"אמרתי לשופטים: אתם מחזיקים לרוצח את היד עם הסכין"

נירית זמורה ישבה לצד בעלה שמוליק בבית הדין הצבאי ביהודה לפני שבוע וחצי, שנתיים וחצי לאחר שנדקרה בידי מחבל בצומת גוש עציון. השניים ישבו דרוכים וחיכו להכרעת דינו של חמזה אל־פילאת מחברון, שהגיח מאחורי נירית בעיצומה של אינתיפאדת הסכינים, דקר אותה בגבה, ונמלט.

"אחרי הפיגוע לא רציתי לשמוע מה קורה עם המחבל. הרגשתי שזה לא עושה לי טוב, אפילו מפריע להבראה הנפשית שלי", מספרת נירית בביתם שבבית־חגי. "בפרקליטות היו מתקשרים לעדכן איפה הדברים עומדים, והייתי משיבה להם שאני לא רוצה לשמוע על המחבל כי זה לא עושה לי טוב. הם היו אומרים: 'רק רצינו לעדכן שהוא עצור ובדרך למשפט', ואני עניתי שלא עושה טוב לשמוע שהוא מסתובב על פני האדמה. בערב יום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה לפני שנתיים אמרתי לשמוליק: היום אנחנו הולכים לפתוח את התיק, לראות מה קורה".

מה השתנה?
"הרגשתי שזו משימה לאומית. העיתוי של יום הזיכרון גרם לי להבין שזה לא רק הסיפור הפרטי שלי. קיבלנו קוד למחשב למעקב אחר התיק, ובמקביל התחלנו גם לקרוא פסקי דין של מחבלים אחרים. פתאום גילינו שמחבלים יוצאים לחופשי אחרי 15־17 שנה מיום כליאתם. הם רוצחים בנו, וזה מה שהם מקבלים? מה זה הקרקס הזה? באותו רגע החלטתי שצריך לעשות משהו. גייסנו עורך דין מארגון 'חננו'. לקראת פסק הדין, עורך הדין אמר לנו שמדובר בפרוצדורה קצרה. בסך הכול יגידו משפט אחד וזהו, ואנחנו יכולים לקבל את ההכרעה במכתב הביתה. התלבטנו אם להגיע או לא, ובסופו של דבר החלטנו להגיע. היה לי ברור שאני הולכת לשמוע שהשופט מרשיע אותו בניסיון לרצוח אותי".

אבל זה לא מה ששמעו בני הזוג זמורה ביום רביעי שעבר בבית המשפט הצבאי. אב בית הדין, השופט סא"ל צבי היילבורן, הצליח להמם את כל הנוכחים באולם בית המשפט כשזיכה את המחבל חמזה אל־פילאת מעבירה של ניסיון לגרימת מוות בכוונה, עבירה המקבילה לניסיון רצח, והרשיעו בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה בלבד. שלושת השופטים הצבאיים טענו שאי אפשר להוכיח שכוונת המחבל הייתה לרצוח את נירית זמורה, ולכן יש לזכותו מחמת הספק. בין ההסברים שנכתבו בפסק הדין נטען כי המחבל הכחיש כוונת רצח; שאורכה של הסכין לא היה באורך המתאים לסכין המסוגלת לרצוח; כך גם איכות הסכין; גם העובדה שהמחבל דקר את נירית פעם אחת אינה תואמת, לפי פסק הדין, כוונת רצח ברורה.

אלא שהמחבל לא דקר את נירית שוב פשוט משום שקת הסכין נשברה, ולהב המתכת חדר לגבה של ונותר שם. ידידיה זמורה – בנם של שמוליק ונירית, פעיל ימין ואיש ליכוד ואקטיבי מאוד ברשתות החברתיות – העלה פוסט כואב וזועם בפייסבוק, שמיד הכה גלים. בהמשך פורסם פסק הדין עצמו ברשתות החברתיות, וגל תגובות זועמות החל לשעוט לכיוון בית הדין הצבאי וחבר השופטים. עיקרן: איך ייתכן שבעיצומה של אינתיפאדה מחבל דוקר אישה בגבה רק משום היותה יהודייה, ומזוכה בידי חבר שופטים מניסיון לרצח. בזמן כתיבת שורות אלו מתארגנות הפגנות של אזרחים זועמים מול בית הדין הצבאי ומול ביתו של אב בית הדין בקיבוץ שעלבים.

מילים דוקרות

אחרי שנתיים וחצי של מאבק על בריאותה ושיקומה של נירית, עברו בני הזוג זמורה טלטלה נוספת עם הישמע פסק הדין. נירית היא אישה שקטה מאוד וצנועה, אבל באולם בית הדין הצבאי, מיד אחרי ההלם הראשוני, היא הרימה את קולה על השופטים. "באותם רגעים התקפלתי בתוך עצמי, בכיתי בלי הפסקה; בכי של שנתיים וחצי, של פגיעה בכל תחום, שנתיים וחצי שכל הבית פה התהפך", היא משתפת. "אני בוכה ובוכה ואני מרגישה שאני מקבלת את המכה בגב שוב.

"וביחד איתי, מאחוריי, בספסלי בית המשפט, אני מרגישה שיושבות כל משפחות נפגעי הטרור שאני מכירה, וכולנו מקבלות את המכה הזו יחד. זה עניין של כל עם ישראל, וזה פשוט לא יכול להיות. זה מה שהוא יקבל? הוא ניסה לרצוח אותי. ופתאום אני רואה איך כולם מתחילים לקום וללכת והוא נשאר עם פסק הדין הזה. אני קמה וצועקת 'הוא רוצח! הוא רוצח!' שוב ושוב. ואז אמרתי לשופטים: הוא רוצח, ואתם מחזיקים לו את היד עם הסכין".

אלו מילים קשות מאוד.
"אבל מה הם עושים? הם עוזרים לו ומחזקים את כל מי שיבוא אחר כך. הם נתנו עכשיו את ההדרכה לכל מי שרוצה לרצוח ולצאת מזה בזול. תבוא עם הסכין הזאת והזאת, תדקור פעם אחת, תבוא מאחור, תברח, תשקר. לא ירשיעו אותך ברצח. שופטים של צבא ההגנה לישראל, איפה הם ואיפה התפקיד שלהם?"

שופטי בית הדין דנים לפי הנתונים המונחים לפניהם. לטענתם, מכלול הראיות לא מביא להרשעה ונותר הספק.
"ברור לי שהם יתחבאו מאחורי מגננות של מילים ויטענו שאנחנו פועלים מרגש והם מתוך ידיעת החוק. לא, זה לא מה שהיה שם. אני הייתי נוכחת שם. הם בחרו להתעלם מכל כך הרבה דברים. הם אימצו המלצות של צד אחד בלבד. האמת צועקת פה. בדיון המקדים התחילו לדבר על אורך הסכין, עם הקת או בלי הקת. המחבל דיבר על כך שהוא רוצה לדקור בצוואר. אז מה זה אומר? מה זה אומר שהוא בא מאחור? מזה להסיק שהוא לא התכוון לרצוח? אני מסיקה מזה שהמחבל שניסה לרצוח אותי הוא פחדן. היו שם הרבה טיעונים הזויים, ובעיקר הקטנת ראש של השופטים".

"הייתי בהלם מוחלט", מספר שמוליק, בעלה של נירית. "כל מי שהיה באולם היה בהלם, לא רק אנחנו. ובאותו רגע נירית באמת קמה בגבורה, ואמרה את שעל ליבה. האמירה הזאת לשופט היא לא האופי שלנו. אבל כמו שצריך להתגבר על היצר הרע, לפעמים צריך להתגבר על היצר הטוב. היא עמדה וזעקה. הם דנו בבית משפט על האחוזים והסנטימטרים של הסכין, וגם אני זעקתי ואמרתי להם שראיתי את הסכין הזאת מבצבצת מהגב של נירית. באחד הדיונים בבית המשפט הופיע דף A4 עם התמונה של הסכין עם סימונים של סנטימטרים – זה היה מוצג משפטי. זעקתי את זעקתי על הדיון הזה. אני עדיין לא מאמין. אני לא רוצה לחשוב על אופציה שזה לא ישתנה".

סכין מתפתלת

את הפיגוע זוכרת נירית היטב. היא יצאה מהסופרמרקט של רמי לוי בצומת הגוש, והחלה ללכת לכיוון הטרמפיאדה, שם הייתה אמורה לפגוש את שמוליק בעלה שיבוא לאסוך אותה עם הבנות. פתאום היא הרגישה – וגם שמעה – מכה חזקה וממוקדת בגבה. "הרגשתי שמישהו 'מתעסק' בגב שלי", היא משחזרת, "מיד הבנתי שזה פיגוע. הרגשתי שהכוח ברגל שמאל הולך ואוזל, ושאני לא יכולה לעמוד עליה. קרסתי. אחרי כמה רגעים ראיתי רגליים של חיילים רצות, והתחילו יריות. ניסיתי להתרומם, ואז הגיעה מישהי שאמרה 'הכול בסדר'. אני זוכרת את עצמי אומרת לאנשים 'היה פיגוע', ולא כולם מבינים וקולטים שקרה משהו. ואני אומרת: 'יש לי משהו בגב'. ושוב אומרים לי הכול בסדר. הסתכלו עליי כאילו יצאתי מדעתי. היה לי מעיל, תיק וטלפון. התקשרתי לשמוליק אמרתי לו: היה פיגוע ברמי לוי, הכול בסדר, נפצעתי, אומרים שיש לי סכין בגב".

חלק קטן מהסכין השבורה בצבץ מגבה של נירית. אחד האנשים, כנראה פרמדיק, התעקש והזהיר לא להוציא את הסכין מהגב מחשש להחמרה במצבה. לאזהרות שלו היה משקל חשוב בהצלתה. התפקוד של נירית לאחר הדקירה היה מרשים ביותר. היא חילקה הוראות לסובבים אותה, התקשרה לבעלה ולאנשים ביישוב ונתנה להם משימות לגבי ילדיה. לאחר שהגיעה לבית החולים שערי־צדק הוקל לה מעט. "אמרתי לעצמי: אם הם הצילו את יהודה גליק, הם יצילו גם אותי".

אבל רגע אחד טראומתי נחרט עמוק בנשמתה: היא שמעה את אחד הטכנאים בבדיקת סי־טי אומר שהסכין פגעה בעמוד השדרה. "זה היה קשה מאוד. הבנתי מיד מה זה אומר", היא נזכרת. "התחלתי להבין את המשמעות באמת. מאותו רגע אמרו לי לא לזוז, ואני התחלתי לרעוד בצורה מטורפת". אחת השכנות מבית־חגי שבאה ללוות את נירית החזיקה את שתי ידיה כדי שלא ירעדו.

"לילדים סיפרתי שאמא נפצעה קל. לא כדי לעבוד עליהם אלא כי זה מה שחשבתי והבנתי", מספר שמוליק. "בבית החולים ראיתי את המומחיות, המקצועיות והלבביות של הצוות. ביקשתי לראות את הפגיעה בגב, פחות מסנטימטר היה בחוץ, הרוב בפנים. נחרדתי מאוד. בהדמיה ראו שיש פגיעה בעמוד השדרה, אבל לא היה ידוע עדיין אם גם חוט השדרה עצמו נפגע. בצילומי הרנטגן היה אפשר לראות איך הסכין מתעקלת סביב עמוד השדרה. היא לא נכנסה ישר אלא בסיבוב, ואז הגיעה למקום שהוא חמור פחות מהריאות או הלב". באמצע הניתוח להסרת הסכין העירו את נירית ובקשו ממנה להזיז את כפות רגליה. כשהצליחה לעשות זאת הייתה שמחה אדירה בחדר הניתוח.

ארבעה ימים לאחר שנכנסה לבית החולים, נירית יצאה ממנו, לפי דרישתה להשתחרר כמה שיותר מהר. "בכל פעם שאנחנו מדברים על עבודת בית החולים אנחנו תמיד מדברים בהתפעלות", היא אומרת. "הרגשתי שהקב"ה בעצמו מחזיק לרופא המנתח את היד".

השיקום היה ארוך ומתיש. נירית הפסיקה את עבודתה כמטפלת באמנות, ושמוליק התגייס לטפל באשתו ובביתו. העול הכלכלי היה גדול מאוד, והפגיעה עצמה גררה סיבוכים פיזיים נוספים. דברים פשוטים הפכו לקשים מנשוא. ועם זאת, משפחת זמורה מספרת על מפגשים מעודדים עם רבים מהעם היושב בציון. ארבעה חודשים אחרי הפיגוע התקיימה בת מצווה של אחת מבנותיהם, וההתארגנות הייתה לא פשוטה. המשפחה הסתייעה בעמותת "משפחה אחת" שמסייעת לנפגעי טרור. השכנים מבית־חגי ורבים נוספים הושיטו יד לאורך הדרך. "עם ישראל ידע לתמוך ולעזור", אומרת נירית. "הקיפו אותנו באהבה. בפיגוע עצמו אנשים רצו אליי וביקשו לעזור, וחיילים מיהרו לתפוס את המחבל – וגם אחרי הפיגוע הושיטו לנו עזרה. יש לנו עם חזק ובריא".

אך איפשהו שם למעלה במערכות החוק והמשפט, אומרים בני הזוג זמורה, יש ערפל וחוסר בהירות. "אסור שהאירוע הזה יהפוך לתקדים", קובעת נירית. "אני חושבת שיש אווירה מבולבלת במוקדים מסוימים בחברה שלנו. יש לנו חיילים הכי טובים – גם מוסרית, גם מוראלית וגם מבצעית. אבל יש הרבה בלבול רעיוני ורוחני. העם בריא ויודע לעמוד על רגליו, אבל בית המשפט נגוע בבלבול הזה. זה לא מגיע לנו ולא לעם שלנו".