מישהו מוכן להסביר לי בבקשה למה לקדמון הזה ששוכב במעבדה מעורסל בתנוחה עוברית, וסגר לא מכבר 100 אלף קיצים, יש לסת מלאת שיניים – בזמן שלי, בגילי הלא־מופלג, לא נותרה כל בינה על החניכיים? למה, למען השן, השיניים שלו סדורות בשורה ישרה, בעוד רובנו בוגרי כיסא האורתודנט?
כאילו כדי לקומם אותי עוד יותר על היקום, ד"ר רחל שריג מציגה לי מגירה שבה נחבאות לסתות קדומות. לכל אחת מוצמד תאריך פרה־היסטורי עתיר אפסים, וגם עליהן מסודרות שיניים צחורות, כאילו לא נגסו פעם בבשר ממותה נא או לעסו עורות לצורך עיבוד. מה עוללו לנו האבולוציה ויותר מדי כפיות סוכר? לזה עוד נגיע בשיחה עם שריג: אחרי הכול, היא האנתרופולוגית הדנטלית היחידה בישראל. יש לה קליניקה אורתודונטית שבה היא מיישרת שיניים לאדם המודרני, ויש לה מעבדה באוניברסיטת תל־אביב שבה היא מטפלת באדם הקדמון.
אחרי שיחה ערה על שיניים וטראומות, ואיך התנדנדתי פעם על שולחן ושברתי שן בשר קדמית, ואיך ניאנדרטל שרדף אחרי קרנף צמרירי לא שבר שן בשר קדמית, אנחנו פורשות ממשרדה בבניין לרפואת שיניים באוניברסיטה, וצועדות קלות אל מעבדת השימור. כאן אפשר לנגוס בשיני הזמן – ולהשאיר אותן שלמות. שני שלדים מלאכותיים תלויים בכניסה, מזכירים לחוקרים את מבנה העצמות וסידורן, ולמבקר אקראי איך הוא ייראה בעתיד הלא־רחוק. בפנים יחכו לנו גולגולות, עצמות ושאר מאובנים בני עשרות ומאות אלפי שנים, שכרגע משמשים את החוקרים בעבודתם. שרידים אחרים, שכבר קיבלו את 15 דקות התהילה שלהם, מאופסנים במגירות. אותנו מעניינות הלסתות, וכאן, אני מגלה, השיניים הן הגבול.
אף פעם לא חשבתי שיש עניין מיוחד סביב שיניים, למעט פונקציונליות הכרחית ופוביה בלתי הכרחית, אבל מתברר שהן הרבה יותר מזה. כל שן שמתגלה במערה פרה־היסטורית עלומה, מסוגלת לערער את כל מה שאנחנו יודעים על ההתפתחות האנושית. מתחת לשכבת האמייל מסתתר עולם ומלואו. "אם תחשבי על זה, שן היא חיבור בין העולם החיצוני לבין האזור הפנימי שלך", מסבירה שריג. "כל מזון שנכנס לפה עובר דרכה, ולכן כל שריטה או סימן על השן מלמדים מה אנשים אכלו ואיך. שיניים הן גם כלי – אנשים השתמשו בהן בעבר כדי לעבד סלים ורשתות דיג. שן גם יכולה לצאת מהפה, ולפעמים היא נחרצת כחלק מטקס מסורתי מסוים.
כשהחוקרים בחנו את הממצאים מאתר נשר רמלה,הם שמו לב לדבר מעניין. מצד אחד השרידים שונים בתכונות מסוימות מהניאנדרטלים ומטיפוסי אדם קדומים יותר, ומצד שני האדם שמצטייר שונה גם מההומו־ספיינס: אין לו סנטר, והשיניים שלו גדולות. מי הבחור? ובכן, מתברר שהוא החוליה החסרה, הפתרון לפאזל אבולוציוני סבוך
"השיניים הן מעין קפסולת זמן. בעזרתן אפשר להגיד מי האיש שבפיו הן שכנו, ובן כמה הוא היה במותו. אפשר ללמוד אם היו לו מחלות ילדות, בהתבסס על סימנים שמופיעים על השן בשלב ההתפתחותי. אפשר גם לראות אם היה לו סטרס בזמן הילדות ומתי הוא הפסיק לינוק. כל זה נותן לנו ראייה רחבה מאוד".
שריג שולפת מתוך שקית שן בת 400 אלף שנה. היא מראה לי את השחיקה משני הצדדים, ומסבירה כיצד ניתן ללמוד איזה סוג מזון אכל בעליה, ואיך מסיקים שהיו שיניים סמוכות לה. "אני יכולה להעריך כמה כוח הופעל על השן משני צידיה, ובאיזו דרך. ויש דבר חשוב נוסף שניתן ללמוד משיניים: אם את מתרחקת קצת ומסתכלת על קולקטיב אנושי, את רואה בשיניים 'טביעת אוכלוסייה', בדומה לטביעת אצבע. יש בהן מאפיין גנטי, חותמת שמאפשרת לי לזהות איזו קבוצה אנושית נמצאת מולי. אצלנו במעבדה פחות עובדים עם די־אן־איי, מכיוון שאנחנו לא מצליחים להפיק אותו ממאובנים שעברו למעלה מ־15 אלף שנה באקלים הארצישראלי. לרשותנו עומדת המורפולוגיה: הצורה והגודל והמאפיינים של השן נותנים אינדיקציה לאיזו אוכלוסייה היא שייכת. אנחנו עושים אנליזה מדויקת מאוד, ובעזרת מכשיר מיקרו סי־טי, מהבודדים שיש בארץ, אנחנו מקלפים בצורה וירטואלית את כל שכבות השן ורואים את המתאר הייחודי שלה. כך לפעמים די בשן אחת בלבד לשפוך אור על קבוצה מסוימת בהיסטוריה של האדם".
טוחנות מובטלות
כמה שיניים כאלה, מחוברות עדיין לשרידי לסת, נמצאו לפני כעשור בעומק של שמונה מטרים באדמה, בחפירות הצלה סמוך למפעל המלט נשר שליד רמלה. לפני כמה שבועות הן זכו לככב על שער כתב־העת היוקרתי Science, יחד עם פיסת גולגולת שנמצאה גם היא בחפירות. לצורך תמונת השער "הולבשו" שני השרידים על דגם ממוחשב שממחיש איך נראה נציג של קבוצת האדם החדשה שהתגלתה, הודות לממצא הארכיאולוגי ולמחקר הארוך. העומדים בראש המחקר – פרופ' ישראל הרשקוביץ, ד"ר הילה מאי וד"ר רחל שריג מאוניברסיטת תל־אביב, וד"ר יוסי זיידנר מהאוניברסיטה העברית – רואיינו ללא הרף בכלי תקשורת ברחבי העולם. ככה זה, אנחנו אוהבים לדעת מאיפה באנו ולאן השיניים שלנו הולכות.
סליחה שאני מתעכבת על הנקודה, אבל תסבירי לי איך מערכות שיניים מפוארות כמו אלה שאנחנו רואות כאן במעבדה, שרדו במשך מאות אלפי שנים.
"השן היא הרקמה הקשיחה ביותר בגוף, ציפוי האמייל קשה יותר מעצם. לכן בהרבה אתרים ארכיאולוגיים אנחנו רואים שעצמות לא נשמרות, אבל שיניים כן. יש לנו שיניים מלפני מיליון שנה, למשל מעובדיה (אחד האתרים הפרה־היסטוריים הקדומים בעולם, התגלה סמוך לבית־זרע – י"א). עצמות, לעומת זאת, לא נמצאו שם".
כדי לרדת לעצם העניין מצטרפות אלינו שתי חברות לשיחה: גולגולת בת 60 אלף שנה ממערת עמוד שבגליל, וגולגולת ממערת קפזה שלמרגלות הר הקפיצה, המציינת 100 אלף שנה להולדתה. הלסתות המחייכות שלהן כנראה לא ילוהקו לפרסומת להלבנת שיניים ("בקרקע משתחרר מינרל שמקנה להן צבע כהה, אנחנו לא מתרגשים ממנו", שריג מתנצלת בשמן), אבל כל 32 השיניים נמצאות בפה. "הגברת הזאת ממערת קפזה, שמשתייכת להומו־ספיינס, היא בחורה צעירה. אני רואה שאין לה כמעט שחיקה של השיניים. גם האדון מעמוד, שהוא ניאנדרטל, לא מאוד מבוגר לפי מצב השחיקה".
"שימי לב שהשיניים של הגברת נראות כמו שלנו, אבל הן גדולות יותר. יש לה גם עששת, את רואה פה את החור? מה שמעניין מאוד במקרה של קפזה הוא שאפשר לראות אצלה קצת צפיפות בשיניים, וזה חשוב". שריג מתעכבת על הסוגיה ומראה איך שן אחת סוררת מאיימת לעזוב את הקו הישר המושלם. כן, כבר לפני עשרות אלפי שנים נהיה לנו צפוף בלסת.
בקיצור, היא הייתה מגיעה אלייך לקליניקה.
"אני בטוחה. את אחד המאמרים הראשונים שלי הקדשתי לה וליישור השיניים שהיא זקוקה לו. גם כשפרופ' הרשקוביץ הגיע אליי בפעם הראשונה והתייעץ איתי על שן בת 400 אלף שנה שנמצאה במערת קסם, מיד חשבתי: איזה טיפול שורש יפה הייתי עושה שם", צוחקת שריג.
"תראי כמה השיניים מסודרות יפה בלסתות הקדומות יותר, ואיך הן מתחילות להצטופף בהמשך. אנחנו רואים היום הרבה פתולוגיות – שיניים כלואות, שיני ילדים שלא בוקעות, צורך בעקירת שיני בינה. אין לנו מקום. היום כבר מעריכים שלכ־30 אחוזים מהאוכלוסייה אין שיני בינה, ואצל מטופלים שלי כבר שמתי עין על הטוחנת הבאה בתור"
בינתיים היא מביאה מלוא הסל לסתות שמשרטטות ציר כרונולוגי, ויעזרו להבין מה קרה לנו במהלך הזמן. הרבה זמן. היא מציגה בפניי לסת מודרנית באופן יחסי – "של הציידים־לקטים האחרונים, משהו בסביבות 10,000 שנה אחורנית" – ומניחה אותה ליד הגברת עם החור בשן. אפשר לראות מיד הבדל אדיר בגודל הלסת, במקום שבו יושבות השיניים. "תסתכלי על הקשת, כמה היא גדולה ורחבה. תראי את המסיביות שלה לעומת הלסת המודרנית. הלסת הלכה וקטנה לאורך האבולוציה, וצפיפות השיניים הלכה וגדלה בהתאם. את יכולה לראות שלשן הבינה הזאת שבלסת המודרנית, אין מקום. היא נדחקת. תראי כמה השיניים מסודרות יפה בלסתות הקדומות יותר, ואיך הן מתחילות להצטופף בהמשך. לא במקרה אנחנו רואים היום כמות גדולה של פתולוגיות בשיניים – שיניים כלואות, שיני ילדים שלא בוקעות, צורך בעקירת שיני בינה. אין לנו מקום".
לסת של ניאנדרטל ממערה בצפון עוזרת לך להבין את הפה של ילד מפתח־תקווה היום?
"בוודאי. זה לא שכדי למצוא פתרון למטופל מסוים אני נוברת במגירות של התרבות הנטופית, ואני גם לא ניגשת לניאנדרטל ומתייעצת איתו איך להתמודד עם הבעיה של שלמה, אבל זה נותן פרספקטיבה רחבה, זום־אאוט על המערכת. אם יש בעיה במשאבת השמן ברכב שלך, את הולכת למוסך ומטפלת בה. אבל מה קורה אם ל־70 אחוזים מהמכוניות מדגם מסוים יש בעיה במשאבת השמן? לא כל מוסכניק יטפל עכשיו בעניין באופן ספורדי, אנחנו צריכים להסתכל ברמה המערכתית ולהבין מה קרה בדגם הזה של המכוניות. זה פחות או יותר מה שקורה אצלנו בפה. 70 אחוזים מבני הנוער זקוקים ליישור שיניים – איך הגענו למצב הזה? צריך לעשות פה איזושהי בדיקה: האם זה קשור לדרישות האסתטיות הנוכחיות שלנו, לחוסר היכולת שלנו לקבל שום סטייה מהנורמה האסתטית, או שקיימת כאן בעיה אמיתית? מתברר שגם כשאת מנפה את הנושא האסתטי, יש בעיה: לשיניים אין מקום. לא מספיק לתת טיפול – לעקור, להדביק סמכים, להרכיב פלטות, לרווח. צריך גם להבין את המגמה ברמה המערכתית. לזה אנחנו קוראים רפואה אבולוציונית".
אני מנסה להבין: להם היו שיני בינה, ואילו הרבה מאיתנו מוותרים עליהן, בגלל הצפיפות. אנחנו לא צריכים אותן?
"שיני בינה הן שיניים טוחנות לכל דבר. שן טוחנת ראשונה בוקעת בגיל 6, ומכיוון שבעבר היינו שוחקים את השיניים בטירוף, בגיל 18 מצטרפת שן טוחנת חדשה. כשהלסת גדולה יותר, יש לך עוד משטח לעיסה. היום כבר מעריכים שלכ־30 אחוזים מהאוכלוסייה אין שיני בינה. לכמה אנשים שאת מכירה נשארו כל ארבע שיני הבינה בפה?"
ואיך נטחן את האוכל שנכנס לפה, כשארגז הכלים מתרוקן לנו?
"תחשבי רגע, איזה מזון קשה הילדים שלך מכניסים היום לפה? אנחנו מבשלים את המזון, אוכלים סטייק צלוי, אוכלים תפוח אדמה וגזר ובטטה מבושלים, אוכלים המבורגר מבשר טחון – כמה כוח אנחנו נדרשים להפעיל? הסכין הוא זה שחותך את האוכל שלנו לחתיכות קטנות, לא השיניים כמו בעבר. אנחנו לא משתמשים בטוחנות שלנו למטרה שלשמה הן קיימות. אז הלסת איבדה מהפונקציונליות ושילמה בגודל שלה. אנחנו כבר עמוק בתוך התהליך".
את חושבת שבעוד אלף שנה, שיני הבינה ייעלמו בפועל מהנוף?
"אני לא יודעת לאמוד לך אם עוד אלף שנה, 500 או 1,500, אבל אני מניחה שיהיה שיעור נמוך מאוד של שיני בינה באוכלוסייה. תראי, אותנו בלימודים חינכו לספור שיני בינה כחלק ממערך השיניים; היום כשמישהו נטול שיני בינה, את לא מתייחסת למצבו כאל פתולוגיה, זה הפך להיות נורמה. לדעתי המגמה הזו תתרחב לעוד שיניים. אצל מטופלים שלי כבר שמתי עין על הטוחנת הבאה בתור".
דרכון אירופי
קפיצה קלה לפרה־היסטוריה. מתישהו בתקופה הפליאוליתית, העידן הגיאולוגי הקודם, התרחשה רעידה אדמה תרבותית: האדם למד לשלוט באש ולהשתמש בה לצרכיו. המשמעות הייתה דרמטית – הוא הרחיב לעצמו את שעות האור, קיבל אפשרות להתחמם ולהתגונן מפני טורפים, בירא יערות ובישל מרכיבי מזון חיוניים. אחת העדויות הקדומות בעולם לשימוש באש נתגלתה אצלנו, באתר גשר בנות יעקב. גילו של האתר הוא 780 אלף שנה, ומי שהסתובב בו לא היה האדם המודרני. לפחות לפי הממצאים, קודמו, ההומו ארקטוס, חנה שם במהלך מסעו מאפריקה לכיוון אירופה, וחגג בעל־האש עתיר חלבונים. לפי עדויות אלה ואחרות, אותם קדמונים השתמשו בשיניהם כדי לפצח עצמות ולעבד רשתות, ובתפריט היו כנראה קרנפים ופילים ויחמורים וגם ירקות ופירות. שוקולד במילוי תות, סוכריות גומי, שערות סבתא ומשקאות מוגזים לא היו שם.
"התזונה שלנו קטסטרופלית. היא חומצית מאוד ולכן פוגעת בשיניים", אומרת ד"ר שריג. "בגדול אנחנו בנויים להתמודד עם חומציות: יש לנו בגוף מנגנון של רוק שמאזן אותה, מווסת ומוריד את רמתה. הבעיה היא שאנחנו כל היום בתוך המקרר, פותחים וסוגרים, ואז שותים קפה, ועוד עוגה, ועוד תפוח, וכך המנגנון הזה לא נכנס לפעולה. אנחנו לא מאפשרים לגוף לעשות את האיזון בין ארוחה לארוחה. לכן ההמלצה מספר אחת שלנו לילדים היא – אחרי שהכנסתם משהו לפה, תעשו הפסקה של שעתיים לפחות עד לפעם הבאה. לא ביסקוויט, לא תפוח, לא מסטיק, לא כלום".
אי אפשר שלא להזכיר בהקשר הזה את ד"ר וסטון פרייס, רופא שיניים קנדי רב־פעלים. לספרו יש מקום של כבוד על המדף בחדרה של שריג, והספקנו לעלעל בו ולהשתאות מחדש. בשנות השלושים של המאה שעברה, אחרי שחזה בהידרדרות המהירה של פיות האמריקנים הצעירים, יצא פרייס עם אשתו למסע חובק תרבויות בחיפוש אחר שיניים בריאות. היעדים כללו חברות פרימיטיביות שלא הספיקו להיות מושפעות מחוליי התזונה המערבית. פרייס פגש עשרות קבוצות של ילידים – אבוריג'ינים, פיגמים, אינדיאנים ואחרים; ביקר באסיה, באפריקה, באלסקה, בדרום אמריקה, באיים ההברידיים ובפולינזיה; וצילם למעלה מ־15 אלף תמונות וסרטים.
המסע, שתועד בספרו המפורסם Nutrition and Physical Degeneration (1939), לימד את פרייס שרבות מהמחלות ובעיות השיניים שמאפיינות את התרבות המערבית, הן נדירות – אם בכלל קיימות – בתרבויות אחרות. בחברות שאימצו לעצמן את התזונה המערבית נראו התופעות שהכיר מבית, וחדירת המודרניזציה השתקפה גם בשיעורי העששת. בתמונות הרבות שמשובצות בספר נראים בני שבטים ותרבויות נידחות שבפיהם שיניים צחורות וישרות, מתאימות להפליא ללסת – ומנגד שיניים עקומות ופגועות של ילדי העולם המודרני ושל אלה שצרכו מזון מערבי. פרייס הוכתר במהרה כ"צ'רלס דרווין של התזונה", ושמו הוזכר בשורה אחת עם איוואן פבלוב. בהמשך קמו כמובן מבקרים שמצאו כשלים במחקריו והמעיטו בערך עבודתו. כך או כך, הממצאים שלו שמטו לסת, שגם כך מצבה לא היה משהו.
"נסעתי ללונדון, לרב יונתן זקס ז"ל, והתייעצתי איתו. אולי אני עושה חילול השם, האם נכון שדווקא אני אשא על גבי את כל נושא האבולוציה, אולי אני בכלל צריכה לשבת במרפאה שלי ולעזוב את האבולוציה בשקט. הרב זקס אמר לי שההפך הוא הנכון – זה בדיוק מה שצריך לעשות, כי אין סתירה אמיתית וגם זה חלק מהבריאה"
את בעיות השיניים של התרבות המערבית אולי לא נצליח לפתור, אבל השיניים הן אלה שהצליחו לפתור בעיות מסוג אחר. כך למשל היה במקרה של חצי לסת אדם מאובקת שהתגלתה בשנת 2018 במערת מיסליה. המחקר של הממצא התמקד בעיקר בשיניים, ושריג הייתה אמונה על האנליזות שלהן. בעזרת תיארוך של האמייל, גילו פרופ' הרשקוביץ והארכיאולוגית פרופ' מינה וינשטיין־עברון מאוניברסיטת חיפה כי גילה של הלסת הוא בערך 185 אלף שנה, וכי מדובר בשרידים של הומו־ספיינס, האדם המודרני. התגלית הזו, שזכתה גם היא לככב ב־Science, שינתה את התמה האבולוציונית. אם עד אז חשבו שהאדם המודרני הקדום ביותר שהגיע לאזורנו מאפריקה היא ידידתנו ממערת קפזה, ששהתה כאן עם חבריה לפני 100 אלף שנה, פתאום יש בישראל אדם מודרני שקדום ממנה בהרבה. "המחקר הזה הזיז את כל הסקאלה קרוב ל־100 אלף שנה אחורה", מסבירה שריג. "כלומר, היו כמה גלים של הגירה מאפריקה. התגלית ממיסליה, שנמצאת כאן אצלנו בכספת, נוקבת בתאריך חדש לאירוע הזה – והכול בזכות חצי לסת שנשמרה". ולהלן לוח הזמנים המעודכן: ראשוני הניאנדרטלים ("קדם־ניאנדרטלים" בעגה המחקרית) הופיעו לפני כ־400 אלף שנה; ממשיכיהם הניאנדרטלים נעלמו לפני כ־40 אלף שנה; וקבוצת האדם שלנו, ההומו־ספיינס, הופיעה באזורנו באמצע התקופה הזו – לפני כ־200 אלף שנים.
שיניים ולסת שיחקו תפקיד חשוב גם בגילוי הטיפוס החדש של האדם, שזכה בשם "נשר רמלה". כשהחוקרים בחנו את צמד הממצאים מהאתר – הלסת ופיסת הגולגולת – הם שמו לב לדבר מעניין. מצד אחד השרידים שונים בתכונות מסוימות מהניאנדרטלים ומטיפוסי אדם קדומים יותר, ומצד שני האדם שמצטייר שונה גם מההומו־ספיינס: אין לו סנטר, והשיניים שלו גדולות. מי הבחור? ובכן, מתברר שהוא החוליה החסרה, הפתרון לפאזל אבולוציוני סבוך.
"כשערכו מחקר גנטי על ניאנדרטלים באירופה בני 120 אלף שנה לערך, מצאו שיש בתוכם גנים של ההומו־ספיינס", מספרת שריג. "כאן יש בעיה: אנחנו יודעים שההומו־ספיינס הגיע לאירופה רק לפני 45 אלף שנה, אז איך ייתכן שכבר לפני 120 אלף שנה ויותר הגנים שלו שם? מי הביא אותם? זאת שאלה אחת שלא ידעו לתת לה תשובה. שאלה שנייה עלתה בעקבות הראיות להכחדות חוזרות ונשנות של הניאנדרטלים באירופה; זה קרה שם לפחות פעמיים, אם לא יותר, בגלל תקופות קרח. מחקרים שהתפרסמו לפני כמה שבועות מראים שהפרופיל הגנטי של הניאנדרטלים ה'חדשים', לאחר סבב של הכחדה, הוא שונה; אלה לא אותם ניאנדרטלים שהיו שם קודם, ולפיכך לא מדובר בקבוצה שהייתה, התחבאה וחזרה. זו קבוצה מפרופיל גנטי אחר, למרות שהמאפיינים הכלליים הם אותם מאפיינים. אז מאיפה זורמים ניאנדרטלים חדשים לאירופה? אם היבשת קפואה ותושביה נכחדים, מאיפה מגיעה אספקה אנושית? גם זו שאלה שלא ידעו לענות עליה, ולכן דיברו על קיומה של 'אוכלוסייה איקס' – קבוצה עלומה ש'סיפקה' ניאנדרטלים בכל פעם שאירופה הפשירה מקיפאון".
כלומר, האוכלוסייה הזאת אמורה לחיות במקום לא קר – עובדה שהיא שרדה – ואמורה גם להכיל גנים של הומו־ספיינס.
"בדיוק. עכשיו, הממצאים של נשר רמלה תוארכו לבערך 140 אלף שנה. מי היה פה בארץ בשנת מינוס 140 אלף? הסתכלנו על הממצאים וראינו שזה קצת מזכיר ניאנדרטל וקצת לא. לפי המאפיינים והמדידות הבנו מיד שזה גם לא הומו־ספיינס, והתחלנו לבדוק. הופתענו לגלות שהשיניים שנמצאו בנשר היו דומות מאוד ל־13 שיניים בנות 400 אלף שנה שנמצאו במערת קסם. אנחנו מדברים על פער של מאות אלפי שנים, והן נראות כל כך דומות. משם הגענו למסקנה שזו בעצם אוכלוסיית האיקס. היא הייתה כאן כבר לפני 400 אלף שנה, ישבה כאן לפחות עד לפני 140 אלף שנה, והייתה יכולה לספק קבוצות שהיגרו לאירופה הלוך וחזור. כל מיני מאובנים שעד אז לא ידענו לאן לשייך אותם – פתאום יכולנו לשייך אליה. אנחנו רואים שתרבות הכלים שלה דומה לזו של ההומו־ספיינס, ובוודאי שהייתה אינטראקציה ביניהן. זה עונה על שתי השאלות, וכל המאובנים האלה הם בעצם תולדה מהערבוב של נשר רמלה עם ההומו־ספיינס".
טיפול השיניים של פציינט נשר־רמלה רק התחיל, אבל ממצאי השיניים האחרים כבר הובילו למסקנות מעניינות. בשיניים ממערת קסם למשל, נמצאו חריצים עמוקים על כותרת השן. החוקרים יכלו להסיק בעזרתם שאותם אנשים השתמשו בכלי אבן לחיתוך המזון, ואלה גרמו לשריטות על פני השן. במקרה אחר מצאו סימני שחיקה שנוצרו משימוש בקיסמים. מתברר שהקדמונים הקפידו לנקות את השיניים ולשמור על הגיינה גם בימי טרום עידן השינניות.
את לא הדוקטור מהרדיו
רק כמה חוקרים בודדים בעולם משלבים בין עבודה בקליניקה לחקר האבולוציה של השן, ד"ר רחל שריג, 40, היא אחת מהם. היא נשואה ואם לחמישה, בת למשפחה דתית־לאומית מבני־ברק שבה שני ההורים אקדמאים – אמה דוקטור לפסיכולוגיה, אביה מהנדס. היא עצמה התגלגלה לעולם המחקר ולתחום של אנתרופולוגיה דנטלית לגמרי במקרה. "הייתי ילדה טובה, בוגרת אולפנה, אומנם קצת חריגה בנוף – החברות שלי הלכו ללמוד בבר־אילן, ואני הלכתי לבד לתל־אביב ללמוד רפואת שיניים במסלול של אורתודנטיה – אבל בסך הכול הדרך היה סטנדרטית. ואז ישראל פנה אליי", היא משחזרת.
הדוקטורט שלה עסק במנגנוני שחיקת שיניים בלסת המודרנית, ופרופ' הרשקוביץ היה אחד משני המנחים. "קיבלתי את מלגת פולברייט (שמוענקת על ידי הממשל האמריקני ונחשבת לאחת היוקרתיות בעולם – יפ"א), נסעתי לארצות הברית ובדקתי שם גולגולות מודרניות בנות 200. אז זה היה מבחינתי 'וואו', היום זה נראה לי כמו משהו מאתמול בבוקר – פחות מ־5,000 שנה אני בכלל לא סופרת".
התחום של אנתרופולוגיה פיזית, שעוסק באספקט האנטומי של התפתחות האדם – ולכן מסופח לבית הספר לרפואה – עמד באותן שנים על סף דעיכה. לא היו תקציבים, לא היו תלמידים, ופרופ' ישראל הרשקוביץ נשאר בודד במערכה. יחד עם הות"ת הוביל הרשקוביץ מהלך להחייאת התחום, מתוך הבנה שבלי חוקרים מהדור הצעיר שיעסקו בו הוא ייכחד, וחבל: אדמת הארץ הרי לא מפסיקה להוציא מקרבה מאובנים. "התוצאה עלולה להיות שבמקום שהמחקר על הממצאים הארצישראליים ייעשה כאן ויתפרסם כאן, הוא יצא החוצה. לפרופ' הרשקוביץ היה חזון – ליצור מוקד גדול מבחינה מחקרית, גוף ישראלי שיהיה מהמובילים בעולם בתחום האנתרופולוגיה הפיזית".
כך נולד מרכז דן דוד לחקר תולדות האדם בפקולטה לרפואה ע"ש סאקלר באוניברסיטת תל־אביב, שבמסגרתו עורכת כיום שריג את מחקריה. "כשישבתי אצל ישראל במעבדה נחשפתי לממצאים מרתקים, אבל לא הייתה לי כל מחשבה ללכת לכיוון הזה. אין מה לעשות, בתור אישה דתייה את אומרת לעצמך – מה לי ולאבולוציה? מה לי ולדרווין? ישראל הראה לי את השיניים שנמצאו במערת קסם, ושאלתי את עצמי אם יש בכלל כזה דבר, 400 אלף שנה".
התאפקתי יפה לא לשאול, אבל הנה העלית את זה בעצמך – אישה שומרת מצוות שמתרוצצת בין גולגולות ומדברת על טווח של מאות אלפי שנים, זה לא מאוד טריוויאלי.
"כאורתודנטית יש לי פציינטים חרדים, וקורה שהם אומרים לי – 'שמענו ברדיו מישהי שקוראים לה רחל שריג, והיא דיברה על מאובנים. זו לא את, נכון? את הרי יודעת שאין 40 אלף שנה'. אני מבינה אותם, כי גם לי זה לא היה ברור מאליו. הייתי צריכה לבדוק את הנושא, ועד שלא הרגשתי שהמקצוע הזה בסדר מבחינתי, לא נגעתי בו. נסעתי ללונדון, לרב יונתן זקס ז"ל, והתייעצתי איתו. שאלתי אותו אם זו בחירה בעייתית – אולי אני עושה חילול השם, האם נכון שדווקא אני אשא על גבי את כל נושא האבולוציה, אולי אני בכלל צריכה לשבת במרפאה שלי ולעזוב את האבולוציה בשקט. הרב זקס אמר לי שההפך הוא הנכון – זה בדיוק מה שצריך לעשות, כי אין סתירה אמיתית וגם זה חלק מהבריאה.
"פעם כשעלו שאלות כאלה, הייתי נותנת פרשנויות והסברים. היום אני אומרת שמי שמאמין שהקדוש ברוך הוא ברא את העולם, מבין שהוא ברא גם את הממצאים האלה. אם אני לא מצליחה להסביר את זה מבחינת התורה, זה לא קיים? זה רק אומר שאנחנו לא יודעים להסביר את מה שאנחנו רואים, ושכל אחד ימצא לעצמו את ההסבר.
"חשוב לי להעביר הרצאות כדי שיכירו את התחום של רפואה אבולוציונית", היא מוסיפה. "בין השאר נתתי שיחה לחברות של הבת שלי, שסיימו מגמת ביולוגיה באולפנה שבה למדתי. מתברר שגם היום לא לומדים שם אבולוציה, וזה נכון למרבית מוסדות החינוך בישראל".
הרשקוביץ כאמור הראה לה את השן ממערת קסם, ושאל אותה מה היא רואה ממרום מקצועה כרופאת שיניים. "הייתי אז בדוקטורט ובחודש שמיני. ישראל בא עם השן ואמר לי 'סעי לירושלים, לפרופ' פטרישיה סמית מהאוניברסיטה העברית, ותבררי מה יש לה להגיד בנושא'. הלכתי אל אבא שלי ואמרתי לו בבכי: 'אני בקושי זזה, אני קורסת, מה מעניין אותי עכשיו להיכנס לעניינים של 400 אלף שנה אחורנית'. אבא שלי, שהיה אדם משכיל ודתי מאוד, אמר לי: 'רחלי, את צריכה לעשות את זה. תזכרי שהמחקר הוא לא רק אמצעי, לא רק בשביל התואר, הוא מטרה בפני עצמה'. זמן לא רב אחר כך אבא שלי נפטר, והמילים האלה הן מעין צוואה שמלווה אותי".
שריג העמיסה את השן והתחילה לברר על אודותיה, לפני שתיסע איתה לירושלים. "עברתי בין המרצים אצלנו שמלמדים מורפולוגיה, שאלתי לדעתם, קראתי את הספרות המקצועית – ופתאום אני מגלה שזו שפה אחרת לגמרי, המונחים אחרים. זו לא אותה טרמינולוגיה של רפואת שיניים, אפילו השם של כל תלולית הוא אחר. שאלתי את עצמי איך יכול להיות שזה כל כך שונה, ומי אמור להבין בשיניים יותר מאיתנו, רופאי השיניים? איך התחום הזה לא מסופח לרפואת שיניים? נסעתי לפרופ' פטרישיה סמית, שלה אני נותנת את זכות הראשונים בתחום של אנתרופולוגיה דנטלית בארץ. ישבתי איתה והיא התחילה להסביר לי את השמות והמושגים ולהראות לי את ההבדלים, ופשוט נשביתי".
מישהו מהילדים כבר מגלה עניין בשיניים פרה־היסטוריות?
"כולם מתעניינים, כולם הצטרפו אליי כבר לחפירות – כל אחד לפי הגיל והתקופה. בבית הספר הם מספרים על אנתרופולוגיה, יודעים להסביר על ניאנדרטלים והומו־ספיינס. הם גאים בי מאוד, ואני גאה בהם. תראי, הקריירה שלי תובענית, והם אלה שמרגישים את ההיעדר שלי מהבית. היום למשל אני אסע מפה ישר לקליניקה. לא הייתי יכולה לעשות שום דבר לולא בעלי גלעד, שגם לו יש משרה תובענית משל עצמו, ואמא שלי וחמותי ועוד בני משפחה".
המעורבות המשפחתית שינתה אפילו את תמונת השער המפורסמת של Science. "זה היה באזור פסח. ישבתי במשך שעות עם אריאל פוחזייב, מנהל המעבדה שלי, וחשבנו איך לעצב תמונה עבור כתב־העת. בהתחלה יצרנו הדמיה של מישהו שמחזיק אבן צור. בשתיים בלילה אני מגיעה הביתה ושואלת את גלעד: מה אתה רואה כאן? הוא אומר לי 'בן־אדם עם כיפה אוכל מצה'. כמו שאת מבינה, החלטתי לוותר על היד והאבן בתמונה".
ביציאה אנחנו מחזירות את השיניים והלסתות למקומן במגירות, למנוחת עולמים עד הפעם הבאה. "את יודעת", שריג אומרת, "כשהגעתי לאוסף ונתקלתי לראשונה בכל הממצאים, ממש הרגשתי שהשיניים מדברות אליי. הייתי יושבת פה, פותחת מגירה ונדהמת. בכל לסת את רואה סיפור – האבצס הגדול פה והשחיקה שם. הרגשתי שכל מגירה לוקחת אותי לתעלומה. השילוב הזה בין שני התחומים אפשר לי להיות שרלוק הולמס, לפצח את המקרה. הכיף הזה לא נגמר, כי כל הזמן צצות עוד שיניים".
