כמה מהגברים היושבים על החול מרימים את מבטיהם אל האורח עם הגיטרה. אחרים מסתכלים מטה על ברכיהם ועל הנעליים הצבאיות המלוכלכות. סיגריות זוהרות בחושך. החום נשבר, והמדבר, לעת עתה, שרוי בדממה. הם נלחמו כבר 14 יום, ואף אחד לא יודע כמה ימים נותרו, או כמה מהם ייוותרו כשייגמר הכול. אין פה גנרלים או גיבורים, רק יחידה קטנה שהולכת וקטֵנה. כשהם מוחאים כפיים בסוף כל שיר, לדברי צופה שנמצא איתם בקצה מדבר סיני, יש הרגשה שמדובר בקהל של אלפים.
לאונרד כהן בן 39, לבוש מדי ב'. אף אחד לא יודע איך הוא הגיע לכאן, או למה. אין שום היגיון בעובדה שהוא פה, אבל בשבועות האלה מעטים הדברים שיש בהם היגיון.
*
אז, ביום הראשון של סיבוב ההופעות במלחמה, כהן כתב שיר. כך מעידים אושיק וכספי, והוכחה לכך נמצאת גם בפנקס של כהן מאותו זמן, אחד מאותם פנקסים שנמצאים עכשיו בעיזבון שלו בלוס־אנג'לס. הפנקס שבו כתב בישראל הוא קטן וכתום, עם שרבוט של שלושה מפתחות על גב הכריכה. בתוכו יש קשקושים וחצאי מחשבות, וגם כמה טיוטות של פזמונים ושירים. בעמוד הראשון נכתב:
הידרה אוקטובר 1973
כמה נחמד להיות מרושש לחלוטין
ובעמוד הבא:
תל־אביב
מיהו מה שמדבר
מהפרווה על קרקעית הים
ואז שיר שלם שמתחיל (ונשימתכם נעצרת, אם אתם מכירים את עבודתו של כהן, כי אתם צופים בלידתו של משהו מפורסם):
קראתי: אבא
שנה את שמי בבקשה
זה שנתת לי עטוף בפחד
בלכלוך ברעד ובושה
זוהי גרסה מוקדמת של השורה הראשונה של "Lover Lover Lover", השיר האהוב מתוך האלבום שהוציא כהן אחרי המלחמה, "עור חדש לטקס הישן". הוא עדיין ניגן אותו בהופעות עשרות שנים אחר כך.
האם כהן באמת חשב ששיר כלשהו יכול להגן על האנשים הצעירים האלה? אולי חשב כי מי שרוחו מבוצרת כיאות ברגע המכריע בקרב – בחוכמה עמוקה, בברכה, במכתב אהבה, בשיר – יֵדע לצלול, או לשבור הצידה בפתאומיות, או ללחוץ על ההדק בשעת הצורך
נושא השיר, שינוי השם, הוא נושא מעניין אם מביאים בחשבון את הקהל, את האמן ואת הזמן. כמובן, ישראלים רבים החליפו שמות יהודיים, המקושרים לחוסר הישע של הגולה, בשמות עבריים חדשים – אביו של כספי בחר בשם הזה במקום שם המשפחה ארג'נטרו, ומומו, טייס הסקייהוק, שינה את שם המשפחה שלו מזלצמן ללירן. כך גם באמריקה: איסר דניאלוביץ' הפך לקירק דאגלס, רוברט צימרמן לבוב דילן. יהודים רבים ניסו לברוח משמות כמו "לאונרד כהן".
כהן הציג את ״Lover Lover Lover״ בהופעה השנייה בבסיס חצור, בליווי של כספי בגיטרה. כספי זוכר אותו ממשיך לעבוד על השיר במהלך ההופעה, ואז מוסיף ומלטש אותו בהופעות הבאות במלחמה. חלק מההתפתחות נראית בפנקס, שלא כל השורות בו דומות לגרסה הסופית. אבל חלק מהבתים בשיר נשארו כמעט כפי שנכתבו בפנקס, כמו הבית הזה:
ענה: הגוף שלך הוא כלא
הוא מבחן שהסתבך
הוא יכול להיות כלי נשק
או סתם לגרום למישהי לחייך.
*
הוא איחל להם את הטוב ביותר כשטסו להתמודד עם טילי הקרקע־אוויר, ובגרסאות הבאות נעשה השיר למעין קמע מעשה ידיו של הזמר:
ומי ייתן ורוח זה השיר
ינשוב בחופש הטהור
והוא יהיה לך שריון
מול האויב ומול הקור
האם כהן באמת חשב ששיר כלשהו יכול להגן על האנשים הצעירים האלה? כהן מזכיר את אותו רעיון בכתב היד הספרותי שלו על המלחמה, ונראה שזהו חלק מהאופן שבו הבין את מה שעשה. "אמרתי לעצמי, אולי אני אצליח להגן על כמה אנשים עם השיר הזה", כתב. אולי חשב כי מי שרוחו מבוצרת כיאות ברגע המכריע בקרב – בחוכמה עמוקה, בברכה, במכתב אהבה, בשיר – יֵדע לצלול, או לשבור הצידה בפתאומיות, או ללחוץ על ההדק בשעת הצורך. רעיונות מסוג זה נטווים סביב דמותו של ארג'וּנה, הלוחם, במסורת ההינדית. הסבר פשוט יותר לשורות המפתיעות האלה נמצא בילדותו של כהן ובחינוך שקיבל. תפקידו העיקרי של הכוהן בימינו הוא לעמוד לפני קהל המתפללים ולקרוא לחסות אלוהית: "יברכך ה' וישמרך". קריאה למגן הזה היא מה שעושה מי ששמו כהן.
*
אחרי הטיוטה של "Lover Lover Lover" בפנקס הכתום של כהן מופיעות שמונה שורות נוספות תחת הכותרת "בסיס חיל אוויר". כהן לא פרסם את השורות האלה מעולם.
בסיס חיל אוויר
ירדתי למדבר
לעזור לאחים שלי בקרב
ידעתי שהם לא טועים
ושצדקם לא רב
אבל עצמות מוכרחות להזדקף וללכת
ודם נועד לתנועה
וגברים חורצים קווים גסים
על פני האדמה הקדושה
כהן חשב פעמיים בנוגע לשורה השנייה: הוא מחק את המילים "לאחים שלי" וכתב במקומן "לילדים", החליף הזדהות בהתנשאות אדיבה, לפני שגנז את העניין כולו. מדובר בבית אבוד של השיר המפורסם — חיילים שמעו את הבית הזה מפי כהן בזמן המלחמה, הוא צוטט ב"ידיעות אחרונות" בידי כתב שהתרשם עמוקות מהמסר, ואז הוא נעלם, וצץ רק כעת, כשנתקלתי בו בפנקס. אפשר שהשורות היו ביטוי אותנטי להרגשה של כהן באותו רגע, כשניצב מול הגברים והנשים הצעירים האלה, אבל לא לאופן שבו הרגיש כשנגמרה המלחמה בישראל והוא חזר אל העולם. אפשרות אחרת היא שהמילים הולמות את לאונרד כהן האדם הפרטי, אבל לא את הפרסונה הציבורית שלו כאמן.
החייל שעומד ליד כספי, שידו נוגעת בפיו וכיפה לראשו, הוא אלי קראוס, שהיה בן 21. הוא סופח לאוגדה של שרון כחלק מצוות קבורה. העבודה שלהם הייתה להגיע לשדות הקרב ולאסוף את המתים. אלי זוכר שמישהו אמר שהבדרנים הגיעו, והוא ניגש לראות. הוא זיהה את כספי, אבל לא הכיר את כהן
כהן התגושש תמיד עם רעיון המחויבות, ונראה שהמחשבות האלה היו חריפות במיוחד בתקופה שסביב מלחמת יום הכיפורים. הוא היה כמעט בן 40, ואבא. הוא רק סיים מסע ארוך ומוזר לאורך שנות השישים, עשור שהשליך מעליו סייגים ומושאי הזדהות ישנים. אפילו אם כהן מעולם לא קיבל על עצמו את כל זה במלואו, בגיל 39 אדם עשוי בסופו של דבר לתהות שמא בעצם יש משהו בסייגים ובמושאי הזדהות. מה אם בסופו של דבר התשובה אינה בחיי הבוהמה בניו יורק, או באי יווני, או בספיד או אסיד, אלא ב"שער השמיים"? והאם נישואים הם כלא ארכאי, או שהם בעצם "הכבשן הלוהט ביותר של הרוח בימינו", כפי שאמר פעם כהן, המצב היחיד שבו "אפשר לעשות איזושהי עבודה"? מה אם בסופו של דבר הפתרון היהודי אינו לאמץ את כל מה שהוא אוניברסלי, אלא לחיות במדינה שבטית קטנה דוברת עברית? מה אם החיילים המוזרים האלה, שהוא לא פגש לפני כן ושלא דיברו אותה שפה שהוא מדבר, הם בעצם האחים שלו? "אם אתה קורא לי אח, סלח לי אם אשאל: את מי זה משרת?"
המוזיקאים הישראלים מספרים שכהן ביקש מהם להשתמש בשמו העברי, אליעזר. את שמו באנגלית הוגים "לנארד", אבל הוא מאתגר דוברי עברית, שנוטים עד היום לבתר אותו להברות, ל־או־נרד. אליעזר כהן הוא שם שכיח כל כך עד שהוא כמעט גנרי. לאונרד היה זר. אליעזר הוא אח.
*
בשונה מכמה מההרכבים שניגנו בפני החיילים, כהן לא התכוון להסתפק בהופעות בבסיסים במרחק בטוח מהחזית, כמו חצור. הוא שם את פניו למקומות שבהם הלטאות נושאות נשק. אחרי שורות הבית האבוד בפנקס הכתום שלו, באותיות גדולות, הוא מעתיק אִמרה ידועה של טייסים, מסוג הדברים שאפשר במקרה לשמוע בבסיסי חיל אוויר:
התחליף היחיד לדָקוֹטָה הוא דָקוֹטָה אחרת
דקוטה היא דאגלס DC־3, מטוס תובלה שהטיס חיילים וציוד לחזית בסיני. כתב היד מתאר מה קרה אחר כך: "טסנו בדקוטה למדבר".
*
כהן ושאר המוזיקאים הוטסו אל מעבר לתעלה, אל תוך שטח מצרי שנתפס זמן קצר לפני כן, כמעט בקו החזית. המלחמה הגיעה לרגע השיא שלה.
- מסוק הוריד אותנו בצד האפריקני של התעלה. נמל התעופה הזה נכבש יום או יומיים לפני כן. שרנו בהאנגר מבטון. על הקיר היה לוח שנה מצרי, והם גם השאירו אחריהם קצת אוכל. במקרה ניסיתי לנמנם קצת ליד קופסאות השימורים האלה. על אחת מהן, פחית ענקית של מחית תפוחי אדמה, היה כתוב "מתנה מהעם הקנדי".
- מדי פעם היינו צריכים לתפוס מחסה.
- מרגיש טוב במדבר. המלחמה בסדר. אנשים במיטבם. כמו שאמר חברי לייטון על אסיד בטריפּ הראשון שלו: הם בחיים לא יצליחו למגר את זה.
לפי זיכרונו של שלומי, בערב שהוא ראה את כהן, הזמר היה מואר בפנסים של משאית קטנה. לא היה לו קהל, והוא רק פרט ברישול לעצמו. אולי הוא פשוט חיכה שייקחו אותו למקום אחר, או אולי ניסה לנגן, אבל החיילים היו תשושים או מדוכאים מכדי להקשיב, או לא שמו לב שהוא שם.
שלומי ידע מי זה, כי בעצם כבר ראה את כהן פעמיים: בפעם הראשונה בהופעה בניו־יורק, במהלך אחת מהנסיעות שלו עם אל על, ואחר כך בטיסה לתל־אביב כנראה בשנה לפני המלחמה – כהן סחב גיטרה לתוך המטוס, הדיילת לא זיהתה אותו וניסתה להכריח אותו לאחסן אותה בתא המטען, ושלומי התערב. הם פתחו בשיחה שהמשיכה אחרי שנחתו כששתו יחד קפה בתל־אביב. הזמר נראה לו מאופק. "אתה מרגיש שהוא מטייל לו בעולמות משלו", אמר לי שלומי. "הניסוחים שלו, למשל, זה לא משפטים ברורים. לפעמים היה מתמקד, אבל הוא לא כל הזמן איתך".
אם יצא לכם לראות תמונה מההופעות של כהן בסיני, כמעט בטוח שהיא צולמה בהופעה הזאת. התמונות עוזרות לנו לצייר בדמיון את ההופעות האחרות שלא תועדו – נרתיק הגיטרה המונח על החול עם השם "מתי" כתוב בגיר, התלבושת הצבאית למחצה של כהן, החיילים התשושים המתגודדים סביב
כאן, במדבר, נדמה היה שכהן לא מזהה אותו, ונראה גם שלא בא לו לפטפט. שלומי הופתע כל כך לראות אותו באמצע המלחמה, עד שלא אמר כלום. הוא ניסה לקרוא לאחרים, אבל הם היו רעבים ועייפים ולא ידעו מי זה לאונרד כהן. אז הוא רק הקשיב לכהן עם עוד שניים או שלושה חיילים שנקלעו לעיגול של האור סביב הזמר הישוב על קסדה.
שלומי לא יכול לומר במדויק מתי זה קרה, או איפה, אבל הוא זוכר היטב מה כהן שר: גרסה של "Lover Lover Lover" עם בית שהזדהה במפורש עם החיילים הישראלים. שלומי זוכר את זה כי השורות האלה נגעו לליבו, וריגשה אותו המחשבה שמישהו כמו כהן בא לישראל וירד לסיני ואפילו צלח את תעלת סואץ כדי להיות איתם ברגעים הקשים ביותר של המלחמה.
ישראל הייתה מבודדת. רוב מדינות אירופה סירבו עכשיו להתיר למטוסים שהובילו ציוד צבאי לנחות או לתדלק בדרך לארץ. כהן לא היה מטוס תובלה מלא נשק או תחמושת, אבל הייתה לו משמעות. הוא אמר כמה מילים לקהל הקטנטן שלו. למיטב זיכרונו של שלומי הן היו, "אתם כולכם ביחד, אחד בשביל השני, אין דבר כזה. כל כך מרגש לראות איך אחד תומך בשני, להיות איתכם ולראות את הביחד שלכם, איך אתם לא שואלים שאלות". שלומי זוכר בייחוד את המילים האחרונות האלה, "לא שואלים שאלות", שמהדהדות משהו שכהן אמר פעם על הסיבה לכך שהוא נמשך לצבאות. "אין לי באמת חשק לירות למישהו בפרצוף", הוא ציין בריאיון. "אבל אם רואים כמה עצלנים ולא ממושמעים ופרועים וחמדנים אנחנו, אז כשבאמת מצליחים לארגן כמה אנשים בבגדים נקיים, בתרגילי סדר אלגנטיים ובהרגלים של משמעת וציות, זה נראה לי ממש סוג של נס. ואלה בדיוק שיטות מהסוג שמשתמשים בהן במנזרים, או בכל צורה של הכשרה. הרעיון של הכשרה תמיד עניין אותי, והצבא באופן מסורתי הוא מקום שמכשירים בו גברים צעירים".
אחר כך עזב כהן את המאהל ונבלע במדבר. כעבור שנה, אחרי ש"Lover Lover Lover" נכלל בתקליט החדש "עור חדש לטקס הישן", שלומי שמע אותו ברדיו. הוא זיהה את השיר ששמע במדבר. "אבל הממזר שינה את המילים", הוא אומר – החלק שמזדהה עם הישראלים נעלם. במשך השנים ניסה שלומי לזכור את המילים ששמע, והוא נתקל בהן רק כעבור כמעט 50 שנה, כשנפגשנו והקראתי לו את הבית האבוד של השיר כפי שהוא מופיע בפנקס של כהן.
שלומי רצה תמיד לדעת למה השורות האלה נשמטו. השינוי לא מכעיס אותו, הוא אומר, רק מעציב אותו. הוא רוצה לאהוב את לאונרד כהן, וזה מפריע. הוא חשב שכהן באמת היה שם איתם, שלא כמו האמנים האחרים שבאו לנגן להם, אפילו הישראלים. שלומי היה הבעלים של המועדון "פּאנץ' ליין" בתל אביב והתעסק הרבה עם אמנים. הוא לא מעריך את רובם. "בתקופה הזאת, עם המון אמנים זה היה דאווין", הוא אומר, "באו, עשו הופעה – איפה הם הופיעו? בעיקר בשדות תעופה, וחוזרים לכסית". כהן היה אמיתי. "לאונרד היה שם, הוא אכל איתנו מנת קרב, לידנו. פתחנו לו שימורים".
לכן הכאיב לו שנסוג. לאונרד כהן האדם היה בצד הישראלי, והשיר נכתב בבסיס ישראלי, אבל לאונרד כהן המשורר האמין שהמילים שלו צריכות להיות גדולות יותר מהישראלים וגדולות יותר מהמלחמה. אחר כך, כשביצע את "Lover Lover Lover" על במה, הוא אישר שכתב את השיר בסיני, אבל אמר שכתב אותו לחיילים "בשני הצדדים". בהופעה בצרפת כמה שנים אחרי המלחמה, כהן טען אפילו שכתב את השיר "למצרים ולישראלים", בסדר הזה.
המפגש הלילי עם כהן הוא זיכרון מוזר. איציק ופצי, שהיו באותו מאהל, לא זוכרים דבר כזה. ההופעה שכולם זוכרים הייתה זמן קצר אחר כך, כנראה למחרת, בהצטלבות דרכים ליד בסיס חיל האוויר הכבוש בפאיד. שם קבע שרון את מפקדת האוגדה שלו בעוד הצבא מתקדם לתוך "אפריקה" ומתחיל לנתק את כוחות האויב שהיו בצד הישראלי של התעלה. אף אחד לא זוכר איך כהן הגיע – רק שפתאום הוא היה. איציק צילם את זה.
באחת התמונות, כהן שר עם רובינא וכספי. אחר כך רק עם כספי. מאחר שהייתה זו המפקדה של שרון, ומאחר שהאלוף הנערץ משך תשומת לב, היו כמה מצלמות בקהל. לכן, אם יצא לכם לראות תמונה מההופעות של כהן בסיני, כמעט בטוח שהיא צולמה בהופעה הזאת. אז גם תועד כהן מאזין לכספי. היה שם גם חייל מגלי צה"ל שנראה מקליט את ההופעה. לא ברור מה עלה בגורל ההקלטות. התמונות עוזרות לנו לצייר בדמיון את ההופעות האחרות שלא תועדו – נרתיק הגיטרה המונח על החול עם השם "מתי" כתוב בגיר, התלבושת הצבאית למחצה של כהן, החיילים התשושים המתגודדים סביב הזמרים.
איציק כרע קרוב לכהן, אבל התמונה הטובה ביותר של ההופעה צולמה בידי חייל שעמד במרחק מה, מה שאפשר לו ללכוד את ההתרחשות מזווית רחבה יותר. זה היה יעקבי דורון, קצין תצפית קדמי בתותחנים. הוא בא לשם מהגבעות, שמהן טיווח את התותחים שהפגיזו את המצרים שלמטה. בתצלום שלו נראה שרון משמאלו של כהן, מדבר אל רובינא, שעומדת מאחורי הזמר. בתמונה רואים את ההופעה, מספר יעקבי, אבל לא את מה שהיה במדבר שמסביב. לפני שראה את כהן, הוא עבר על פני יחידה של מצרים שזה עתה נהרגו בקרב, 15 או 20 מהם מוטלים ליד משאית שרופה. הוא עדיין זוכר את הריח. הוא צילם כמה תמונות באותו סרט שקופיות שצילם את ההופעה, כי רצה לזכור כמה נורא היה הכול. עכשיו הוא לא יודע איפה התמונות האלה.
החייל שעומד ליד כספי, שידו נוגעת בפיו וכיפה לראשו, הוא אלי קראוס, שהיה בן 21. הוא סופח לאוגדה של שרון כחלק מצוות קבורה. מפקד הצוות היה רב, והעבודה שלהם הייתה להגיע לשדות הקרב ולאסוף את המתים. הוא היה לפני כן בחווה הסינית, ובהפצצה הקטלנית בזמן צליחת התעלה. בשלב מסוים הוא נהג בג'יפ מהחזית כל הלילה וחצה את סיני בחזרה לקיבוץ שלו, סעד, כדי לראות את אשתו. הם היו נשואים זה חמישה חודשים. בדרך הוא עצר בבית הקברות הזמני של הצבא בקיבוץ בארי כדי לפרוק גופה שהייתה לו מאחור.
ישראל הייתה מבודדת. כהן לא היה מטוס תובלה מלא נשק או תחמושת, אבל הייתה לו משמעות. הוא אמר כמה מילים לקהל הקטנטן. למיטב זיכרונו של שלומי הן היו, "אתם כולכם ביחד, אחד בשביל השני, אין דבר כזה"
אלי זוכר שמישהו אמר שהבדרנים הגיעו, והוא ניגש לראות. הוא זיהה את מתי כספי, אבל לא הכיר את לאונרד כהן. "רוב החיילים לא היו שם", אומר אלי. "רוב החבר'ה במפקדת האוגדה של שרון היו לוחמים, ואם היה זמן פנוי הם העדיפו לישון".
כך תיאר זאת כהן בכתב היד שלו:
- נסענו לכיוון איסמעיליה. עצרנו בעמדה הקדמית ביותר. נוף מדבר, הארכיטקטורה היחידה היא טנקים. מציגים אותי בפני גנרל גדול, "אריה המדבר". אני חולק כבוד לחיוּת האדירה שלו, ובשתיקה שואל בתוקף, "איך אתה מעז?". הוא לא מתחרט.
- גברים יוצרים מעגל סביבנו ואנחנו שרים להם.
גרסה שונה מעט של הקטע הזה, עם אותה פרפרזה על שמו הפרטי של שרון, מופיעה בביוגרפיה של כהן:
מציגים אותי בפני גנרל גדול, "אריה המדבר". אני ממלמל לעצמי, שואל אותו, "איך אתה מעז?". הוא לא מתחרט. אנחנו יושבים על החול ושותים קצת קוניאק בצל טנק. אני רוצה את העבודה שלו.
לא ברור אם שרון ידע מיהו כהן, או אם היה אכפת לו. הזמר לא מוזכר בזיכרונותיו, ובנו גלעד לא מצליח להיזכר בהתייחסות של אביו לנושא.
בקהל היה גם פצי, שהקשיב לשירים עם כל האחרים, וכך יוצא שהרגע הזה כולל שני ארכיטיפים אנושיים, "איש שלום ואיש מלחמה", כפי שכותב כהן ב"סיפורו של יצחק". הזמר שקרא לעצמו בצחוק "מפקד שדה כהן" וללהקה שלו "הצבא", שהמלחמה הייתה בשבילו מטפורה, או פוזה אירונית; ומפקד השדה האמיתי, שבשבילו הייתה המלחמה אימת מוות ממשית וגוויות של חברים ואויבים מוטלות בחול בסמוך. המשורר, המבין דבר או שניים ביופי ובמוסר; והגבר שנוקט אלימות כדי ליצור את הבועה הבטוחה שבה משוררים יכולים לשכוח את המעשים האלה ואפילו לגנות את האנשים שמבצעים אותם.
"ישראל, ואתם המכנים את עצמכם ישראל", כתב כהן עשר שנים לאחר מכן ב"ספר החמלה", התגובה שלו לספר תהילים, "הכנסייה המכנה את עצמה ישראל, והמרד המכנה את עצמו ישראל, וכל אומה שנבחרה להיות אומה – אין אחת בכל חלקות האדמה הללו ששייכת לכם, כולכם רק גנבי קדוּשה, כולכם במלחמה נגד החמלה. מי יאמר זאת?", הוא שואל בסוג של זעם נבואי, ובלי הלגלוג העצמי האופייני שהופך את רוב הביקורת שלו לנסבלת. איננו יכולים להתיימר לדעת את ההקשר המדויק של השיר, וכהן מן הסתם היה דוחה את עצם המחשבה על הקשר מסוים כזה או אחר, אבל השיר פורסם אחרי מלחמת לבנון, כאשר ישראל נתפסה כגוליית יותר מאשר כדוד, והשמאל העולמי החל לבקר אותה בתקיפות.
"על כן אתם מושלים בתוהו, מניפים את דגליכם ללא סמכות, והלב שעודנו חי שונא אתכם, ושרידי החסד מתביישים להביט בכם", הוא ממשיך, מלהיט את עצמו בהדרגה. שנים לפני כן, כמשורר צעיר ומרדן במונטריאול, הוא גינה את הפולחן הנבוב של הקהילה היהודית, ועכשיו הוא גינה את הפוליטיקה הנבובה של מדינת היהודים. "אתם נרקבים מאחורי שריונכם החלוש, צחנתכם מבהילה אתכם", כתב. "השמיים כועסים, מפני שאינכם נאבקים במלאך שלכם. מפני שאתם מעיזים לחיות בלי אלוהים. מפני שפחדנותכם גרמה לכם לחשוב שהמוכתר כמנצח לא יצלע".
האם פצי צלע כשהקשיב לכהן? האם כהן צלע? בכל מקרה, זאת הייתה היתקלות של ממש, גם אם השניים לא החליפו מילה, גם אם פצי לא ידע אנגלית ועד אז מעולם לא שמע על לאונרד כהן.
היום, כפי שאפשר לצפות, מפקד השדה אינו אדם שמעלה זיכרונות ודמעות מציפות את עיניו. בלי מאמץ מיוחד אפשר לדמיין את פצי מפקד על יחידת חי"ר גם בגיל 80. הוא מעולם לא הקשיב למוזיקה מהסוג הזה. וכך מפתיע לשמוע אותו אומר כי להופעה של כהן הייתה משמעות רבה בשבילו, ושהוא מעולם לא שכח את זה.
לפצי יש מעט סבלנות לנוסטלגיה מלחמתית או למחקרים היסטוריים צבאיים. כעבור עשרות שנים, הוא אומר, כבר לא משנה איזו פלוגת טנקים פנתה לאן ואיזה גנרל אמר מה. היססתי כשהסברתי לו על מה אני כותב, כי פחדתי שיראה ברעיון קלות ראש. במקום זה, הוא אמר שלדעתו זה הנושא היחיד שראוי לעסוק בו אם כותבים על מלחמה.
"מה שריגש אותי מאוד", אומר הלוחם הוותיק על אותה שעת אחר צהריים מאוחרת באפריקה, כשהמלחמה נכנסה לשבוע האחרון שלה, אחרי זוועות רבות ולפני רבות אחרות, "זה אותו יהודי שמחזיק גיטרה, שפוף, יושב בשקט ומנגן. שאלתי, ומישהו סיפר לי שזה בחור מקנדה, או השד יודע מאיפה, יהודי שבא לרומם את רוח הלוחמים. זה היה לאונרד כהן. מאז, יש לו פינה אצלי בלב".
הספר "מי באש: לאונרד כהן במלחמת יום הכיפורים" מאת מתי פרידמן יצא לאור בהוצאת דביר. לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
