מילה לפתיחה: גם בלי התמונות המרתיחות של סוכות מפורקות על רקע לאומני, אי אפשר להתבלבל כשמסתובבים בקרבת העירייה וסמוך לה בשכונת רמת־אשכול בלוד. האווירה מתוחה. בשיחות הרקע כולם מביעים תקווה שהמצב ישוב לקדמותו, אך בחומוסייה אומרים לנו שקשה לשלוט בצעירים של היום. המצב נפיץ עדיין, ולא נראה שמישהו בחלונות הגבוהים פועל לפרק אותו בעוד מועד.
מישל פפו, 48, ראשון־לציון
על המפה: אתם לא עיתון של דתיים? אז רגע, תן לסדר את החולצה, שתיראה יותר צנוע.
המצפן: אני מתעניינת בפוליטיקה, יש לי שני ילדים בצבא. אני מצביעה ליאיר לפיד ושמחה שעשיתי את זה. עוד מוקדם לשפוט את הממשלה הנוכחית, אבל עצם השינוי מבורך. אני מודה לביבי על מה שהוא עשה ולא עשה, הוא היה מנהיג שאפשר ללמוד ממנו, אבל הוא לא היחיד. יש רושם שהממשלה רצינית ונכונה לעבוד ולהוכיח שזה לא גדול עליה. כל מנהיג בתחילת דרכו תמיד יהיה לא מאה אחוז, וזה בסדר.
סרט מלחמה: אני אמורה לנהל את הבית קפה־קונדיטוריה הראשון בלוד. אני בתחום המון שנים. אני מודעת לבלגן בעיר, אבל מאמינה בקונספט שיהודים וערבים יכולים לחיות בשלום ביחד. זה מאתגר יותר מלעבוד במקום קל כמו תל־אביב. איך שראיתי את המודעה ודיברתי עם הבעלים, שהם דרך אגב זכיינים מהמגזר הערבי, ידעתי שאני באה. הסניף אמור להיות כשר למהדרין, והכוונה היא לנסות לשלב פה בין כולם. יהיו קינוחים לערבים וגם ליהודים. ההיסטוריה שלנו רוויה באלימות, ואני לא נאיבית ולא חושבת שזה לא יקרה שוב, אבל אותי זה לא מפחיד. יותר מפחיד אותי לנהוג או לשלוח את הילדים שלי לכביש. גדלתי גם בנתניה בשכונה לא פשוטה, אני לא מפחדת מכלום.
חוסאם חסאווי, 37, לוד
מחמוד גרבוואי, 56, לוד
על המפה: צלם בכיף, אנחנו לא מפחדים לדבר.
המצפן: מחמוד: אנחנו אזרחי המדינה, ומצביעים קודם כול למפלגה ערבית. גם אני וגם חוסאם הצבענו לרע"ם. טוב שהלכו לממשלה, מה יש לעשות באופוזיציה. אפילו אם היו הולכים עם נתניהו זה היה בסדר, עדיף להיות בפנים.
סרט מלחמה: מחמוד: שמע, היה פה בלגן כמו בכל המדינה, הופתענו, וגם אני סבלתי מהאלימות. אני אינסטלטור עצמאי, שרפו לי את הרכב ונפצעתי בראש, תסתכל. הקיפו אותי שבעה רעולי פנים, שאלו אם אני ערבי ונתנו לי מכות. זה יהודים, בטוח. שמע, זה חלק מהחיים וחלק מהעיר שאנחנו גרים בה. כבר לא יודעים מי נגד מי. יש הרבה חרדים פה ואנחנו לא מסתדרים ביחד יותר מדי. יש להם פה בית ספר מול המסגד.
חוסאם: ההנהגה פה בעייתית, ראש העיר צריך להיות אבא של כולנו.
מחמוד: ראש העיר בן אדם טוב, גדל פה בלוד ואני מכיר אותו מזמן. אנחנו סובלים מהחארטה שסביבו. הם אלו ששולטים בעיר.
ורד ונדב קלינגר, לוד
לידר ועמרי סער, לוד
על המפה: תביא את הכוס ונשתה קצת ויסקי לפני שנתחיל, אתה האושפיזין שלנו.
המצפן: ורד: תאמין לי שאני כבר לא זוכרת למי הצבעתי.
נדב: עמרי, אם תפתח לו את הוורידים, תמצא שם מלא בני בגין. הוא ליכודניק בלב ובנפש והוא גם חבר מועצת העיר וחבר של כל בכירי הליכוד. אני נע. פעם הצבעתי ש"ס, פעם בנט, אבל לבנט לא אצביע שוב למרות שיש בו משהו מושך פוליטית, אני חייב להגיד. נראה לי צפוי הצעד שעשה. שנינו תלמידים של הרב טאו, ובזמנו הוא הסביר שעדיפה תמיכה של רע"ם מבחוץ. קיוויתי שזה יביא להקמת ממשלת ימין, אבל סמוטריץ' טיפס על עץ בפעולה לא חכמה.
עמרי: מח"ל ועוד מח"ל ועוד מח"ל, אנחנו מאמינים בדרך.
סרט מלחמה: ורד: אני צריכה להשגיח על נדב, הוא אופטימי מדי. אנחנו קוראים לו המנחם לס של ההפגנות, תמיד מרגיע שלא קרה פה כלום והכול בסדר. אנחנו בכלל חשודים כשמאלנים של המקום, אנחנו היחידים שלא שרפו להם את האוטו.
נדב: אנחנו גרים בבניין מעורב, כמו בכל רמת־אשכול. אני ישן פה בסוכה, אתה יכול לראות את המיטה. אין מצב שאני לא עושה את זה. בפרעות הוצאנו את הילדים להתאוורר ל־48 שעות, כי דקרו פה שכן מתחת לבית, אבל אנחנו נשארנו פה. היה בלגן והיו בקת"בים ואבנים, אני לא אומר שלא, אבל אנחנו בוחרים כבר עשור להתייחס לזה כבית ולכן אנחנו משדרים רוח חיובית, וככה גם הילדים שלנו מקבלים את זה. יש התמודדויות, אבל זה לא חדש, תמיד היו. זאת בחירת החיים שלי. אתה בונה סוכה למטה, משמיעים לך מוזיקה, עושים לך חארקות ליד, אבל אי אפשר להתבאס כל הזמן. זה אולי טוב עיתונאית, אבל בתור תושב אתה צריך להיות אופטימי. שתבין, בלילה הראשון השכנים שלנו עשו את המהומות. זה אבסורד.
עמרי: אנחנו לודאים מלידה, כשהתחתנו היינו בערך הזוג הדתי היהודי היחיד בשכונה. תמיד היה לא נעים ללכת לבית הכנסת בבגדים לבנים. הכול גם היה מוזנח, הייתה תחושת עליבות. אבל בזכות אנשים כמו נדב ואשתו אנחנו מפחדים הרבה פחות. ההגעה של משפחות כמו של נדב הצילה את העיר מקריסה. זה גם מזמן לא סיפור של גרעין תורני מהודק, זה היה נכון לפני עשר־עשרים שנה. היום יש אנשים שמתלבטים בין גבעת־שמואל לפה, ובאים בגלל איכות החיים. זה ניצחון.
ורד: השמאל אימץ את הנרטיב מהערבים. ברור שזה שטויות, ההאשמה של הגרעין. יש לי שכנה ערבייה שעזבה לא מזמן, ושאלתי אותה למה היא עוזבת. אתה יודע מה היא ענתה לי? כדי לחפש מקום עם יותר יהודים. אבל אתה יודע מה משמח אותי? שהשכנים שלנו, היהודים המבוגרים, שפעם היו מורידים את הראש ומסתגרים, היום הם אומרים לי שהם מרגישים שיש להם גב.
איה חסונה, 18, לוד
על המפה: אני לא יודעת עברית טוב, רוצה להגיד דברים אבל לא בטוח שאצליח.
המצפן: אני לא כל כך אוהבת פוליטיקה, אבל הצבעתי פעם אחת בחיים, למשותפת.
סרט מלחמה: לא הופתעתי מהאלימות. יש גזענות, ואפילו ציפיתי לזה. פעם אחד החרדים פה ראה אותי עוברת בדרך לעבודה, והצמיד את הילדים שלו אליו כדי שלא יתקרבו אליי. אנחנו עצובים על החיים שהלכו פה למוחמד חסונה, ואני עצובה וכואב לי על החיים בעזה. הופתעתי מעד כמה אנחנו הערבים מאוחדים כאן, זה שימח אותי. יש בין היהודים גם כאלו שאני יכולה לחיות איתם.
