"אם נשניא את עצמנו – לאתגר ההתיישבות אין משמעות"

פתאום הגיע שלום קיטל. שלום מהרדיו, ושניהם, קיטל ופנחס ולרשטיין, אותה קומה, מאותו הכפר. כפר־אתא, שהמיר את חנויות הסוחרים הזעירים בקניון עזריאלי. שגאוותו הייתה על מפעל הטקסטיל שהלביש את המדינה והיום מתהדר בסניף של איקאה. שהמשקים החקלאיים שאפיינו אותו נזנחו לטובת בניינים צפופים. שרק זקניו זוכרים את הימים שהיה כפר של מפא"י ולא קריה של הליכוד.

ישבנו במזנון הכנסת, שם התקיים הריאיון, וקיטל הצטרף לכמה דקות. "כפר־אתא היה מושבה של הצווארון הכחול. כשאני מבקר כואב לי הלב", אומר ולרשטיין, שגדל במרחק כמה רחובות מביתו של קיטל. "הכפר כבר לא קיים", משלים אותו קיטל. פנחס מספר על אביו, ש"היה מחלק לחם עם סוס", ושלום אומר שאבא שלו היה אזרח עובד צה"ל, "אבל רוב ההורים עבדו באתא". שמות וזיכרונות מהימים ההם עפו באוויר, "אנשים שהשתייכו למפא"י של פעם שכבר לא קיימת", מגדיר זאת פנחס. "זה היה מפא"י ביטחוניסטי", אומר קיטל. וולרשטיין מוסיף, "והתיישבותי". כל אחד מהם פנה לדרכו, זה לתקשורתית וזה להתיישבותית. אם תרצו, אפילו הדו־שיח הנוסטלגי הקצר הזה, על הבדלי הניואנסים שבו, מקפל את התהום שנפערה כאן בין שמאל לימין, בין השמאל הציוני של אז לזה של היום.

את פנחס ולרשטיין לא צריך להציג. מאבות מפעל ההתנחלויות, ממקימי עפרה, הטדי קולק של מטה בנימין, מראשי מועצת יש"ע, ובשנים האחרונות תואר מפתיע: סייע ראשי של ההתיישבות בעוטף עזה ושל התנועה הקיבוצית בכלל. "אני מרגיש זכות לעבוד עם חלוצים באשר הם. קשה לי לתאר לך עד כמה זה מרגש אותי", הוא אומר.

על פי הסטנדרטים העיתונאיים אני אמור לשמור על אובייקטיביות וניטרליות כלפי המרואיין. אפעס, במקרה הנוכחי קצת קשה להיצמד לכללים. פנחס בעבורי הוא בערך מה שזקני כפר־אתא היו בעבורו. מייסד נוף ילדותי, מעסיק של אמא שלי, ידיד של אבא שלי, ובעיקר, אדם שהתווה דרך לרבים מאוד, בכללם אני עצמי. בטח ובטח כשלאורך השיחה הוא חוזר פעם אחר פעם אל הנופלים, שלפחות את חלקם הכרתי, מונה אותם בשמותיהם, נזכר בשניות הראשונות שהגיע למקום הירצחם, מייסר את עצמו בשאלה אם יכול היה לעשות יותר להצילם, נאנח, נעצר, מצטמרר, כפי שלא ראיתיו מעולם, נוקב בעצמו שאלות תהומיות על אחריותו שלו.

"שום דבר לא היה קשה לי כמו נפילת תושבים. גדעון ליכטרמן נרצח (ב־5.5.2003, א"כ) כשהלך לאסוף חייל בערב יום הזיכרון ליד כביש אלון. רצתי לרכב שלו ובדגל היה חור מהכדור. אותו כבר פינו. על המושב שליד הנהג אני מוצא תלתל בלונדיני באורך 20 ס"מ. זה היה של הבת שלו. הכדור עבר צמוד לעור הקרקפת ותלש את השיער אבל היא לא נפגעה. דם על הכיסא שלה, דם על הכיסא שלו. הוא מת כנראה מאובדן דם, כלומר, אם היינו מוצאים אותו חמש או עשר דקות קודם לכן, היינו מצילים את חייו. זו התחושה שאני חי בה, גם לגביו, גם לגבי אחרים.

"ברגע שמישהו משלם מחיר דמים, אתה עושה חשבון נפש ואומר 'אולי (כראש מועצה) לא עשיתי מספיק', והרי כל אחד מאיתנו יודע שתמיד אפשר לעשות יותר". סיפור רודף סיפור, זיכרון מתחבר לזיכרון. "ימים ספורים לפני שאתי גאליה נרצחה (ב־19.11.2002, א"כ) בדרכה מבנק ישראל לכוכב־השחר, נפתח המחסום בצומת רימונים (בדרך המובילה לכוכב־השחר). לי היה ברור שיהיה שם פיגוע. אני מודה, היה לי ברור. אז הלכתי לאלוף הפיקוד ולמח"ט ודיברתי, אבל הציר נשאר פתוח. אני לא רצחתי אותה חס וחלילה, ואיני מרגיש כך. אבל להגיד שעשיתי את כל ההשתדלות האפשרית עלי אדמות שהדבר לא יקרה? אף פעם זה לא נכון.

"או כשבתחילת האינתיפאדה השנייה היו חסרים כלי רכב ממוגנים נגד ירי. ניגשת אליי אמא שיש לה בן בחינוך המיוחד, ומטיחה בי 'לילדים הנורמליים דאגת שיהיו אוטובוסים ממוגנים, אבל מה עם הילד שלי? החיים שלו פחות חשובים לך?!' זה משפט של אגרוף בבטן. ואתה מנסה להתמודד. בתקופת האינתיפאדה השנייה נהרגו כ־1,200 איש. מאה מתוכם היו תושבי בנימין, בכללם כאלה שלא נהרגו בבנימין אלא במקומות אחרים בארץ. אבל זה שיעור ספיגה בלי שום פרופורציה לשאר האוכלוסייה. היו חמש משפחות שלפחות שני בני הזוג, ולעתים גם חלק מהילדים, נהרגו יחד. דיקטשיין (הרב יוסף וחנה ובנם שובאל, 26.7.2002), סחיווסחורדר (ההורים מרדכי וציריל והאחים רעיה, יצחק וחמדה, 9.8.2001). זה לא עובר על ידך. גם פינוי לא עובר על ידך. אבל אין שום ספק שמבחינתי, אפילו בהשוואה לימית ולגוש קטיף, או לעמונה האחרונה, הטראומה היא מחיר הדמים הנורא, שבתקופת שירותי הציבור הזה שילם".

אם כך, מה הקים אותך בכל פעם מחדש?
"כשליח ציבור שהוא ראש מועצה יש לי אחריות על החיים עצמם. כך ראיתי זאת. זו הייתה זכות קדושה לשרת את הציבור הזה. מי כמוך וכמו קוראי העיתון הזה יודע…" שוב הוא נאנח, נעצר ולוקח אוויר. "בין אם זה לשמוע את אליעזר רוזנפלד שר בהלוויה של בנו השני, 'ואפילו בהסתרה שבתוך הסתרה אני עומד'. כשהוא אמר את זה בבכי, אתה אומר לעצמך 'וואו'. להיות שליח של ציבור כזה, שמסוגל לשלם קורבן כזה נורא, זה משהו לא מובן מאליו.

"תמיד הגנתי על עצמי בארגון הלוויות ובהתעסקות בדברים אחרים כדי לא ליפול עמוק יותר. ואנחנו אומרים 'מגש הכסף' ו'במותם ציוו לנו את החיים', אבל ההרגשה שהוא מת בגללך… ואולי 'בגללך' זו מילה קשה מדי, אבל התוצאה היא שאתה לא מחויב פחות, אלא מחויב יותר. אני לא יכול שלא להסתכל על המחיר, אבל אני מרגיש עד היום שפעלתי מכוח הציבור, וזה כוח אחר. היום, כשזה לא מכוח הציבור, יש לי פחות כוח. אז יכולתי לעמוד במצב של צבי קליין (שכנו של ולרשטיין מקריית־אתא ושותף קרוב לדרך במטה בנימין ובעפרה, נרצח ב־1.12.1991, א"כ) ובאינסוף הרוגים ופצועים שהגעתי אליהם לשטח. מי שבדרך כלל נתן לי את הכוח, בהפוך על הפוך, היו המשפחות. אולי הן חשבו שאני נותן להן כוח, אבל הן שנתנו לי את הכוח והמחויבות".

"כשאתה שומע את אליעזר רוזנפלד שר בבכי בהלוויה של בנו השני – אתה אומר לעצמך וואו, להיות שליח של ציבור שמסוגל לשלם קורבן נורא כזה, זה משהו לא מובן מאליו"

אני זוכר בעצמי את המקרים וגם את הדיונים אם לנסוע בשיירות או לא. אבל אם כך, אשאל את השאלה הכי קשה. האם המחיר הכבד היה שווה?
"אני לא האמנתי למורנו ורבנו חנן פורת כשאמר באחת מצעדות ההתיישבות המפורסמות של גוש אמונים ש'פה עוד יהיו רמזורים על הכביש'. אמרתי לעצמי שצריך לאשפז אותו. כלומר, גם החזון שלנו ושלי הלך וגדל תוך כדי עשייה. כשמוניתי לראש מועצת מטה בנימין עם 400 אנשים, לא האמנתי שבאותו אזור יחיו כיום יותר מ־150 אלף איש. כשהחזון שלנו היה אז היה 120 אלף איש בכלל יו"ש בדורנו. אז אתה שואל את השאלה?! הזרם המרכזי בישראל מדבר על גושי ההתיישבות כדבר מובן מאליו. יש קונצנזוס שגושי ההתיישבות הם חלק ממדינת ישראל, וזה לא היה קורה לולא ההתיישבות. על זה עם ישראל החליט כבר. אני עוד מחכה לרגע שעם ישראל יחליט שצריך להישאר בכל השטח עד הירדן, אבל זה תהליך שאסור לנו לומר עליו 'הם ואנחנו'.

"כלומר, אין לי שום ספק שלולא ההתיישבות, יהודה ושומרון מזמן לא היו בידי ישראל. אנחנו חלק מהתהליך הציוני של מדינת ישראל. הציונות היא לא רק יהודה ושומרון. יש כל מיני מרכיבים בציונות, מיחידות קרביות ועד גרעינים חברתיים ותורניים. אבל ההתיישבות קובעת את גבולות הארץ, כך זה מימי יהושע בן נון ועד ימינו. ההתיישבות בסוף קובעת את הריבונות. היא תנאי בלי יעבור. ללא ההתיישבות בקדומים, בבית־אל, באלון־מורה, בבקעת הירדן, במעלה־אדומים, זה לא היה שלנו כבר מזמן, ואבות הציונות הבינו את זה מזמן".

בג"ץ כל שעתיים

למרות הרומן שניהל בשנים האחרונות עם התנועה הקיבוצית, בראש מעייניו של ולרשטיין הייתה ונותרה ההתיישבות ביו"ש. וכך, בגיל 69, נקרא שוב אל הדגל כאשר לפני חצי שנה נבחר על ידי נציבות שירות המדינה לעמוד בראש "הצוות להסדרת המאחזים". על הקמת הצוות החליט הקבינט עוד לפני שנתיים, במסגרת 'מתווה ההתיישבות' שלקחה על עצמה ישראל כהתחייבות מול ממשל טראמפ. הצוות אמור לספק פתרון משפטי לאלפי משפחות ביהודה ושומרון שהבתים שבנו סובלים מבעיות משפטיות כאלה ואחרות. אף שחלפו פרקי זמן כה ארוכים מאז החלטת הקבינט ומאז הבחירה בוולרשטיין, הצוות עדיין לא קם ולכן לא החל לעבוד.

"עוד לא נבנה הצוות", מסביר העומד בראשו, "אבל העיכוב לא תלוי בדרג הפוליטי, הוא לא מצד ראש הממשלה, שר הביטחון והבית היהודי, אלא הוא טכני (כלומר בירוקרטי, א"כ). זה לא סוד שארגוני שמאל מסוימים, שיש להם מספיק תקציבים, החליטו להתיש את המערכת בבג"צים אינסופיים, גם כשידוע להם שהם עשויים להפסיד. כל שעתיים־שלוש יש בג"ץ חדש. ברור שאת מה שאפשר להסדיר חוקית נסדיר, אבל צריך למצוא דרך לפתור את הבעיה. והמדינה תצטרך להחליט: בחלק מהמקומות להפקיע קרקע, בחלק אחר להכיר כיישוב או כשכונות של יישוב קיים. נושא שני הם בתים שנבנו כדת וכדין, שחלקם קיימים כבר עשרות שנים, ובדיעבד מתברר, כתוצאה מהדיגיטציה של המפות, שנבנו מעבר לקו הכחול (גבול היישוב, א"כ)".

מתי זה יוסדר? עוד שנה, שנתיים, חמש?
"בסוף, כל דבר כזה יצטרך לעבור הליכים במשרד הביטחון, המנהל האזרחי ולשכת התכנון, וזה גם תלוי בשאלה אם חוק ההסדרה יאושר או לא".

זה תלוי בדרג הפקידותי או המדיני? כי החלטת הממשלה הייתה מזמן.
"כשהוועדה תוקם היא תגיש את המלצותיה לשר הביטחון ולראש הממשלה. להערכתי, חלק משמעותי מהבעיות ניתן לפתרון מיידי, וחלק יצריך פתרונות מורכבים יותר".

"זה לא סוד שארגוני שמאל מסוימים, שיש להם מספיק תקציבים, החליטו להתיש את המערכת בבג"צים אינסופיים, גם כשידוע להם שהם עשויים להפסיד. כל שעתיים־שלוש יש בג"ץ חדש"

עד שהצוות יתחיל לפעול, ולרשטיין תורם מניסיונו העשיר בפיתוח ההתיישבות ליריביו האידיאולוגיים בתנועה הקיבוצית. עוד בשלהי מבצע 'צוק איתן' גייס אותו שר הנגב והגליל דאז, סילבן שלום, לסייע ליישובי עוטף עזה, שסבלו באותה עת מנטישה רבתי. "32 משפחות לא חזרו לנחל־עוז אחרי 'צוק איתן'. אמנם רובן לא היו חברות קיבוץ אלא שוכרים, אבל מ־1986 לא נבנו שם בתים חדשים". מגע הקסם של פנחס עשה את שלו, ו"כיום היישוב הזה פורח. לי הייתה הזכות לעמוד לידם ולסייע להם. בימים האלה הם מאכלסים 17 בתים חדשים שנבנו לאחר 'צוק איתן' ונרכשו בידי זוגות צעירים. בכל מקום שיש עילה ציונית, אנשים יבואו. למשל, כשפתחנו את המכינה הקדם־צבאית הלא דתית בנחל־עוז, רק באמצעות פרסום בפייסבוק, 300 איש התנפלו על 28 מקומות. כלומר, הציבור כולו, ולא רק הציבור הדתי, מוכן להתגייס למשימות ציוניות. אם יקראו לו לדגל, הוא יבוא".

האמונה העזה הזו שהציונות חיה ובועטת בכלל הציבור בישראל, שאל הכלל הזה צריכה תנועת ההתנחלות לחבור, ושאסור להם, למתנחלים, באיסור חמור להקים מחיצות בינם לבין שאר העם – עוברת כחוט השני בשיחתנו. "האתגר להמשיך ולהתיישב ביהודה ושומרון חשוב מאוד, אבל לא תהיה לו משמעות אם נשניא את עצמנו על החברה הישראלית. ויש מי שמנסים להקים תנועה של 'אני ואפסי עוד', לייצר טהרנות ושבירה של המנהיגות החוץ־פרלמנטרית".

פנחס אינו נוקב בשמות, אבל כוונתו לסירובם של רבים בהתיישבות לשתף פעולה עם מועצת יש"ע ועם מזכ"ל 'אמנה' זאב חבר (זמביש). בהתנתקות, בעיקר על רקע תוצאות המאבק לבלימתה, נשבר מעמדם של המועצה ושל זמביש כמנהיגים הבלעדיים של ההתיישבות ביהודה ושומרון. פנחס מודע לשבר ולסיבות שהובילו אליו. הוא עצמו גם הסיק מסקנות אישיות כשלאחר ההתנתקות פינה לדור הבא את תפקיד ראש מועצת בנימין, ובהמשך התפטר מתפקידו כמנכ"ל מועצת יש"ע.

תומך בהנהגה

אך לקיחת האחריות שלו, אין פירושה חרטה על הדרך. להפך. ולרשטיין, שבעצמו ספג מכות רצח מהשוטרים בכפר־מימון, לא חוזר בו מן ההחלטה לא לפרוץ את הגדרות כאשר כותר הכפר בידי המשטרה, ואפילו גאה בה. הוא אמנם לא אומר זאת מפורשות, אך גם בשיחות קודמות וגם בריאיון הזה אני מבין שבעיניו ובעיני שותפיו דאז להנהגה, כפסע היה בין המחאה האדירה נגד שרון, לבין טבח נוראי במפגינים נגד ההתנתקות.

עמדתו העקבית היא ש"ההליכה שלנו ליהודה ושומרון תצליח רק אם עם ישראל ירצה אותה. וברוך השם, עם ישראל רוצה אותה. אמנם שום דבר עוד לא גמור, אנחנו עוד מוכנים למאבקים, ומבחינתי זה יהיה גמור כאשר אנשי מרצ יבואו לגור ביהודה ושומרון. אז ארגיש שהמשימה נגמרה. עד אז אני כמֵה לדיאלוג אמיתי בתוך החברה הישראלית, בנוסח הרב יעקב מדן ורות גביזון. בעיניי זו לא פשרה אלא מדרגה. זה תפקידה של הציונות הדתית־לאומית כיום".

עם ישראל חשוב יותר מארץ ישראל?
"כן, ואגיד את זה באופן יותר פרובוקטיבי: חלק של ארץ ישראל שנמצא בריבונות (הכוונה לשליטה ישראלית ולא לריבונות במובן המשפטי, א"כ) מדינת ישראל החילונית, קדוש יותר מאשר חלק שנמצא מחוץ לריבונות. תיאורטית, גוש קטיף, שהוא חלק מארץ ישראל ולא נמצא כיום בריבונות ישראל, פחות קדוש ממדינת ישראל שהיא בריבונות".

בוא נחדד את זה. תל־אביב החילונית, על כל מאפייניה, קדושה יותר מיישוב בארץ ישראל ששומר על קלה כחמורה, אך בנסיבות כאלה ואחרות נותר מחוץ לשלטון ישראל?
"ברור. לארץ ישראל יש קדושה, אבל לריבונות ישראלית יש קדושה יתרה", משיב ולרשטיין ומזכיר מדרשים של חכמים ששיבחו את מלכי ישראל הרשעים רק משום שבנו בתים בארץ ישראל.

אף שלשיטתו הידברות עם בני הפלוגתא הפוליטיים חשובה כל כך, ולרשטיין כועס על הכנס המשותף של 'מקור ראשון' והמכון הישראלי לדמוקרטיה. "מה שמותר לי כאדם פרטי, אסור לכם כעיתון. 'מקור ראשון' נתן לגיטימציה למכון הישראלי לדמוקרטיה. אתם ב'מקור ראשון' יודעים עד כמה המכון הזה גובל באנטי־ציונות. קרמניצר הוא הקול הדומיננטי שם, והוא נגד כל דבר שמריח יהדות. לא זכורה לי פעם אחת שהם עמדו על זכויות של ציבור דתי־לאומי. לא תשמע אותם אף פעם עומדים לצדנו".

מדוע שיתוף פעולה עם התק"ם (תנועה קיבוצית מאוחדת) בסדר, אבל עם המכון הישראלי לדמוקרטיה לא?
"אני רואה שליחות לעזור לחלוצים, גם אם פוליטית הם חושבים הפוך ממני לחלוטין, כי בסוף השאלה היא אם אנו חלק מהחברה הישראלית או לא. לגבי בתי המשפט ובג"ץ, והחלטות קשות של הממשלה, אני חלק מהחברה הישראלית בכל תנאי. אבל האם אני צריך לרומם מכון שהוא גוף לא ממשלתי, שמשתמש במילים גבוהות ולא מיישם אותן?!"

מה פשר ההתנגדות שלך למאבק של תושבי עמונה? זהו מאחז שאתה הקמת. הם אמנם נקטו קו קצת יותר תקיף, נקרא לזה, אבל בשורה התחתונה גם הביאו לחקיקת חוק ההסדרה ובזכותם גם קם יישוב חדש בבנימין. אבל אולי זה יותר מזה, אולי הדור שלך, דור המייסדים, פשוט לא מוכן לפנות את מקומו לדור הבא.
"קודם כול, כפי שאמרתי קודם, תמיד חשתי את עצמי נפעם מהציבור וזו הייתה זכות בעבורי לשרת אותו. דבר שני, בשלב מסוים קיבלתי החלטה אסטרטגית לפנות את מקומי לדור הבא, אז אליי אל תבוא עם הטענה הזו. יותר מזה, ההחלטה שלי לא ללכת לקדנציה נוספת קרעה אותי, כי מצד אחד אסור להפסיק, ומצד שני, באופן פרדוקסלי, דווקא החלטה להישאר בתפקיד משדרת מסר של זמניות. כי הרי הגענו הנה כדי להיות פה לעד, ומה, אני מתכוון לחיות אלף שנה?! אלא שהמערכת תוכיח שהיא יכולה לגדול ולהתקדם גם בלעדיך. לְמה שנעשה במטה בנימין וביהודה ושומרון בכלל אני מתייחס כמו לבתי שהתחתנה – סותם את הפה ולא מתערב. רוב הדברים בסדר, יש דברים שהייתי מת שיהיו אחרת, אבל עד לרגע הזה אני גאה להיות שותף".

אז במה אנשי עמונה לא היו בסדר לשיטתך?
"אין לי כעס על תושבי עמונה, שבסוף גם צייתו להחלטת בית המשפט. מי שהתפרעו היו נערים. הכעס שלי הוא על מי שפוגע בהנהגה הקיימת. אתה רוצה להוביל? בבקשה, תוביל. אבל התופעה שבה כל אחד עושה דין לעצמו פוגעת בנו מאוד. זה לא התחיל בעמונה אלא במגרון". שם, נזכיר, התושבים סירבו לקבל את הצעת הפשרה הראשונית שהגישה להם הממשלה באמצעות זמביש ומועצת יש"ע.

"על עמונה יש לי קפידא אחרת, שלא קשורה לדיון הזה. אבל במקום שבו אני היום, אתמוך בכל החלטה של מועצת יש"ע, כי צריך לתת גיבוי וכי ברגע שאתה פוגע בהנהגה החוץ־פרלמנטרית שלך, פגעת במאבק. אם אביחי בוארון, ראש מטה המאבק של עמונה, או כל אדם אחר יהיה יו"ר מועצת יש"ע או מזכ"ל 'אמנה', הוא יקבל ממני את כל הגיבוי".

מה החזון שלך להתיישבות ביו"ש ל־70 השנים הבאות?
"טוב שהזכרת לי, כי אנחנו בסיטואציה מיוחדת שראש הממשלה הוא בנימין נתניהו והנשיא הוא דונלד טראמפ. זה חלון הזדמנויות. יש ביישובים איזו הרגשה על אופי היישובים וגודלם וכל מיני סלקציות שהיו נכונות כשהיישובים היו קטנים. כל יישוב מעל 300 משפחות צריך להפוך את ועדות הקבלה למינימליות, לפתוח את השערים לכולם, כי הרוב יחליט. אם רוב החברה הישראלית יהיה ביהודה ושומרון, לא חשוב מה הממשלה תחליט".