שר הכאוס: בוריס ג'ונסון יודע בדיוק מה הוא עושה

"דבר לא יכול להשתבש", אמר בוריס ג'ונסון בעודו קופץ אל תוך מושב הנהג של החשמלית שהוא עמד לנהוג בה בנסיעת מבחן. "דבר. לא. יכול. להשתבש".

ראש הממשלה ביקר במפעל סמוך לבירמינגהם, כחלק ממסע הבחירות של ראש העיר המקומי לקראת "יום חמישי הגדול" – אוסף מערכות בחירות בכל רחבי אנגליה, ויילס וסקוטלנד בסוף חודש מאי. הבחירות הללו יאפשרו למצביעים להביע את דעתם על שתי שנותיו של ג'ונסון בשלטון, שהרבה מאוד השתבש במהלכן.

כרגיל, ג'ונסון היה מרושל ומשועשע, טורנדו של לבביות בארץ שמדינאיה נוטים לפלגמטיות ולחשיבות עצמית, אם לא לקדרות ולמוזרות. כשנכנס הוא פצח בחמשיר על אדם ששמו דן, שאהב את הטראם (המילה הבריטית ל"חשמלית"). ראש העיר, אנדי סטריט, נראה מזועזע. נדמה שהכותרות האסוניות של עיתוני המחר חלפו בעיני רוחו.

עוזרו של ג'ונסון אמר לי שראש הממשלה התרגש במשך כל הבוקר לקראת נסיעתו בחשמלית. הוא אהב תשתיות, ותשתיות תחבורה במיוחד – מטוסים, רכבות, אופניים, חשמליות, אפילו גשרים לאירלנד ונמלי תעופה צפים בים. והוא אהב חשיפה. לא היה שום טעם בהפגנת פעלתנות וכוונה ודחף אם איש לא היה שם כדי לתעד זאת.

"כולם לעלות!" הוא צעק, אף שלא היו שום נוסעים. צלמי עיתונות התקהלו סביב וגברים במגבעות עמדו סמוך. הטראם זעה לפנים, נרעדה ונבלמה. זה כלי רכב שמחירו 2.5 מיליון ליש"ט, אמר לי מנכ"ל חברת החשמליות בצחוק מתוח. כשג'ונסון השלים סוף־סוף את הסיבוב, הוא הכה בבלמים וצפר בצופר. "דבר לא השתבש", הוא אמר באושר.

אכן, דבר לא יכול היה להשתבש. מהירות החשמלית הוגבלה לחמישה קמ"ש, ומערכת אוטומטית הגנה עליה מראשי ממשלה פוחזים, בין השאר. לא משנה. היא סיפקה לג'ונסון את ההזדמנות לעשות את אשר אהב: להעלות הצגה, לעורר מהומה קטנה במקום שקט. הוא התפרסם בשנות התשעים המאוחרות ובשנות האלפיים המוקדמות בגלל הופעותיו בתוכנית סאטירה אהודה, "יש לי חדשות בשבילך". בכל פעם הוא היה מטרתה של הבדיחה, ולכן עמד במוקד תשומת הלב. אחרי שנבחר לראשונה לפרלמנט, ב־2001, עמיתיו אמרו לו שהוא חייב להיות רציני אם הוא רוצה להצליח בפוליטיקה. לבלות עם ג'ונסון, כמו שעשיתי בחודשים האחרונים, פירושו של דבר לצפות בפוליטיקאי שלא לקח את העצה הזאת ללב.

ג'ונסון אינו דומה כלל לראשי הממשלה האחרים שסיקרתי. טוני בלייר ודיוויד קמרון היו מצוחצחים ומאיימים. גורדון בראון ותרזה מיי היו נוקשים, חוששים, זהירים. ג'ונסון הוא מזן אחר. הוא מלא חיים ופעיל, פרוע כלפי חוץ אבל למעשה ממוקד וערני. הוא מוזנח, אימפולסיבי, רהבתני. הוא המנהיג הבריטי הראשון שממש נראה כאילו הוא נהנה. שיחותיו עם אזרחים פשוטים מלאות ב"זה מדהים!" ו"את צוחקת!" ו"נפלא!" ו"פנטסטי, פנטסטי!"

משימתו, הוא אומר, היא להשיב את אמונה של בריטניה בעצמה, להילחם בתבוסתנות ה"מנוונת ויבשה ואבודה" שהגדירה את בריטניה בימי ילדותו. הוא מאמין שאם תחזור שוב ושוב על האמירה שהשחר עולה על בריטניה, המדינה תאמין בכך וזה יתגשם. מבקריו, עם זאת, אומרים שהוא רק "מטביע את האומה המצחקקת בים".

כל נתין בריטי הוא מומחה לענייני בוריס ג'ונסון. אנחנו יודעים שיש לו כישרון יוצא דופן לקשרים מחוץ לנישואים, שיש לו (לפחות) שישה ילדים משלוש נשים, ושענייניו הכלכליים נידונים דרך קבע במדורי הרכילות. אנחנו יודעים שהוא פוטר פעמיים כי שיקר (פעם בתור עיתונאי, פעם בתור פוליטיקאי); שהוא היה ראש העיר השמרני של בירת בריטניה השמאלנית; שהוא הנדס את הפלתם של שני ראשי ממשלה ממפלגתו שלו; ושהוא כמעט מת במגפה. במשך שלושה עשורים עקבנו אחר כתיבתו, שאפתנותו, התמרמרויותיו, שערוריותיו. אך אפילו בשביל משקיף מקצועי כמוני, האמת חמקמקה עד טירוף.

בעיני רבים ג'ונסון הוא ליצן – התגלמות שקיעתם של הסטנדרטים הציבוריים, פני הפופוליזם הבינלאומי, הפוליטיקה בעידן הפוסט־אמת ואפילו ההידרדרות הבריטית עצמה. הוא אדם שנתקע על אומגה במהלך אולימפיאדת לונדון, התנדנד מעל ההמונים כשהוא קשור ברתמה וחובש קסדה, מנופף באין אונים בדגלי בריטניה בעוד הקהל מריע מתחתיו. העיתון הצרפתי ליברסיון הדפיס את התמונה הזאת בשערו לאחר שבריטניה הצביעה על התנתקות מהאיחוד האירופי, תחת הכותרת "בהצלחה".

ג'ונסון נקלע תכופות לצרות בגלל חוש ההומור שלו. ב־2017, בהיותו שר החוץ, הוא התבדח שיש עתיד מזהיר לעיר סירטה בלוב, ברגע שתושביה "יפנו את גופות המתים". כשהכריז על הגבלות קורונה נוספות באוקטובר 2020, דווח שהוא אמר למחוקקים שלפחות הם לא ייאלצו לבלות את חג המולד עם החותנת. הוא השווה את הילרי קלינטון ל"אחות סדיסטית במוסד לחולי נפש", ואת הקרבות הפנימיים במפלגה השמרנית ל"חגיגות קניבליזם ורצח מנהיגים בסגנון פפואה-גינאה־החדשה".

בעיני מבקריו החריפים ביותר, הוא גרוע מליצן: הוא שרלטן ששיקר כל הדרך לפסגה, בעודו מסכן את הדמוקרטיה ומשתמש בגזענות כמטבע עובר לסוחר, ואינו מאמין בדבר מלבד בהתקדמותו שלו. הוא הואשם שעורר נחשול של זעם פופוליסטי ורכב עליו עד לרחוב דאונינג, באופן שהחליש את בריטניה והעמיד אותה בפני איום אמיתי של התפוררות (סקוטלנד שוב שוקלת לפרוש מבריטניה הגדולה). הוא מוביל את ארצו כשהיא עוברת את השינוי הקיצוני ביותר מאז מלחמת העולם השנייה בכלכלה, במערכת הבחירות שלה ובתפקידה הבינלאומי. לאמונתו המוכרזת של ג'ונסון שדבר אינו יכול להשתבש עונים המבקרים: לא, הרבה יכול להשתבש – וככל הנראה, אכן ישתבש.

כשהתחלתי להיפגש עם ג'ונסון השנה, לא ידעתי בדיוק כיצד הוא יתייחס לכתבה שלי. רהבתנותו הועילה לי. הזיקה העובדה שהוא עיתונאי לשעבר, המכיר את דרכינו הנלוזות.

פעם, בצפון אירלנד, הוא הביט לעברי בשעה ששרבטתי במחברתי. "טום, אתה אוסף 'צבע' או משהו, לא?" תשובתי, כמובן, הייתה כן. "צבע" הוא המונח העיתונאי לכל מה שחורג מגדר עובדות פשוטות או ציטוטים, הפרטים המשמשים לצייר את האירוע למען הקורא. אבל אני חתרתי ליותר מכך.

רציתי להבין אם ג'ונסון פופוליסט או פשוט פופולרי. הטיעון שלו למען אופטימיות פטריוטית היה מושך בבירור, אבל תהיתי אם הסתתרו מאחוריו דחפים ציניים יותר. האם הוא עבד למען האינטרס הלאומי, או למען האינטרס שלו? ורציתי לבחון מקרוב אם הוא באמת – כפי שהאשימו אויביו – המקבילה הבריטית של דונלד טראמפ. לשאלה הזאת ג'ונסון יענה לי בתשובה תקיפה.

מאוחר יותר, במשרדו, ביקשתי מג'ונסון לדמיין שהוא שוב עיתונאי. איך יפתח את כתבת הדיוקן על עצמו? מהו המפתח להבנתו של בוריס ג'ונסון? אחרי כמה "אום…" ו"אה…" ג'ונסון ענה: "כושר גופני צרוף. ועבודה קשה".

צחקתי, כפי שהוא בוודאי קיווה שאעשה. "תראה, טום, זה האתגר שלך", הוא אמר (את המילה "אתגר" ביטא כאילו הייתה בצרפתית), וחתם את התשאול. זהו ג'ונסון הבלתי מפוצח: החברותיות, ההלקאה העצמית, ההתחמקות.

נצר לעיתונאי טורקי

ביום ביקורו של ג'ונסון במפעל החשמליות, הסיפור הגדול בתקשורת היה הקמתה של ליגת כדורגל אירופית אליטיסטית, המבוססת על מודל בת דודתה האמריקנית ה־NFL. התוכנית תצרף שישה מועדונים אנגליים לפחות ועוד שישה מהיבשת ותיצור מהם את ה"סופרליג", ליגת־העל האירופית. היוזמה הוכרזה בלילה שלפני כן, וג'ונסון התנגד לה בפומבי, בטענה שהיא תשאב את המועדונים המפוארים ביותר באנגליה מסביבתם המסורתית בניגוד לרצון אוהדיהם. זה לא הוגן, הוא אמר, והממשלה תיאבק בכך. התנגדותו עמדה בראש כותרות הבוקר.

תהיתי מדוע היה אכפת לו כל כך. הוא לא יודע דבר על כדורגל, ולמעשה מתענג על בורותו בתחום. אבל ג'ונסון חש משהו חשוב בחרדה האנגלית, והוא תמרן את הפרשה לכדי משל על תחושת האין אונים והניתוק שרבים חשים בבריטניה. בדיוק התחושה שהניעה את הברקזיט ונשאה אותו לרחוב דאונינג. באחת משיחותינו אמר ג'ונסון שאנשים מבקשים לחוש חלק ממשהו גדול מהם עצמם. הוא אמר לי שהוא לא רואה בעצמו לאומן, אבל טען שהפרטים צריכים להרגיש שייכות, ואין להתנשא עליהם בשל חששם מפני שחיקת המסורות והקשרים. האם זו הסיבה להתנגדותו ל"סופרליג"?

"לחלוטין", הוא אמר. "העניין הוא עקירת בסיס האוהדים הקהילתי". מועדוני כדורגל, הוא המשיך, הפכו למותגים בינלאומיים ונטשו את תומכיהם מאחור, "ממריאים כמו ספינת אם גדולה ומקיפים את הפלנטה".

הופתעתי מהשימוש שלו במילה "עקירה" כדי לתאר את הדינמיקה המיוחדת של אהדת הכדורגל האנגלית. להיעקר פירושו להינתק ממנהגיך, מתרבותך, מביתך – במקרה הזה, מאנגליה. כאן, ג'ונסון הציג את עצמו בתור קול העם, מגן המשחק הלאומי מהאיום הזר. הוא הזרים דרכו את זעקת הזעם והפנה אותה נגד הגלובליזציה. מוזר שדווקא ג'ונסון מוביל תנועה כזאת. לפחות בבסיסו, ראש הממשלה הוא איש השוק החופשי ומשווק רעיון "בריטניה הגלובלית". הוא פונה לשורשיות של לב אנגליה – לחרדותיה, למסורות שלה ולגאוותה הלאומית – אבל הוא בסך הכול עובר אורח בקרבה.

כשנולד – באיסט־סייד מנהטן, בבית חולים ששירת ניו־יורקרים עניים – הוא נקרא אלכסנדר בוריס דה־פפל ג'ונסון. אביו סטנלי, בן 23 אז, עבר לארה"ב הודות למלגת כתיבה יוצרת, אבל פרש ונרשם לתוכנית ללימודי כלכלה באוניברסיטת קולומביה. את החודשים הראשונים בחייו בילה בוריס בדירת חדר מול מלון צ'לסי. הוא החזיק באזרחות כפולה, בריטית ואמריקנית, עד 2016, כשסיפר לדיוויד לטרמן ש"טכנית" הוא יוכל להיבחר לנשיא.

שמו המסורבל של ג'ונסון מרמז על הרקע הקוסמופוליטי שלו. "בוריס" לכבוד מהגר רוסי שפגשו במקסיקו סטנלי ושרלוט, אימו של ג'ונסון, זמן קצר לפני לידתו. האיש קנה להם כרטיסי טיסה בחזרה לארה"ב, כדי ששרלוט ההריונית לא תיאלץ לסבול את הנסיעה באוטובוס של גרייהאונד. "דה־פפל" קשור לסבתו הצרפתייה למחצה של ג'ונסון, איירין, שנולדה בפאביליו דו־בארי המפואר בוורסאי, שהיה שייך לסבה הברון הוברט דה־פפל.

אפילו ה"ג'ונסון" אנגלי פחות משנדמה. סב־סבו של בוריס היה עיתונאי טורקי ופוליטיקאי שנרצח בכאוס שפרץ בעת התמוטטות האימפריה העות'מאנית. הוא הוקע כבוגד בשל התנגדותו לכמאל אטאטורק, הותקף ונתלה בידי המון לאומנים חמושים באבנים, מקלות וסכינים. לפי הביוגרפיה "פשוט בוריס" מאת סוניה פרנל, נטען שחלקי גופתו נתחבו בתוך עץ. אשתו האנגלייה למחצה והשווייצרית למחצה, ויניפרד, הולידה את בנם עוסמן באנגליה, אבל מתה זמן קצר לאחר מכן. את עוסמן גידלה סבתו האנגלייה – ששם נעוריה היה ג'ונסון – והיא קראה לו וילפרד. ב־2020, בגיל 55, בוריס ג'ונסון קרא לבנו הקטן וילפרד.

ב־14 שנות חייו הראשונות של ג'ונסון, משפחתו עברה דירה 23 פעמים, בין השאר לוושינגטון הבירה, שבה עבד סטנלי בבנק העולמי. חלק מזיכרונותיו המוקדמים הם של בית העץ בחצר ביתם ברחוב מוריסון, סמוך לשדרת קונטיקט בעיר. ב־1974 עברה שרלוט התמוטטות עצבים כשהמשפחה התגוררה בבריסל. בשנה שלאחריה נשלחו בוריס ואחותו הצעירה, שהיו בני 11 ו־10, לפנימייה באנגליה.

לפני שעזב לבית הספר היה אלכסנדר הצעיר ילד שקט, מופנם. הוא היה חירש למחצה עד גיל שמונה או תשע, בגלל "אוזן דבק", מחלה שגורמת לנוזלים להצטבר מאחורי עור התוף. בבית הספר הוא הפך לאדם המוחצן, הבטוח ונטול הדאגות שאנחנו רואים היום. בפנימייה באיטון, אלכסנדר היה לבוריס. "ידוען בית ספרי עד הקצה", לפי פרנל – ראש הכיתה, עורך כתב העת של בית הספר, נשיא מועדון הדיבייט. סר אריק אנדרסון, שהיה מחנכו של טוני בלייר בסקוטלנד ומחנכו של ג'ונסון באיטון, התבקש פעם לומר מי היה תלמידו המעניין ביותר. "בלי ספק, בוריס ג'ונסון", ענה.

אחרי שהשלים את חוק לימודיו באיטון ואז באוקספורד – בתי הספר של העילית האנגלית, שבהם התחבר עם צ'רלס ספנסר, אחיה של הנסיכה דיאנה – ג'ונסון נישא, חזר לבריסל, התגרש, נישא שוב, עבר ללונדון, היה מעורב באינספור רומנים, התגרש בשנית, התארס שוב, וכל הזמן התקדם ביציבות בקריירה המקצועית שלו.

במשך כל התקופה הזאת התרחק ג'ונסון מכל חבורה. הוא לא הצטרף למודרניים שביקשו לחדש את פני המפלגה השמרנית, ולא להתנגדות התאצ'ריסטית כלפיהם. למעשה, הוא נטה להימנע מקשרי התחייבות רשמיים שמתלווים לכל שותפות בקבוצה כלשהי. במובנים רבים הוא התגלמות ה"נעקר" (חברו אמר לי פעם שהוא חשד שג'ונסון נשבע אמונים למערכת מוסר קדם־נוצרית, עם אלים מרובים ובלי מערכת כללים ברורה. הצעתי זאת לראש הממשלה, אבל הוא דחה את המחשבה. "הנצרות היא מערכת מוסר מעולה, ואני רואה בעצמי נוצרי מאוד־מאוד גרוע", הוא אמר לי. "בלי לזלזל בדתות אחרות, הנצרות הגיונית מאוד מבחינתי").

הקבוצה היחידה שהוא התחבר אליה היא תומכי הברקזיט. ג'ונסון נמנע בדרך כלל מהרטוריקה הילידית של הרכיבים הקיצוניים יותר של הקבוצה, אבל הוא מאמין שאי הנחת הבריטית מכוחה ומעברה הרחיקה לכת (ג'ורג' אורוול הבחין פעם שבריטניה היא "הארץ הגדולה היחידה שהאינטלקטואלים בה מתביישים בלאומיותם שלהם"). ביום הלאומי של אנגליה בקיץ שעבר (יום ג'ורג' הקדוש, בדרך כלל ב־23 באפריל) הפיץ ג'ונסון סרטון המאיץ באומה להרים כוסית "בלי מבוכה, בלי בושה". דמיינו נשיא אמריקני שנדרש לומר זאת ביום העצמאות.

אך בשעה שהמסר הפטריוטי של ג'ונסון הוא רב־עוצמה באנגליה – הגדולה מארבע האומות בממלכה המאוחדת – הוא לא מיתרגם היטב במקומות אחרים, ובפרט בסקוטלנד, שהצביעה בעד הישארות באיחוד האירופי. האירוניה הגדולה היא שאף שג'ונסון הוביל את הדרישה "ליטול את המושכות" מאירופה, הצלחתו העצימה את הקריאות בסקוטלנד ליטול את המושכות מלונדון. זהו האיום הגדול ביותר על מורשתו של ג'ונסון. אם הוא ימשול בעת התפוררות ארצו, הדבר יאפיל על כל הישגיו. הוא יהיה הלורד פרדריק נורת' של המאה ה־21: לא ראש הממשלה שאיבד את אמריקה, אלא זה שאיבד את בריטניה עצמה.

מחיר לחם ושמפניה

ימים אחדים לאחר הנהיגה בחשמלית, פגשתי את בוריס ג'ונסון שוב בהארטלפול, עיירת חוף באזור הצפוני־מזרחי התעשייתי והסובל של אנגליה. ג'ונסון איים להטיל "פצצת חקיקה" על מועדוני הכדורגל האנגליים המתכננים להצטרף לסופרליג. בתוך שעות ביטלו כל השישה את השתתפותם, והליגה התמוטטה. עיתונים ברחבי אירופה היללו את השפעתו של ג'ונסון. לה גאזטה דלו ספורט האיטלקי, עיתון הנוטה כנראה להגזמות, השווה את התערבותו של ג'ונסון לעמידה של צ'רצ'יל מול הנאצים.

בנחישותו לסחוט עוד הון פוליטי מהפרשה, ג'ונסון עצר לביקור באצטדיון הכדורגל בעיירה. גדלתי במרחק נסיעה קצרה מהארטלפול. האזור היה פעם מעוז של מפלגת הלייבור, אבל השמרנים עשו שם נפשות לאחרונה. המחוז תמך ברובו המוחלט בברקזיט, ויש לו מסורת ארוכה של בוז לממסד הפוליטי. ב־2002 בחרה העיירה בקמע של קבוצת הכדורגל המקומית, "האנגוס הקוף", לראש העיר. האיש שלבש את התחפושת כיהן עד סוף הקדנציה ונבחר מחדש פעמיים לאחר מכן.

כשג'ונסון ניגש להתראיין לתקשורת המקומית, הראיתי לו את המאמר בגאזטה. הוא תפס את הטלפון שלי וקרא את הכותרת בקול באיטלקית מוגזמת בעוד עוזרו דוחק בו לגשת לעניין שעל הפרק – להבטיח שהעיירה תעבור להצביע לשמרנים.

כשדיבר עם כתב טלוויזיה, ג'ונסון התייחס שוב ושוב לחבר הפרלמנט לשעבר מהארטלפול, בן בריתו הקרוב של טוני בלייר, פיטר מנדלסון, בתור "לורד מנדלסון מגוואקמולי". נאמר על מנדלסון שהתבלבל בעבר בין מחית אפונה – תוספת עממית המוגשת עם פיש אנד צ'יפס – ובין גוואקמולי, ממרח האבוקדו בעל התדמית האליטיסטית יותר. הסיפור אינו נכון, אבל הפופוליסט שבג'ונסון נהנה ממנו עד כדי כך שהשתמש בכינוי שלוש פעמים לפני שיצא מהאצטדיון. הבדיחה הייתה עשויה להיות צבועה אלמלא העובדה שראש הממשלה אינו מנסה להסתיר את מעמדו שלו: כשלעגו פעם לדיוויד קמרון על שאינו יודע מהו מחירה של כיכר לחם, עיתונאי עימת את ג'ונסון עם אותה השאלה. הוא ענה נכונה, אבל אז הוסיף: "אני יכול לומר לך גם את מחירו של בקבוק שמפניה – מה תגיד על זה?"

ייחודו האלקטורלי טמון ביכולתו למנוע מיריביו לחשוב כראוי: בשנאתם כלפיו, הם לא מסוגלים להבין מדוע הוא אהוד כל כך.

אחרי הריאיון הצטרף ג'ונסון לקבוצת שחקנים שמסרו זה לזה את הכדור. "עוד פרק בהשפלת הכדורגל האפית שלי", הוא אמר, מרמז לסרטון יוטיוב רב־צפיות של משחק צדקה שג'ונסון תקף בו שחקן יריב ואז כשל כשראשו לפנים היישר אל חלציו של השחקן, וגרם לו להתמוטט בכאב על האדמה. בהארטלפול, ג'ונסון אמר לשחקנים שהוא היה מוצלח יותר עם כדור סגלגל מאשר עם כדור עגול, בהתייחסות לרוגבי, הספורט של בתי הספר שבהם לומדת העילית הבריטית. הוא הוסיף שידע לשחק את משחק הקיר, ספורט עלום שמשחקים באיטון לבדה. שחקני הארטלפול לא ידעו על מה הוא דיבר.

ג'ונסון ולהקתו המשיכו משם לביקורי בית ברחוב פרוורי שקט. מסע בחירות של ראש ממשלה בריטי הוא עממי וספונטני יותר מאשר מסע הבחירות הנשיאותי האמריקני, וג'ונסון לא ידע דבר על האנשים שיפגוש כשהדלתות ייפתחו. בבית אחד, זוג פנסיונרים אמרו לו שהם זועמים על אופן טיפולו במגפה, ובמיוחד על כך שלא סגר את הגבולות כשזנים חדשים של הקורונה הכו בהודו.

לפני שבריטניה השתלטה על הווירוס באביב, ג'ונסון ניהל את אחת מהתגובות הנוראיות באירופה; יותר מ־125 אלף בריטים מתו. יועצו הבכיר דומיניק קמינגס האשים אותו ואת צוותו שכשלו בתגובתם למגפה, ואז שיקרו על כך.

ג'ונסון עמד בשתיקה וספג את התלונות. כמה ימים אחר כך הוא יתמודד עם עוד מתקפה; דווח שבלב המגפה, בעודו עומד להכריז על סגר שני, הוא הכריז: "לא עוד סגרים – תנו לגופות להיערם באלפיהן". הוא הכחיש שאמר זאת.

בבתים אחרים, עם זאת, ראש הממשלה התקבל כידוען אהוב, וכששאל אנשים אם יוכל לסמוך על תמיכתם התשובה הייתה מובנת מאליה כמעט. פעמיים עצרו אותו ברחוב והודו לו על "כל מה שעשית" (אף שמספר המתים בבריטניה מחריד, ג'ונסון פיקד על מבצע חיסונים זריז; עד חודש מרץ בריטניה הזריקה את מנת החיסון הראשונה למחצית מהאוכלוסייה הבוגרת – יותר מארה"ב, גרמניה וצרפת). שתי אימהות יצאו לקראתו, תינוקות בידיהן. ג'ונסון הצמיד את מרפקו למרפקי הקטנים, שאל בני כמה הם, ואז התאמץ להיזכר בדיוק מתי בנו שלו יחגוג שנה להולדתו. האימהות צחקו כשנדרשו לו שלושה ניחושים מהוססים לפני שקלע לתאריך הנכון.

דודו של ג'ונסון, העיתונאי אדמונד פוסט, אמר לי שסגנונו המפוזר עוזר לו להתחבר לאנשים. אחד מבני בריתו הקרובים ביותר בממשלה, שליחו למשא ומתן על הברקזיט דיוויד פרוסט, אמר שהטכניקה "מכוונת אבל בלתי מודעת". ג'ונסון, עם זאת, נראה כאילו הוא יודע בדיוק מה הוא עושה. הוא כמעט אמר זאת בריאיון ב־CNBC ב־2013 כשנשאל אם אוזלת ידו היא טיפוסית לפוליטיקאים. "לא, אני חושב שזה כלי ערמומי מאוד", הוא אמר. "כל העניין בהשפלה עצמית הוא להבין שאנשים מתייחסים לפוליטיקאים כאל חבורת נוכלים".

לפי בעלי בריתו, ג'ונסון יוצא מגדרו כדי לרמוז שהוא פגום יותר משהוא באמת. למשל, הוא טוען לא רק שעישן "די הרבה" מריחואנה, אלא גם שניסה פעם קוקאין ובטעות התעטש אותו. נדמה שיכולתו של ג'ונסון לעודד הערכת חסר מגוננת עליו מחוקי הפוליטיקה הרגילים. "יש לבוריס קסם שמתיר לו לחמוק מכמה מהאתגרים הפוליטיים שהיו לו מאז שהיה לראש ממשלה", אמר לי פרנק לונץ, סוקר אמריקני שהיה חברו של ג'ונסון באוקספורד. "אנשים סבלניים יותר איתו, הם סלחניים יותר, כי הוא לא הפוליטיקאי הטיפוסי".

והיה הרבה על מה לסלוח.

ג'ונסון כתב פעם על אפריקנים שיש להם "חיוכי אבטיח". כשהיה שר החוץ סיכן אזרחית כשטען בטעות שהייתה באיראן כדי ללמד עיתונות, ונתן לטהרן תירוץ להאשים אותה בהפצת תעמולה. בתור ראש הממשלה הוא הציב מחסומי סחר בתוך ארצו שלו, כשהטיל על צפון אירלנד את הרגולציה האירופית בעוד שאר הממלכה חופשית ממנה.

נדמה שדבר לא נדבק אליו, וזה משגע את יריביו. הוא ניצח בהתמודדות על הנהגת השמרנים שבועות ספורים אחרי שדווח שבוויכוח עם ארוסתו, קארי סימונדס, העניינים התלהטו עד כדי כך שהשכנים הזעיקו את המשטרה. הוא ניצח ברוב הפרלמנטרי הגדול ביותר זה שנות דור אף שהפר הבטחות על הזמן והאופן שבהם יסכם את עסקת הברקזיט. שוב ושוב, כשהמחלוקת עטפה אותו, הוא חמק ללא פגע.

עליבות המעון הרשמי

"למה אני עושה את זה?" ג'ונסון שאל את עוזריו, מביט בלוח הזמנים היומי שלו ורואה משבצת שהוקדשה במיוחד לשיחה איתי.

"זה בשביל כתבת הדיוקן שיעצתי לך לא לעשות", אמר ג'יימס סלאק, יועץ התקשורת הראשי שלו אז.

בשנה שחלפה מאז ביקשתי מאנשי צוותו של ג'ונסון לבלות זמן מה עם ראש הממשלה, יועץ התקשורת הוחלף פעמיים, ורבים משאר חברי הצוות הראשון הוחלפו, בין השאר בגלל יריבויות במשרד. בסופו של דבר, ג'ונסון עצמו נתן לי את האור הירוק. כשזכיתי לבסוף לפגוש אותו, במרץ 2021, המדינה בדיוק החלה להיחלץ מהסגר החמור ביותר שלה עד כה.

ביקור ברחוב דאונינג הוא עניין מוזר: אתה חייב להשיג אישור כניסה מוקדם ולעבור דרך מערכת אבטחה הדומה לזו של נמל תעופה, אבל אז אתה פשוט הולך במעלה הרחוב כאילו הוא סתם עוד רחוב, ודופק על דלת כדי שיכניסו אותך פנימה. זה לא בניין יחיד, אלא מערך של בתים ג'ורג'יאניים שקושרו זה לזה, הורחבו, שופצו ובאופן כללי "התעסקו" בהם. בלב המתחם נמצא מספר עשר, מעונו הרשמי של ראש הממשלה ומקום עבודתו.

מאחורי הדלת הקדמית המצוחצחת וקיר הלבנים השחורות שוררת אווירה של עליבות. בכניסתך לבניין אתה מוצא את עצמך באולם כניסה גבה־תקרה שבו ישן לעיתים קרובות לארי, החתול הביתי. מודמים מנותקים מונחים על אדן החלון; פיסות נייר דבק מודבקות על שטיחים אדומים עבים, מהוהים ומחוספסים. באביב, ג'ונסון נקלע לחקירת אתיקה בהאשמה שניסה להשתמש בתרומות פוליטיות כדי לעצב מחדש את הדירה ברחוב דאונינג שהוא גר בה עם סימונדס, ובצהובונים הבריטיים האשימו אותה וכינו אותה "קארי אנטואנט". ג'ונסון הכחיש כל אשמה.

רחוב דאונינג כלל אינו מתאים לשימוש כמרכז העצבים של בירוקרטיה מודרנית. חדריו קטנים מדי ומנותקים או גדולים וחסרי תועלת מעשית – חדרי האוכל, הספריות ומגורי המשרתים של אנגליה אחרת. הוא מצליח להיות צנוע ודמוי־מחילה, וגם אייקוני ומהמם. הוא מיושן ולקוי – ובכל זאת הוא איכשהו פועל. הוא התגלמותה הפיזית של בריטניה במאה ה־21.

ג'ונסון מאמין שהמדינה הבריטית הפגינה חולשה בלתי נסלחת במשא ומתן לברקזיט, וכמה מיועציו אמרו לי שהיא גם הפגינה אוזלת יד קטלנית במהלך המגפה. הבירוקרטיה הבריטית, הם טוענים, דורשת מהפך. מבקריו של ג'ונסון יטענו שהוא מי שנשא ונתן על עזיבת האיחוד האירופי, ושהמדינה לא אשמה בקבלת ההחלטות שלו בזמן המגפה. אבל נכון, עם זאת, שבריטניה הייתה מצוידת בחסר לקראת התמודדות עם הקורונה, ושכאשר ג'ונסון קיבל את המושכות ב־2019 הוא ניצב בפני עסקה עם השטן בדבר ההינתקות מן האיחוד האירופי, שרוב תנאיה סוכמו לפני התערבותו.

הצלחתה האמיתית היחידה של בריטניה במלחמתה בנגיף הגיעה כשג'ונסון דחה את ההזדמנות להצטרף לתוכנית רכישת החיסונים של האיחוד האירופי, ומסר את מאמצי החיסון של ארצו לידי יזם הון סיכון עם תקציב בלתי מוגבל הפועל מחוץ לכללי הממשלה הרגילים. בעקבות זאת חוסנו מיליוני בריטים הרבה לפני שאר האירופים. אבל צורת העבודה הזאת יצרה שכבות של מורכבות ובלבול שטשטשו את האחריות. גם בצמרת יש מי שמרגישים חסרי אונים, ואומרים לי שהדרך היחידה להשיג משהו היא להכריז "דיברתי עם ראש הממשלה על כך, והוא רוצה שזה יקרה".

במשרדו, ג'ונסון הוביל את השיחה לנושא שהעלה כמעט בכל פעם שנפגשנו. הוא קרא מאמר שכתבתי, מעין הספד לסופר הבריטי ג'ון לה קארה. היללתי את הבחנותיו על אנגליה והמעמד השליט הכושל שלה – שרלטנים שחונכו בחינוך פרטי, שהסופר לעג להם בתור הרמאים הגדולים ביותר בכדור הארץ. ומניתי את ג'ונסון כדוגמה.

שאלת הדמיון לטראמפ היא הדבר הראשון שאמריקנים רבים יחשבו עליו, אמרתי לו. "טוב, כמה בורים הם יכולים להיות? אני מנסה בעמל רב למסור לקהל האמריקני שזו טעות קטגורית שהם עושים שוב ושוב"

הוא אמר לי שלמד לקח אחר לחלוטין מהסופר. בעיני ג'ונסון, לה קארה חשף לא את הזיוף של המעמד השליט הבריטי, אלא את הכניעות שהוא לוקה בה, את קבלת השקיעה. "קראתי את 'החפרפרת' בבית הספר", הוא אמר. "הוא הציג לי את התמונה העגומה של פקידי משרד החוץ… בעיניי, הם היו הבעיה". ג'ונסון אמר לי שבהם בדיוק הוא נחוש להילחם. "אתה מכליל אותי בקבוצה של אנשים אחרים – ואומר שכולנו תוצרי המוסדות והתרבות המנוונים הללו, ממסד מייאש וחסר תועלת. זה לא אני!" הוא אמר שהוא מנסה "ללכוד מחדש משהו מהכוח והאופטימיות שהיו פעם למדינה הזאת".

ג'ונסון מאמין שעדיין יש "עייפות מהעולם" בממשלה, ויש "לסחוט אותה החוצה", אמר לי אחד משריו. ג'ונסוניזם, לדברי אחד מעוזריו, עוסק בין השאר ב"ניפוח החזה והכרזת 'אנחנו בריטניה'" (כמה מיועציו של ג'ונסון הסכימו לדבר בכנות, בתמורה להבטחה כי שמם לא יפורסם). באחת משיחות הטלפון הראשונות שלו עם ג'ו ביידן, לפי עדותו של עוזר נוסף, הנשיא השתמש בביטוי "יחסים מיוחדים", וג'ונסון אמר לו שהוא שונא את הביטוי הזה, שנשמע נזקק וחלש.

החבר היחיד בממסד של לה קארה שג'ונסון לא בז לו הוא גיבור ספריו, ג'ורג' סמיילי, התשוש כמו עמיתיו אבל ממשיך לפעול בכל זאת. לוכד בוגדים ומשרת את בריטניה. "הוא היה פטריוט", אמר ג'ונסון.

בעיני ג'ונסון, סמיילי היה אולי ציני אבל הוא היה גם רומנטיקן – ומאמין. זה לא אתה? שאלתי. ג'ונסון הוא רומנטיקן הדוחק בארצו להאמין בעצמה, אבל משחק משחק פוליטי, מותח את גבולות האמת, מתעמת עם חבריו ומדיח את עמיתיו. אחרי העמדת פנים של התחמקות, ראש הממשלה השיב: "כל הרומנטיקנים זקוקים לטיח של ציניות שימנע מהם מלהתפרק".

זה היה רגע נדיר של התבוננות עצמית. בזמן שביליתי איתו, בכל פעם שהתקרבנו למשהו שדומה לניתוח עצמי, הוא התחמק, סטה או התבדח. ברגע מסוים, כשחזרתי שוב לדיון על לה קארה, ג'ונסון עבר לסדרת חיקויים של דמויותיו של הסופר. אחד מיועציו אמר לי שראש הממשלה תיעב כל דבר שהדיף ריח של חשיבת יתר על פוליטיקה.

ברחוב דאונינג שמעתי את ג'ונסון חוזר על אמרה שחיבבה סבתו מצד אימו. "יקירי", הוא אמר, מחקה אותה, "זכור, זה לא 'מה קורה', זה 'מה אתה עושה'". ג'ונסון אמר שזו הייתה "עצת מפתח". שאלתי את אחותו רייצ'ל על כך. היא אמרה לי שגם אימם אהבה את האמרה. "העניין הוא להיות בתוך הרגע", היא אמרה, יותר מאשר לדאוג כיצד הדברים יסתדרו בסופו של דבר.

תמשיכו הלאה, זו המנטרה של ג'ונסון.

חוקי הצ'יפס והבננה

ג'ונסון נושא עימו לעיתים קרובות מחברת, הרגל שרכש בימיו כעיתונאי. עוזר לשעבר אמר לי שאתה יודע שהוא קיבל את טענותיך, אם הוא כותב אותן. הוא מנהל פגישות כמו עורך, סוקר את רעיונות הצוות, ותמיד מחפש את "השורה" – חותך עובדות יבשות וסותרות כדי לזהות את לב העניין, לב הסיפור.

קריירת העיתונות של ראש הממשלה, עם זאת, החלה בחרפה. ב־1988, שנה אחרי לימודיו באוקספורד, הוא פוטר מהטיימס, העיתון של אנשי הממסד, כי המציא ציטוט בכתבת העמוד הראשי וייחס אותו לסנדקו. הוא התנצל מאז, אפשר לומר, בליווי תלונה על "ההיסטוריונים הבכיינים, רודפי העובדות", שתפסו אותו בקלקלתו.

אף שפוטר מהטיימס, הוא נחטף במהרה בידי יריב, הדיילי טלגרף, וזרח בשורות העיתונות הבריטית. לבסוף היה לעורך הראשי של הספקטייטור, כתב העת השמרני המוביל בבריטניה. ב־1992 היה ג'ונסון שליח הטלגרף בבריסל כשנחתמה אמנת מאסטריכט, שהניחה את היסודות להתגלמותו המודרנית של האיחוד האירופי ושלחה את הפוליטיקה הבריטית לצלילה לוליינית ממושכת ביחסיה עם אירופה. זה היה הזמן והמקום המושלמים בשביל אדם כישרוני כמו ג'ונסון.

הוא עשה לעצמו שם בכתבותיו המוגזמות, ולפעמים הבלתי מדויקות, על הרגולציה האירופית הנכפית לכאורה על הבריטים – חוקים המגדירים את טעמם של חטיפי צ'יפס או עקמומיותן של בננות. מרגרט תאצ'ר, שקרבותיה נגד האינטגרציה האירופית עלו לה בראשות הממשלה ב־1990, נהנתה מטוריו של ג'ונסון. הוא תיאר לאחר מכן את חייו בבריסל כ"השלכת אבנים מעבר לחומת הגן והאזנה לקולות השבר הנפלאים מהחממה הסמוכה באנגליה".

אבל בקריאה חוזרת של עבודתו של ג'ונסון, הוא נראה עוין לאירופה פחות משיכולתם לדמיין: במאמר מינואר 1992, למשל, הוא כותב שאומנם ההאשמות העיקריות נגד האיחוד – שהוא בזבזני ובירוקרטי – הן אמת לאמיתה, אך הבעיות הללו "מגומדות אל מול התועלת" של החברות בו. הוא ממשיך לומר שהאיחוד האירופי "מנוהל בידי מכונה לא דמוקרטית בבריסל", אבל שהוא גם נותן לבריטניה יעד חדש: לנהל את אירופה.

שאלתי את ג'ונסון אם שינה את דעתו. הוא כתב כידוע שתי טיוטות לטור דעה – אחד בעד "לעזוב", אחד בעד "להישאר" – לפני שהכריז על עמדתו במשאל העם של 2016. מבקריו טוענים שהוא תמך בברקזיט רק כי סיפק לו נתיב לעמדת כוח. ג'ונסון דוחה את הטענה – עוזריו אומרים שהוא משחק את פרקליט השטן לעיתים קרובות כדי לבחון את טיעוניו ורעיונותיו תחת לחץ. ג'ונסון אמר לי שבריטניה מעולם לא הייתה מסוגלת להנהיג את האיחוד, כי היא הייתה מפוצלת מדי ופקפקה במפעל כולו, ולכן הייתה יכולה רק לבלום אותו. זה אופייני לו: עדיף לשמור על מומנטום, בכל כיוון שהוא, מאשר לפעול ככוח משבש.

"בכל מקרה", הוא אמר, "אנחנו חייבים לדבר על הברקזיט? סחטנו את הלימון הזה עד תום".

אז עברנו לדבר על הורציוס.

ב־2005 הרצה ג'ונסון על המשורר הרומאי, והתבונן בהשפעתם הממושכת של היסטוריונים ועיתונאים על מורשתם של בני אדם. "הורציוס כתב את כל השירים המבאסים הללו על הפטרונים שלו, על כמה הם נפלאים", אמר לי ג'ונסון, "אבל מה שהוא תמיד אמר להם הוא 'אתם הולכים למות והשיר הזה הולך לחיות, ומי כתב את השיר?'"

אמרתי לו שזו השקפה צינית על העולם.

"זו הגנה על העיתונות!" הוא ענה.

"אז אתה אומר שאני חזק ממך?" שאלתי.

"בדיוק, בדיוק", הוא השיב, צוחק.

אמרתי שאני לא קונה את זה. אבל ג'ונסון מעריך בבירור את החשיבות של עיצוב התפיסות. בעיניו, מטרת הפוליטיקה – והחיים – אינה להתווכח על עובדות; היא להציע לאנשים סיפור שהם יכולים להאמין בו.

להשקפתו של ראש הממשלה, למי שביקשו להישאר באיחוד האירופי במשאל העם היה חסר האומץ לספר את הסיפור האמיתי שבלב החזון שלהם, על יופיין של האחדות והזהות הקבוצתית של אירופה. במקום זאת הם הציגו טענות על אסון שיתחולל אם בריטניה תעזוב. האסון לא קרה, לפחות בינתיים. הסיפור שהמצביעים האמינו בו היה שונה מיסודו – במילותיו של ג'ונסון, "שזוהי ארץ גדולה ומצוינת ומעניינת בזכות עצמה".

"אנשים חיים לפי הסיפור", הוא אמר לי. "בני אדם הם יצורים של דמיון".

מבוא לג'ונסוניזם

"אז אתה לא טראמפ?" שאלתי את ג'ונסון. בדיוק סיימתי להאזין למונולוג ארוך מפיו על הבינלאומיות הליברלית שלו ועל תמיכתו בסחר חופשי, פעולה נגד שינוי האקלים ואפילו גלובליזם.

"ובכן, כמובן", הוא ענה.

אולי זה היה מובן לו, אבל לא לאחרים – הנשיא לשעבר עצמו החשיב את ג'ונסון ל"טראמפ הבריטי", וביידן פעם כינה אותו "שיבוט גופני ורגשי" של טראמפ.

זה הטיעון העיקרי נגד ג'ונסון: עם כל עליזותו וחיוביותו והאמרות הלטיניות והיווניות העתיקות שהוא מצטט, הוא קרוב לטראמפ הרבה יותר משנדמה. ג'ונסון עמד בראש מסע התעמולה של התומכים בעזיבת האיחוד באותה השנה שארה"ב הצביעה לטראמפ, ושני מסעות הבחירות נראו דומים על פני השטח – פופוליסטיים, לאומניים, אנטי־ממסדיים. מהו ברקזיט, אחרי הכול, אם לא מרד במערכת הבלתי הוגנת לכאורה, מלא זעם על הסחר וההגירה, המכוון לשקם את תחושת השליטה שאיבדה בריטניה?

ראש הממשלה בהחלט מבין את התפיסה הזאת, שקנתה לה שביתה. "אנשים רבים באמריקה, הרבה דעות ליברליות מכובדות באמריקה – הוושינגטון פוסט והניו־יורק טיימס וכן הלאה – חושבים שהברקזיט היה סטייה איומה ונוראה ונסיגה ללאומנות", הוא אמר לי. "הוא ממש לא".

באשר לג'ונסון עצמו, התנסחותו בעבר על חברי קבוצות מיעוט היא עדות מסוימת לקרבתו לטראמפ. ג'ונסון השווה נשים מוסלמיות עוטות בורקה ל"תאי דואר", כתב על  "הודים מנופפי דגלים", וציטט שירה נוסטלגית מהתקופה הקולוניאלית במיאנמר. חבריו למפלגה מעירים, בהתגוננות, ששר האוצר הראשון שלו היה בנו של נהג אוטובוס פקיסטני; שר האוצר השני שלו היה בריטי־הודי; שר העסקים הוא בוגר איטון שהוריו הגיעו לבריטניה מגאנה; הנשיא הבריטי של ועידת שינוי האקלים של האו"ם, היושבת בגלזגו שבסקוטלנד, נולד בהודו; האיש שג'ונסון הפקיד על מבצע החיסונים הבריטי הוא כורדי יליד עיראק; שרת הפנים, הממונה על השיטור, היא בתם של הודים מאוגנדה.

וראו את עניין ההגירה. במהלך מסע התעמולה לקראת הברקזיט, ג'ונסון קרא לפיקוח מוגבר על ההגירה מאירופה, ומאז גם יישם זאת. אבל בניגוד לטראמפ, הוא תמך בחנינה למהגרים חסרי תעודות; הציע מסלול לאזרחות בריטית למיליוני תושבי הונג־קונג; ועיצב מחדש את מערכת ההגירה הבריטית כדי לנהוג באופן שווה במהגרים מאירופה ומחוצה לה. כששימש ראש העיר לונדון, הוא אמר שטענתו של טראמפ שבבירת בריטניה יש "אזורי אין־כניסה" בגלל מוסלמים קיצוניים היא הפגנת "בורות מהממת", ושטראמפ היה "מטורף" כשביקש לאסור על הגירה מוסלמית.

אף על פי כן, שאלת הדמיון לטראמפ היא הדבר הראשון שאמריקנים רבים יחשבו עליו, אמרתי לו.

"טוב, כמה בורים הם יכולים להיות?" הוא אמר. העזתי לומר שהקללה של הפוליטיקה הבינלאומית היא שכל מדינה מביטה באחרות דרך העדשה הלאומית שלה. "אכן, אכן", הוא הודה, ואז המשיך: "אני מנסה בעמל רב למסור לקהל האמריקני שזו טעות קטגורית שהם עושים שוב ושוב".

"הטענה שאני מנסה להעביר לך ולקוראים שלך היא שאל לכם לחשוב בטעות שהממשלה הזאת היא חבורת שונאי זרים", הוא הוסיף, "או לאומנים תומכי כלכלה אוטרקית" (אפילו מבקרי ג'ונסון כאן יודו בהבדל אחד: דונלד טראמפ לעולם לא היה משתמש במילה "אוטרקית" בשיחה).

הניסיון הראשון להרכיב מסגרת חשיבה אחידה לג'ונסוניזם היה "הביקורת המשולבת" של מדיניות החוץ, הכלכלה והביטחון, שפורסמה במרץ. היא הדגישה את חשיבות העמקת הבריתות מחוץ לאירופה והצורך בהגנה תקיפה יותר על ערכי הדמוקרטיה. הכוח המניע בניסוחה היה ג'ון בְּיוּ, יועץ מדיניות החוץ של ג'ונסון ומחבר "ריאלפוליטיק", ספר שפורסם ארבע שנים לפני עלייתו של ג'ונסון לשלטון, ונראה עכשיו כאילו היה מבוא לג'ונסוניזם. לפי ביו, ריאלפוליטיק מבוסס על ארבעה עקרונות משולבים: הפוליטיקה היא החוק שקובע החזק; מדינות הן חזקות כשהן אחידות מבית; רעיונות חשובים כי אנשים מאמינים בהם, לא כי הם נכונים; ולבסוף, רוח הזמן היא "הגורם החשוב ביותר בקביעת נתיב ההתקדמות של מדיניות האומה".

בעיני רבים ג'ונסון הוא ליצן – אדם שנתקע על אומגה במהלך אולימפיאדת לונדון, התנדנד מעל ההמונים כשהוא קשור ברתמה וחובש קסדה, מנופף באין אונים בדגלי בריטניה בעוד הקהל מריע מתחתיו

אפשר למצוא את תוכנית הממשל של ג'ונסון בעקרונות הללו. הצעתו לבוחרים היא שהוא "יאחד וישדרג" את המדינה, החל בהנחת היסוד שבריטניה אינה יכולה להיות שחקן בינלאומי החלטי ובטוח בעצמו כל עוד היא מפוצלת, נטולת איזון כלכלי ופגיעה למשברי בריאות וכלכלה עולמיים כפי שהוכיחה שהיא עד כה.

הוא גם מאמין שרוח הזמן העולמית השתנתה מאוד מאז המשבר הכלכלי של 2008, ומדיניות החוץ הבריטית צריכה להשתנות בהתאם. אין זה עניין בר חלוף ומעורפל: המצביעים לא יקבלו עוד גישות של "חיה ותן לחיות" כלפי סחר חופשי, פירוק התעשייה או עלייתה של סין. לא משנה אם דרישותיהם בנושאים הללו הן הגיוניות או הרסניות – הן המציאות.

ג'ונסון ובעלי בריתו מדגישים שהברקזיט לא אירע בחלל הריק. ב"פרדוקס הגלובליזציה", הכלכלן דני רודריק מהרווארד מעיר שככל שכלכלות העולם נקשרות זו לזו באופן הדוק יותר, כך נחלשת ההשפעה של ממשלות הלאום על חיי אזרחיהן. במשך זמן רב, ממשלות – כולל ממשלת בריטניה – האמינו שהיתרונות הכלכליים של הגלובליזציה גוברים על החסרונות. אבל כאשר העסקה הזאת החלה לחשוף את ריקנותה, במיוחד אחרי 2008, המצביעים דרשו שליטה רבה יותר. בבריטניה זה היה חמור במיוחד, משום שהמדינה נחשפה למשבר יותר מאחרות בשל המגזר הבנקאי המנופח שלה וכלכלתה הפתוחה. היא נפלה כפרי בשל למורדי "לקיחת המושכות", תומכי עזיבת האיחוד.

ג'ונסון נשבע להשתמש בכוחה של הממשלה כדי לחדש את התעשייה ולעודד צמיחה מחוץ ללונדון, כולל במנופים שהוא אמר שלא יהיו זמינים לו אם המדינה הייתה עדיין באיחוד האירופי. עוזר אחד אמר לי שג'ונסון הורה לעובדי הציבור לדחות את האמונות השמרניות על הנזק שבהתערבות הממשלה ולהיות "יצירתיים יותר ובטוחים יותר" בפעילותם. זו גישה בלתי רגילה למי שנחשב לסמל האידאולוגיה הימנית; בקשת הפוליטית האמריקנית, המדיניות של ג'ונסון נמצאת משמאל למרכז.

ראש הממשלה אמר לי שהוא לא רוצה שהאיחוד האירופי יתפרק – הוא פשוט לא רצה שבריטניה תהיה חלק ממנו. במשך זמן רב מדי, מאמינים ג'ונסון ואנשיו, בריטניה "חיה בעולם מדיניות־חוץ שאיננו עוד", אמר אחד מיועציו הקרוביו. בייג'ינג ומוסקבה הראו לנו את גבולות הסדר המבוסס על חוקים. בריטניה אינה יכולה עוד להרשות לעצמה להיות "מעצמת סטטוס־קוו", המנסה בתמימות להקים לתחייה מערכת שפשטה את הרגל. "העולם נע במהירות", אמר היועץ, "ולכן אנחנו חייבים לתפוס את עצמנו ולנוע מהר יותר לידו".

כדי לעשות זאת, מתעקש ג'ונסון, בריטניה חייבת להיות עצמאית, מאוחדת וזריזה (שר החוץ שלו, דומיניק ראב, אמר לי שבמקום "לווייתן ענק ומסורבל", המדינה צריכה להיות "דולפין חמקני"). ראש הממשלה כבר הסגיר כיצד זה עשוי להיראות, כשהטיל עיצומים על רוסיה, השתמש בנשיאות ה־G7 כדי להפוך את הקבוצה לברית רחבה יותר של דמוקרטיות, וניסה להצטרף להסכם הסחר הטרנס־פסיפי.

העולם מבולגן, וג'ונסון אוהב בלגן. הוא מאמין שהסתגלות היא המפתח. הוא בילה את כל חייו כשהוא הופך שאפתנות, ניצול הזדמנויות וקידום עצמי חסר רחמים לכדי הצלחה אישית יוצאת דופן. מדוע לא תוכל ארצו לעשות את אותו הדבר?

הברקזיט הוא הדלק

בכל פעם שאתה מדבר עם ג'ונסון, אתה מתנגש באמונה חובקת כול שהכול יהיה בסדר. הוא מאמין, למשל, שאיום העצמאות הסקוטית יתמוסס בטווח הארוך, ושהברקזיט יגרום לחלקי בריטניה להתאחד שוב.

אך ג'ונסון מבין את אומנות הפוליטיקה יותר ממבקריו ויריביו. הוא צודק בכך שעליו להיאבק לכתוב את הסיפור הלאומי, ושהדבר דורש להציע לאנשים תקווה ותחושת שליטה, חוש אופטימיות וגאווה בארצם. הוא הוכיח שהוא מעולה במציאת סיפור שהמצביעים רוצים לשמוע.

הצלחתו או כישלונו ישפיעו מעבר לגבולות בריטניה. כשמדינות דמוקרטיות מבקשות דרכים לענות לחששות המצביעים בלי לסגת לאורבניזם האוטוריטרי של מזרח אירופה או לפופוליזם הטראמפיסטי שכילה את המפלגה הרפובליקנית, ג'ונסון פתח בבדיקה של חלופה שמרנית שתוכח אולי כמושכת, או לכל הפחות אפשרית.

אבל כשבריטניה נמצאת סוף־סוף מחוץ לאיחוד האירופי, ג'ונסון חייב כעת לטפל בבעיות שאי אפשר לטפל בהן בכוח האמונה בלבד. אם המיזם הכלכלי הלאומי שלו ייכשל, יש החוששים שהמדינה תפנה לשנאת זרים ולפוליטיקת זהויות. אם הוא לא יוכל לאחד את האומה בבית, מאמציו לחזק את ההחלטיות הבריטית מעבר לים יוכחו כבלתי אפשריים. אם לא יוכל להדוף את תביעות העצמאות הסקוטית, המדינה תיסדק. "לומר לכולם שהכול בסדר אין פירוש הדבר שהכול בסדר", אמר לי טוני בלייר.

ג'ונסון ניצח במהפכה שלו, אך האם הוא ממוקד דיו להשלים אותה? אפילו אחד מעוזריו הקרוביו ביותר ביטא דאגה מכך שראש הממשלה לא חושב באופן מערכתי על בעיותיה של בריטניה, ונשען יותר מדי על אמונתו הבלתי מעורערת.

נפגשתי בפעם האחרונה עם ג'ונסון שוב בצפון־מזרח אנגליה. יום חמישי הגדול בא והלך, וג'ונסון השיג ניצחונות מהדהדים באנגליה, אבל לא בסקוטלנד, שהמפלגות התומכות בעצמאותה זכו בה ברוב קטן. נפגשנו בסדג'פילד, שהייתה המושב של טוני בלייר בפרלמנט במשך שנים רבות. בילדותי הבדיחה הייתה שקולות הלייבור שם לא נספרו אלא נשקלו. היום זה מחוז שמרני.

ג'ונסון הודה במעין "הערצה נוטרת טינה" לבלייר, שזכה שלוש פעמים ברוב בפרלמנט בשנות התשעים והאלפיים. אמרתי לו שההבדל בין שניהם, לפחות לדעתי, היה שבלייר ראה הכול דרך עדשת הקדמה: אלה שבצד הנכון של ההיסטוריה, כמו הוא עצמו, ואלה כמו ג'ונסון שניסו לעכב את הבלתי נמנע.

"הוא חש את כף ידה של ההיסטוריה על כתפו, לא?" אמר ג'ונסון, לועג לציטוט מפורסם של בלייר זמן קצר לפני שחתם על הסכם יום שישי הטוב בצפון אירלנד.

ג'ונסון לא רואה כך את העולם. "אני חושב שבהיסטוריה, חברות ותרבויות ואומות יכולות לעלות וליפול, ואני חושב שדברים עלולים לסגת לאחור", הוא אמר.

זה נשמע אולי כמו אזהרה. אבל בעיני ג'ונסון, הברקזיט הוא הדלק לעלייתה של בריטניה, לא לנפילתה. הוא מאמין שלארצו יש היום הרבה יותר "תנופה, קסם" משהיו לפני שעזבה את האיחוד האירופי.

כמו תמיד עם ג'ונסון, קשה להבחין בין אמונתו הכנה ובין יכולתו הסיפורית. חזרתי שוב ושוב למשהו שאמר לי מוקדם יותר, בשיחתנו על לה קארה: "כל הרומנטיקנים זקוקים לטיח של ציניות שימנע מהם מלהתפרק". הניגודיות בדמותו המשיכה לרתק אותי. יש אור וצבע שהוא רוצה שהעולם יראה – בדיחותיו והאופטימיות בהירת השמיים שלו. אבל יש גם צל ועננה, הצד האפל שרוב האנשים שמכירים אותו מודים בקיומו, רגעי ההתבוננות הפנימית והשיקול המחושב.

בתקווה לעוד מבט בג'ונסון המהורהר יותר, חזרתי בפניו על הציטוט בנוגע לציניות ולרומנטיקה והתחלתי לשאול אותו למה הוא התכוון. "תהיתי", זה היה כל מה שהצלחתי לומר לפני שג'ונסון התערב.

"אני אמרתי את זה?" הוא שאל. "כמה נפוח מצידי".

תרגם: ישי פלג