הם הפכו לביטוי, למושג שמשמעו ערכאה שאין עוררין אחר פסיקתה, ועל פי ספר שמות (כח, ל) יש להניח אותם בין קפלי החושן שעל לב הכוהן הגדול, אבל בשום מקום לא טרחו להסביר לנו מהם לעזאזל אותם אורים ותומים. הם מוזכרים כמה וכמה פעמים בתנ"ך אבל לאחר תקופת דוד נעלמו כלא היו. בימי שיבת ציון נכתב שנחמיה הדיח מהכהונה כוהנים שאיבדו את כתב הייחוס שלהם בהעדר אפשרות לוודא שהם אכן כוהנים "עד עמוד כוהן לאורים ותומים", שזה בלשון אחרת "עד אחרית הימים" – שבה תתאפשר הכרעה ודאית בעזרת אותם אורים ותומים, שישובו ויעלו מהאוב.
מה כן ידוע עליהם? שבעזרת האורים ותומים המסתוריים ידעו מנהיגים לאן עליהם לפנות, אם לצאת למלחמה אם לאו ובאיזה אופן לעשות זאת. על פי התפיסה המסורתית של חז"ל, המסר הועבר באמצעות החושן, שבו נקבעו אבני חן שעל גביהן נחרתו שמות שבטי ישראל. האבנים העניקו תשובות מילוליות באמצעות הבלטה או הארה של אותיות כאלה ואחרות. יש מהפרשנים היהודים – רש"י ורמב"ן למשל – שחשבו שהאורים ותומים הם גווילים קטנים שעליהם השם המפורש, אשר הונחו בין קפלי החושן וגרמו לאותיות מסוימות לזרוח. לדעת רבי אברהם אבן עזרא מדובר היה בפיסות מתכת עשויות זהב וכסף, ואילו לדעת הרמב"ם אבני החושן עצמן הן הן האורים ותומים.
"כיצד שואלין" באורים ותומים, תמהה הגמרא (יומא עג, ב) ומשיבה: "השואל פניו כלפי נשאל והנשאל פניו כלפי שכינה. השואל אומר "ארדוף אחרי הגדוד הזה?" והנשאל אומר 'כה אמר ה' עלה והצלח'". לדעת רבי יוחנן, האותיות הרלוונטיות בשמות השבטים שעל אבני החושן בלטו, ועל הכוהן הגדול היה מוטל לצרף אותן כראוי ולפענח את המסר. ריש לקיש לעומתו סבר שלכוהן הגדול הועבר באותה הזדמנות גם אופן הפענוח.
למשה רבנו – שדיבר עם הקב"ה פנים אל פנים – לא היה צורך באורים ותומים והשימוש בהם מוזכר לראשונה עם מינוי יורשו, יהושע: "וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן יַעֲמֹד (יהושע) וְשָׁאַל לוֹ בְּמִשְׁפַּט הָאוּרִים לִפְנֵי ה', עַל פִּיו יֵצְאוּ וְעַל פִּיו יָבֹאוּ הוּא וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִתּוֹ וְכָל הָעֵדָה" (במדבר כז כא). כך נראה שהתנהלו הדברים בעת חלוקת נחלות הארץ לשבטים, שנעשתה "על פי הגורל", שהוא כנראה מילה נרדפת לאורים ולתומים.
"במאמר שפרסם בשנת 1900 האשורולוג האמריקני ויליאם מוס ארנולט הוא מצביע על השראה עתיקה בהרבה לאורים ולתומים, השראה שנשאבה מהמיתולוגיה הבבלית. ארנולט מציין בהקשר הזה את לוחות הגורל שראש הפנתיאון הבבלי מרדוך לקח מהאלילה תיאמת אחרי שהרג אותה, הניח אותם על חזהו ובהם חרץ גורלות"
כך אותר עכן כמי שמעל ונטל משלל יריחו (יהושע, ז, יד־טו). כך היה גם בעניין המשך כיבוש הארץ אחרי מות יהושע על פי המתואר בתחילת ספר שופטים, שם קבעו האורים ותומים ששבט יהודה יעלה תחילה להילחם בכנענים. גם בפרשת פילגש בגבעה שאלו בני ישראל את ה' באמצעות האורים ותומים כמה פעמים. במקרה ההוא גם רואים עד כמה מדובר בתשובה לקונית, של כן ולא, שבחוסר זהירות עלולה גם להפוך למכשול. הרי בפעם ההיא הורו האורים ותומים ש"יהודה יעלה" תחילה בראש הלוחמים נגד שבט בנימין אולם לא קבעו שהוא גם ינצח במלחמה – ואכן בני ישראל ניגפו ביום ההוא ומנו בסופו של יום 22 אלף הרוגים. גם ביום המלחמה השני, כששאלו האם לעלות ולהילחם התקבלה התשובה הקצרה: "עלו אליו", אולם ניצחון לא הובטח גם אז ואכן 18 אלף לוחמים נוספים מתו. רק ביום השלישי, כשהאורים ותומים הוזעקו למתן תשובה נוספת הבטיח ה' "עֲלוּ, כִּי מָחָר אֶתְּנֶנּוּ בְיָדֶךָ".
הנביא שמואל נעזר באורים ותומים כדי להוכיח לעם ששאול הוא המלך הנבחר. גם מהמקרה ההוא ניכר שמדובר בהגרלה, ובתהליך בינרי בן כמה שלבים שבו בכל פעם מגרילים בין שתי אפשרויות שונות. אורים ותומים הוזעקו גם כדי להכריע מי אשם באי מיצוי ההצלחה במלחמת שאול ויונתן נגד הפלישתים. מצד שני, אם מדובר בהגרלה לא מובן מדוע לפעמים לא היו האורים ותומים מספקים תשובה. על שאול עצמו נכתב פעמיים שניסה לשאול באורים ותומים ולא נענה. כך באותו הפרק ממש: וַיִּשְׁאַל שָׁאוּל בֵּא-לוהִים, הַאֵרֵד אַחֲרֵי פְלִשְׁתִּים? הֲתִתְּנֵם בְּיַד יִשְׂרָאֵל? וְלֹא עָנָהוּ בַּיּוֹם הַהוּא. כך גם לפני מלחמת הגלבוע ,שבה נהרג, נכתב "וַיִּשְׁאַל שָׁאוּל בַּה' וְלֹא עָנָהוּ ה' גַּם בַּחֲלֹמוֹת, גַּם בָּאוּרִים, גַּם בַּנְּבִיאִים" (שמואל א, כח, ו).
על דוד מסופר ששאל באמצעות האפוד של אביתר הכוהן האם יצליח לכבוש את קעילה, האם שאול ירד לקעילה כדי לתפוס אותו והאם אנשי קעילה יסגירו אותו למלך, ומקבל תשובה חיובית לכל השאלות. פעם נוספת הוא שואל באורים ותומים לאחר שגדוד עמלק שבה את נשותיו, את בניו ואת משפחות אנשיו האם לרדוף אחרי עמלק והאם יצליח להציל את השבויים, וגם במקרה הזה מקבל תשובה חיובית לשתי השאלות – "רְדֹף, כִּי הַשֵּׂג תַּשִּׂיג וְהַצֵּל תַּצִּיל".
בהזדמנויות אחרות דוד שואל גם האם לצאת למלחמה נגד הפלישתים והיכן לארוב להם. אחרי מות שאול שואל דוד באורים ותומים "הַאֶעֱלֶה בְּאַחַת עָרֵי יְהוּדָה וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו עֲלֵה וַיֹּאמֶר דָּוִד אָנָה אֶעֱלֶה וַיֹּאמֶר חֶבְרֹנָה". בימי הרעב שבסוף ימיו מנסה דוד לברר את סיבתו באמצעות מה שנראה כאורים ותומים, ומקבל מענה: "אל שאול ואל בית הדמים על אשר המית את הגבעונים" (שמואל ב, כא, א).
וזהו, מכאן והלאה נעלמו האורים ותומים ואינם מופיעים עוד כחפץ ממשי במקורות היהדות. "משמתו נביאים הראשונים בטלו אורים ותומים" (סוטה מח, א). במקום אחר נכתב שאורים ותומים הם אחד הדברים שהיו רק בבית ראשון ולא בבית שני.
קיים דמיון מסוים, בואו נודה, בין האורים ותומים לבין האורקל שהוצב במקדשים האליליים ביוון וברומא ותפקידו היה "לנבא" את העתיד. במאמר שפרסם בשנת 1900 האשורולוג האמריקני ויליאם מוס ארנולט הוא מצביע על השראה עתיקה בהרבה לאורים ולתומים, השראה שנשאבה מהמיתולוגיה הבבלית. ארנולט מציין בהקשר הזה את לוחות הגורל שראש הפנתיאון הבבלי מרדוך לקח מהאלילה תיאמת אחרי שהרג אותה, הניח אותם על חזהו ובהם חרץ גורלות. למען האמת לוחות הגורל הללו נראים כמקבילה בבלית לשני לוחות הברית שמשה הוריד מסיני, וארנולט אכן איננו פוסל שהאורים ותומים אשר הונחו בחושן על לב אהרון לא היו אלא לוחות הברית.
הקבלה בין האורים ותומים שבמקדש היהודי לבין התרבות הפגנית שבסביבה אפשר למצוא גם בעובדה שהאורים ותומים מכונים מפעם לפעם "תרפים" – ממש ככינויים של האמצעים האליליים שרווחו בכל האזור ושימשו לניחוש העתיד.
לדעת ארנולט הביטוי "אורים" נגזר מלשון "ארור", כלומר "אשם" ואילו תומים – מלשון תמים, כלומר חף מפשע. אולי יש ב"תומים" גם הד לשמה של האלילה שמרדוך הרג – תיאמת. בחירה באחד הלוחות, שהיו לדעתו קטנים למדי, הייתה מכריעה אם אדם מסויים אשם או חף מפשע, ואם לנקוט במהלך או להימנע ממנו. יש לציין שגם פרופ' קאסוטו הסכים ככלל להצעה של ארנולט. התשובה שהתקבלה מהבורא היתה אם כך רק "כן" או "לא" ולא מעבר לכך.
לדעת חלק מהחוקרים המודרניים המפתח לפיצוח חידת האורים ותומים מצוי בסיפור המלחמה של שאול ויונתן נגד הפלישתים. שם, באמצעות האפוד של אחיה בן פנחס בן עלי הכוהן, בירר המלך מי אשם באי הכרעת הפלישתים: "וַיֹּאמֶר (שאול) אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל אַתֶּם תִּהְיוּ לְעֵבֶר אֶחָד וַאֲנִי וְיוֹנָתָן בְּנִי נִהְיֶה לְעֵבֶר אֶחָד. וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל ה'… הָבָה תָמִים וַיִּלָּכֵד יוֹנָתָן וְשָׁאוּל וְהָעָם יָצָאוּ. וַיֹּאמֶר שָׁאוּל הַפִּילוּ בֵּינִי וּבֵין יוֹנָתָן בְּנִי וַיִּלָּכֵד יוֹנָתָן".
לפי תרגום השבעים במקום, מהטקסט שקיים לפנינו נשמטו כמה מילים שעשויות להבהיר את פשר החפצים המשונים. לפי התרגום, הנוסח המקורי של הפסוק היה "וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל ה'… למה לא ענית את עבדך היום? אם יש בי או ביונתן בני העוון הזה ה' הבה אורים – ואם ישנו העוון הזה בעמך ישראל – הָבָה תָמִים". ובעברית פשוטה: אם אנחנו – המלך ובנו – אשמים, יעלו בחלקנו האורים "הארורים", ואילו אם העם אשם יעלו בחלקנו התומים המעידים על תומתנו. ובקיצור, נראה שמדובר פשוט בהגרלה.
מצד שני, אם אכן האורים ותומים הם גורל, מה פשר המקומות שבהם מתואר שה' לא עונה? כיצד ייתכן חוסר מענה במקרה של הגרלה? אנשי ביקורת המקרא פנו לפתרון הקל וקבעו שבמקומות המסוימים הללו במקרא מדובר בעריכה מאוחרת של הטקסט המקראי ששיבש את מובן הדברים המקורי. נדמה שאפשר גם להשאיר את העניין בסימן שאלה.
לפי פרשן המקרא פרופ' משה דוד קאסוטו, השימוש באורים ותומים הוא מבחינת התורה אילוץ, גרסה יהודית מעודנת ומרוסנת לעיסוק הפרוץ והנרחב בסביבתו הגאוגרפית של עם ישראל בכישוף, בקסמים, בניחוש, בהעלאה באוב ובשאר הדרכים המפוקפקות שהתרבות האלילית נקטה בהן. זו הסיבה להעדר הפירוט בתורה אודות טיבם של אותם אורים ותומים, שנובע מחוסר התלהבות כללי מהשימוש בהם. זו גם הסיבה להגבלות קשות מאוד על אופן השימוש. כך למשל מפורט במסכת יומא (עג): "אין שואלין בקול רם, ולא מהרהר בלבו, אלא כדרך שאמרה חנה בתפלתה: וחנה היא מדברת על לבה. אין שואלין שני דברים כאחד" ועוד ועוד. גם לא כל אחד רשאי לשאול באורים ותומים, רק "מלך, בית הדין הגדול ומי שהציבור זקוק לו". לדעת קאסוטו, בורא עולם איננו שש להורות לאדם מה עליו לעשות ומה יתרחש בעתיד. האפשרות הזו נשמרת לעניינים לאומיים בוערים שבהם פשוט אין ברירה אחרת.
האורים ותומים הפכו לסמל, לאו דווקא בקרב יהודים. באופן מעניין האורים ותומים הם גם סמלה של אוניברסיטת ייל שבקונטיקט, ארה"ב מעת היווסדה בראשית המאה ה־18. על גבי הסמל של ייל מתורגם הביטוי גם ללטינית שנוספה מתחת לאותיות בעברית – LUX ET VERITAS. מילולית, הפירוש הוא "אור ואמת", לא רחוק מתרגום השבעים שפירש את המונח "אורים ותומים" כ"התגלות ואמת". ואכן, גם בחיינו העכשוויים והמודרניים נדמה שלא תזיק נוכחותם המחודשת של אורים ותומים. בעידן של חוסר בהירות לא יזיקו מעט התגלות ואמת.
