה־צוף). היו לו חמש אחיות ושלושה אחים. "היהודים הם החיים שלי, הם העיניים שלי. בלי מדינת ישראל לא הייתי חי מזמן".
איך התחלת לעבוד עם היהודים?
"אחרי שהייתי פועל בניין התחלתי לעבוד עם היהודים. בשנת 1981 הייתי זמר חתונות. כתבתי שירים ומנגינות, וניגנתי על עוּד בהופעות. הסתובבתי בכל הכפרים והערים ביהודה ושומרון וגם ברצועת עזה. בימים האלו לא הייתה בעיה להסתובב בכל מקום, כולל עזה. הייתי די מפורסם, ואפילו הופעתי כמה פעמים בטלוויזיה הירדנית ובחפלות מקומיות. דרך ההופעות הכרתי הרבה אנשים, חלקם אנשי שלטון וראשי חוליות טרור, והתחברתי אליהם. תוך כדי החפלה והנגינה הייתי מקשיב לאנשים. זכרתי שמות, זכרתי פרטים, והעברתי את המידע הזה למי שהיה צריך. לשמחתי, המידע הזה היה שימושי למפעילים שלי. מנע הרבה פיגועים והציל חיי אדם".
וכשאבו־רשיד מדבר על מפעילים הוא מתכוון לשירות הביטחון הכללי. במשך עשרות שנים פעל כסייען של ישראל. הוא הוביל למעצר חשודים בטרור, למניעת פיגועים, לגיוס סוכנים נוספים, ואפילו היה מדובב של אסירים פלסטינים בבית הכלא.
"הייתי יושב חודשים כאסיר לכל דבר בתאים ואפילו בצינוק עם עצורים, מדבר איתם ולאט לאט פותח אותם. הם היו מספרים לי הכול. על החיים האישיים שלהם, על הבעיות במשפחה, על איך הם הגיעו לטרור ומה תכננו לעשות. אחרי זה היו זורקים שמות של החברים האחרים בחוליה, וככה היינו תופסים אותם ומחסלים את הפעילות שלהם. כל הזמן חשבתי שזאת הדרך היחידה להפסיק את המלחמה בין היהודים לערבים. שזאת הדרך האמיתית ליצור חיבור בינינו. כי אנחנו משפחה. יצחק וישמעאל אחים".
"אסור להאמין לערבים. אסור לסמוך על השלום עם מצרים וירדן. השנאה ליהודים היא הדבר היחיד שמאחד בין מדינות ערב".
את מי הכרת? ספר מה עשית, כמה שאתה יכול.
"הרבה דברים אני לא יכול לספר, והרבה דברים אני יכול לספר לך ולא תוכל באמת לפרסם אותם", אבו־רשיד מקדים ואומר. כשאני מזכיר לו שמות כמו רב־המרצחים יחיא עיאש ("המהנדס") שאחראי לעשרות הרוגים, מרוואן ברגותי שהיה ראש התנזים ואחרים, הוא רק מחייך. "בוא נגיד ככה, הכרתי הרבה אנשים שמאוחר יותר התפרסמו בגלל פעילות הטרור שעשו. יחיא עיאש התגורר בכפר ראפאת, קרוב אלינו. היו חוליות חזקות מאוד של חמאס בקרוואת בני־חסן שליד סלפית שבאזור אריאל, שהוא ואחרים עבדו איתן.
"את מרוואן ברגותי, שהיה ראש התנזים, הכרתי אישית. הכרתי גם אחרים, שהיום הם בכירי הרשות והיו אחראים להיעלמותם של הרבה סייענים. הצטרפתי לאש"ף, הסתובבתי במוקדי הארגון בכל המקומות, גם בחו"ל, ראיתי איך הם מגייסים אנשים ואיך מנהיגים צעירים הופכים להיות בכירים. הכרתי הרבה מהם, וחלק גם סייעתי להכניס לכלא. לשמחתי הרבה תרמתי הרבה לביטחונה של מדינת ישראל".
ידעו שאתה מסייע לישראל?
"בהתחלה לא, אבל אחרי כמה שנים כולם בכפר שלי ידעו. האמת היא שגם לא התאמצתי כל כך להסתיר. אחרי שהייתי שותף למבצעים, קיבלתי ביטחון. התנהלתי כמו בעל הבית ואמרתי לעצמי: יש לי גב כי אני עובד עם היהודים, ולכן אני יכול לשים פס על כולם. לא חשבתי שמישהו יכול עליי. זאת הייתה טעות".
אבו־רשיד מבקש שאתקרב אליו ומנמיך את הקול בדרמטיות. "אתן לך עצה לחיים. לעולם אל תרגיש בטוח מדי. תמיד תחשוד בכולם". הוא מושיט לי את ידו הימנית, חושף גדם של שלוש אצבעות, ומיד מסביר. "אחרי האינתיפאדה הראשונה, בשנת 1989, הסתובבתי יום אחד בביתוניא שליד רמאללה. חבורה של בריונים התנפלו עליי בגרזנים. הם אמרו לי שאני בוגד, שאני עובד עם היהודים הציונים, ולכן צריך להרוג אותי. הם תפסו אותי והתחילו להכניס לי מכות רצח. לקחו את היד שלי, שמו על גזע עץ וקטעו לי שלוש אצבעות. אחרי זה שברו לי את הגולגולת ואת הצלעות. נשכבתי על הארץ ללא הכרה. חשבתי שאני מת וכנראה גם הם חשבו ככה, אז עזבו אותי. התעוררתי אחרי שבוע בבית החולים 'הדסה עין־כרם' והבנתי שישראל פינתה אותי לטיפול רפואי והצילה את החיים שלי".
פיתה יבשה ומכות
אחרי שהחלים מפצעיו, אבו־רשיד קיבל תעודת זהות כחולה. הוא מוכר כסייען של מדינת ישראל וממשיך לעבוד עם כוחות הביטחון. הוא מסייע לתפוס מבוקשים במבצעים מיוחדים, מדובב אנשים ועוזר לביטחון מדינת ישראל. במנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית מפרסמים את שמו ואת תמונתו, והוא מסומן כמטרה עליונה לחקירה אצלם.
"בשנת 2000 הלכתי למזרח ירושלים, הסתובבתי שם ופגשתי חברים. הייתי בארמון־הנציב בג'בל־מוכאבר, נסעתי ברכב לאט. פתאום רכב שחור עקף אותי ועמד לפניי. שלושה בריונים התנפלו עליי, שלפו אותי מהרכב ושמו אותי ברכב שלהם. הם חטפו אותי לאבו־דיס, שם הייתי שבוע. אף אחד לא ידע לאן נעלמתי. לילה אחד הכניסו אותי שוב לרכב. כיסו אותי בשמיכה שחורה והבריחו אותי בשיירה של כלי רכב של מנגנוני הביטחון לרמאללה. כוח 17, יחידת העילית של פת"ח, העביר אותי כמה פעמים למקומות שונים עד שהגעתי למוקטעה לחקירות".
אבו־רשיד הוא אחד מ־52 סייענים שתובעים את הרשות הפלסטינית על מעצר תוך עינויים קשים. עו"ד ברק קדם ממשרד ארבוס-קדם-רום-צור מייצג את התובעים, ובית המשפט כבר הכריע לטובתם ופסק כי הרשות הפלסטינית חייבת לפצות את הסייענים בגין כליאת שווא ועינויים. כעת הם ממתינים לקביעת בית המשפט בנוגע לגובה הפיצוי שיינתן לאבו־רשיד ולחבריו.
"לפני שהוקמו ההתנחלויות, החיים שלנו, הפלסטינים, היו עלובים. חיינו כמו כלבים בבתים קטנים מאבנים ותקרה מענפי עצי זית, בלי כבישים ותשתיות, בלי חשמל ובלי מים. אם לא היהודים שחזרו לפה, היינו עד היום חיים ככה".
מה עבר עליך ברמאללה?
"הייתי במעצר וחקירות קשות מאוד. בחודשי הקיץ היו מפשיטים אותי ומכניסים אותי למכל מים סגור מברזל על הגג. המים רתחו מהחום וגרמו לי כוויות בכל הגוף. כשרציתי לשתות הם היו משתינים בבקבוק ונותנים לי. לאכול קיבלתי פיתה אחת יבשה ביום. כל הזמן נתנו לי מכות. כיסוי לי את העיניים, קשרו אותי מאחורי הגב וכל מי שעבר לידי הרביץ לי. כשהיו לי בעיות שיניים והתלוננתי, הוציאו אותי מהתא ואמרו לי שלוקחים אותי לרופא. קצין אחד לקח פלייר והוציא לי את שתי השיניים הקדמיות. צרחתי מכאבים והוא אמר, זהו, עכשיו כבר לא יכאב לך.
"הם היו מקללים אותי שאני משתף פעולה ואמרו שלכן צריך להרוג אותי כמו כלב. שני חברים שלי חוסלו ביריות מול העיניים שלי, והאיומים להרוג אותי היו יומיומיים. אף אחד לא ידע איפה אני. התיאום הביטחוני והמשפחה שלי חיפשו אותי, אבל גם הצלב האדום לא ידע איפה אני כי כשהם באו לבקר במתקני החקירות, היו מכניסים אותנו לחדר ואוטמים את הדלתות והחלונות בשקים כדי שיחשבו שמדובר במחסן אוכל.
"החקירות היו מלוות באיומים ובמכות רצח. הם שאלו אותי מה עשיתי ואני כתבתי את כל האמת. הם קראו מה שכתבתי, ואחר כך לקחו את הדפים וקרעו לי את זה מול העיניים. אמרו לי שאני שקרן. שאני בוגד שבגד בעם שלו. אמרתי להם שהם צודקים. שאני עשיתי כל מה שעשיתי בשביל להפסיק את הדם והטרור. להפסיק את הסכסוך המיותר הזה שאף אחד לא יכול לנצח בו. שהיהודים לא יכולים להוציא את הערבים מפה והערבים לא יוציאו את היהודים. מובן שאחרי המילים האלו הם הרביצו לי עוד יותר".
אבו־רשיד ראה את המוות מול העיניים כמה פעמים. אחרי 11 חודשים של חקירות ועינויים הוציאו אותו למקום מסוים ברמאללה וכיוונו קלצ'ניקוב לראשו. "התחננתי בפניהם שלא יהרגו אותי. רק אחרי שהעברתי לשני מפקדים בכוח 17 בעלות על בניין שלי ברמאללה, 30 אלף דולר ומטבעות זהב כשוחד הם שחררו אותי. ברחתי למשפחה שלי בכפר, ואחרי שקיבלו טלפון שמנגנוני הביטחון שוב מחפשים אותי, ברחתי לישראל. יצאתי מהתקופה הזאת משוגע. יש לי כל הזמן סיוטים שהם באים לקחת אותי".
"אריאל שרון, שהכרתי באופן אישי, עשה טעות חמורה שפינה את עזה ונתן לחמאס. ישראל עושה טעות חמורה שהיא נותנת לעורכי דין של מחבלים פלשתינים להיות חברי כנסת"
שלום עם פלסטינים יקרוס
אשתו של אבו־רשיד מגישה לשולחן מגש כסף שעליו תה מתוק עם מרווה. היא שמה גחלים חדשות בנרגילה וחוזרת למטבח. הוא מושך עוד כמה שאיפות ומפריח עשן סמיך לאוויר. בהמשך הוא מספר על קשרים אישיים שהיו לו עם סגן ראש השב"כ גדעון עזרא ז"ל ועם אהוד ברק, שאיתם נפגש בכוכב־יאיר. "אהוד ברק מנגן יפה בפסנתר, אבל גם בעוּד. ניגנו ביחד ועישנו ביחד. עשינו חיים".
למרות המחיר האישי הכבד ששילם אבו־רשיד, כששואלים אותו מה הוא חושב על ישראל הוא מדבר רק טוב. "אני עבדתי עם הישראלים ואני גאה בזה. הלוואי שהפלסטינים היו מפסיקים עם השטויות וחיים ביחד כולם עם הישראלים. לפני שהוקמו ההתנחלויות החיים שלנו, הפלסטינים, היו עלובים. חיינו כמו כלבים בבתים קטנים מאבנים ותקרה מענפי עצי זית, בלי כבישים ותשתיות, בלי חשמל ובלי מים. בתור ילד אני זוכר שכל הזמן היו לנו כינים ופשפשים בראש. אם לא היהודים שחזרו לפה, היינו עד היום חיים ככה.
"יש לפלסטינים מזל גדול שהם חיים ליד ישראל. תסתכל איך מדינות ערב נחשלות. תורים ארוכים לאורז ולחם, עוני וסבל. משטרים אכזריים שמשתמשים בנשק כימי נגד התושבים, מוסלמים ששוחטים זה את זה. כמו שסיפרתי לך, אני עברתי התעללויות קשות ואני יודע מה זה אכזריות ערבית. היא לא דומה לשום דבר שאתה מכיר.
"מדינת ישראל היא הברכה היחידה בכל המזרח התיכון. השנאה ליהודים היא הדבר היחיד שמאחד במידה מסוימת בין מדינות ערב, ואם ב־67' מדינות ערב היו מצליחות להשמיד את מדינת ישראל ולסלק מפה את היהודים, הייתה פה מלחמה תמידית. לי יש מזל גדול שהעריכו מה שעשיתי בשביל המדינה ונתנו לי לחיות בה. אני עבדתי בשביל ביטחון מדינת ישראל. תמיד הרגשתי שהיהודים ומדינת ישראל שומרים עליי, ולכן רציתי לשמור עליה. זאת המדינה שלי ואני גאה בה".
יש הרבה סייענים שטוענים שנוצלו וננטשו על ידי המדינה. הם צודקים?
"אין תשובה אחת. יש סייענים שמה שדחף אותם לעזור היה כסף. לכן הם עבדו גם עם הישראלים וגם עם הפלסטינים ועכשיו בוכים שדפקו אותם. עליהם אני לא מרחם. מי ששקרן ורמאי, מגיע לו שיסבול. אבל יש באמת כאלה שלא קיבלו טיפול ראוי. מה לעשות, גם מדינת ישראל והמנהיגים הכי גדולים טועים. צריך לפעול כדי לתקן את הטעות".
מה אתה מאחל למדינת ישראל?
"אני מאחל שמדינת ישראל תחיה בשלום. אני מתכוון קודם כול לשלום בין היהודים עצמם, לא לשלום עם מדינות ערב. איך אפשר לעשות שלום עם מוסלמי שלוקח חרב ומוריד את הראש למוסלמי כמוהו? עם אנשים שמורידים אצבעות בגרזן? שלום עם פלסטינים לא יחזיק מעמד. אני ערבי־מוסלמי, אבל אני יודע שאסור להאמין לערבים. אסור לסמוך על השלום עם מצרים וירדן. ישראל צריכה להיות חזקה אם היא רוצה לשרוד פה. לכן עם ישראל צריך להרים את הראש בגאווה. ארץ ישראל שייכת ליהודים. אסור להגיד מתנחלים אלא מתיישבים כי זאת האדמה שלכם. היהודים היו אלו שחיו פה, לא הפלסטינים, שהגיעו, כמו המשפחה שלי, מעיראק בכלל.
לדברי אבו־רשיד, "מדינת ישראל עשתה ועושה הרבה טעויות שפועלות לרעתה. אריאל שרון, שהכרתי באופן אישי, עשה טעות חמורה שפינה את עזה ונתן את השטח לחמאס. מדינת ישראל עושה טעות חמורה שהיא מאפשרת מציאות שבה יש חברי כנסת שהיו עורכי דין של מחבלים פלסטינים וכל הזמן מדברים על ישראל רע. רק מי שרוצה בטובת מדינת ישראל זכאי לשפע שהיא מציעה.
"אני מקווה שאללה ייתן לי חיים ארוכים כדי שאוכל לחגוג בכל שנה את יום עצמאותה של ישראל. אני עומד בצפירה ביום הזיכרון לזכר חיילי מדינת ישראל וגם לזכרם של חברים שלי, סייענים רבים שנהרגו על ידי הרשות הפלסטינית וחמאס בעזה. אני שם על הרכב שלי דגלי ישראל ושמח ביום חגה של מדינתי. החלום שלי הוא להדליק משואה ביום העצמאות. אני מאחל למדינת ישראל שתהיה חזקה תמיד".
