"בתולדות העם היהודי היו אירועים יותר קשים מהגירוש מגוש קטיף"

בערב יום העצמאות של שנת 2006, שמונה חודשים לאחר שנעקר מביתו בגוש־קטיף, עלה שלמה וסרטייל לבקר את הוריו בירושלים. כשנכנס לביתם ראה דגל ישראל מקופל על השולחן בסלון. וסרטייל שאל את אביו האם הוא מתכוון להניף את הדגל על ביתו כמדי שנה. האב, ניצול שואה מגרמניה, ענה לו: "ודאי, בני. לו היה לנו את הדגל הזה כדגל של מדינה כמה שנים לפני כן, היית זוכה שיהיו לך סבא וסבתא וקרובי משפחה רבים נוספים, ועַם גדול יותר". וסרטייל חזר לקרוון שבו התגורר אז, באתר הארעי של היישוב המפונה גני־טל ביד־בנימין, ותלה עליו דגלי ישראל.

באותה שנה, כך הוא מספר, היו רק שתי משפחות מגני־טל שהניפו דגל ישראל על ביתם ביום העצמאות. "החברים שלי באו אליי בטענות. גם הבת שלי הגיעה הביתה, ראתה את הדגלים ואמרה: 'לא הגזמת? עשית את זה בשביל להרגיז אותי?'". שנה לאחר מכן, ביום העצמאות של 2007, כבר נראו יותר דגלי ישראל על בתיהם של עקורי גני־טל. היום, ביישוב הקבע שלהם, שווסרטייל מתעקש לקרוא לו 'יישוב זמני' עד לחזרה לגוש־קטיף, הדגלים כבר מונפים על כל בית. "השנה המועצה האזורית שלנו מארגנת טקס יום עצמאות משותף לכל היישובים, ולראשונה לא יתקיים טקס יישובי משלנו. כחבר ועדת תרבות, תושבים באו אליי בטענה שלא ייתכן שלא יהיה גם אצלנו טקס ליום העצמאות".

ובכל זאת, אף שהם מניפים דגלים וחוגגים את יום העצמאות, ברור שפצעי העקירה לא הגלידו אצל עקורי גוש־קטיף. וסרטייל חי את העקירה יום־יום, גם בביתו החדש. בתשע השנים האחרונות הוא מנהל בהתנדבות את מוזיאון גוש־קטיף בירושלים. "את הכסף שהייתי מרוויח הייתי בכל מקרה משקיע בפסיכולוג, אז אני כבר משקיע אותו פה. זו התרפיה שלי". וסרטייל מארח במוזיאון אח"מים ומדי פעם מדריך בו קבוצות מיוחדות, כמו למשל קבוצה של נכי צה"ל שסיירה במוזיאון השבוע. "נכי צה"ל זה עניין רגיש. הם שילמו מחיר בגופם, ולכן בהדרכת הסיור צריך להציג את הדברים בפרופורציה".

כשאני שואל את וסרטייל לְמה הוא מתכוון כשהוא אומר 'פרופורציות', הוא מספר לי על סיור שקיים לפני מספר שנים לאחת מחברות הכנסת. "כשהגענו ל'חדר השחור' במוזיאון, שבו מוצגות תמונות מהגירוש וסרטונים מהרגעים האחרונים בגוש, היא אמרה שזה מזכיר לה את השואה. אמרתי לה שאסור להגיד את זה, אז היא אמרה: 'אסור, אבל אני אומרת'. לכן מיקמנו אחרי החדר השחור את החדר של החזון והתקווה. אנשים שרואים את שלב הבנייה והיצירה ומגיעים לחדר של הגירוש, יוצאים ממנו שפופים ושבורים, ואני לא רוצה שהם יצאו כך מהמוזיאון. בחדר האחרון אני אומר להם: 'אין לנו עם אחר ולא מדינה אחרת. נכון, זה כואב, חטפנו סטירה נוראית, אבל בסוף אנחנו קמים בבוקר ואנחנו חיים'".

על חזהו של וסרטייל תלוי מדליון כסף בצורת מגן דוד שעיצב האמן אהרן שבו לזכר העקירה. הגרסה הראשונה של המדליון כללה את הכיתוב 'לא נשכח ולא נסלח'. וסרטייל הגיע לביתו של שבו כדי לשכנע אותו להוציא גרסה חדשה, ללא המילים 'לא נסלח'. "זה היה שנתיים אחרי הגירוש, בחודשי הקיץ. אמרתי לשבו: 'עוד מעט חודש אלול ומתחילים לומר סליחות. אני יכול להתחייב לא לשכוח, אבל לא להתחייב לא לסלוח'". שבו השתכנע ויצר גרסה חדשה של המדליון. "קניתי ממנו כמות גדולה כדי למכור במוזיאון, ולא נשארו לי מדליונים מהגרסה החדשה, רק מהישנה. מסתבר שאנשים לא רוצים לקנות את הגרסה הראשונה עם המילים 'לא נסלח', כך שצדקתי גם במובן המסחרי…"

"התחנכנו לא להסתכל אחורה, אלא רק קדימה", אומר וסרטייל. "אם זה קרה, כנראה זה היה רצונו של הקב"ה. בתולדות העם היהודי היו אירועים יותר קשים מהגירוש. אני נוהג לומר לקבוצות שמבקרות במוזיאון, שנכנסתי למנהרת הזמן ועברתי לאורך אלפיים השנים האחרונות של עם ישראל. שאלתי על כל דור על הצרות שלהם, ובכל דור אמרו לי: 'היינו מוכנים לוותר על כל החיים שלנו בשביל לחיות שבוע בדור שלך'… צריך לקחת הכול בפרופורציה, ואת זה אומר לך אדם שהרסו לו את מפעל החיים, את הבית ואת הקהילה שלו. אלה שמקטרים היום נגד הממשלה ונגד המדינה ומתביישים להיות ישראלים, צריכים להחליף משקפיים ולהתחיל לראות קצת פרספקטיבה וקצת עומק".

"הגרסה הראשונה של המדליון כללה את הכיתוב 'לא נשכח ולא נסלח'. וסרטייל הגיע לביתו של שבו כדי לשכנע אותו להוציא גרסה חדשה. "זה היה שנתיים אחרי הגירוש, בחודשי הקיץ. אמרתי לשבו: 'עוד מעט חודש אלול ומתחילים לומר סליחות. אני יכול להתחייב לא לשכוח, אבל לא להתחייב לא לסלוח'"

גירשו מהבית, לא מהארץ

וסרטייל (69) הגיע לגוש־קטיף עם לאה אשתו ושלושה ילדים קטנים בשנת 1979, כחלק מראשוני המתיישבים של גני־טל. באחת התמונות שהוא מחזיק במוזיאון נראים ארבעה ילדים קטנים, בהם גם ילדיו, על רקע דיונות חול ענקיות, בתוליות ונקיות. לאחר תקופה קצרה של ניסוי וטעייה בענפי חקלאות שונים, הוא התמקד בגידול ושיווק צמחי גרניום, וזכה להצלחה. בתקופת השיא החזיק 40 דונם של שולחנות גידול עם עציצי גרניום.

אחרי העקירה ניסה להמשיך לשווק את הגרניום ללקוחותיו הוותיקים בחו"ל, אך נתקל בקשיים רבים. "בשנה הראשונה גידלתי גרניום במושב תקומה, ונהגתי לומר שעברתי מחורבן לתקומה… המתקנים שם היו ישנים מאוד, ולמרות שהתוצרת הייתה מעולה, אחד הלקוחות אמר לי ששרשרת השיווק שלו לא מאפשרת לו לרכוש תוצרת ממבנים כאלו". וסרטייל איתר 30 דונם של שולחנות גידול במושב ביתן־אהרן, ושכר אותם לגידול גרניום. לאחר שנתיים בעלי המקום החלו להצר את צעדיו, והוא נאלץ לפרוש מהחקלאות שלוש שנים לאחר שנעקר מביתו. היום הוא מסתפק בארבעה דונם של כרם זיתים ליד הבית, מהם הוא מפיק שמן זית, בשביל הנשמה. "זה לא בשביל פרנסה, אלא חלק מהתרפיה שלי. אני עדיין נהנה להפשיל שרוולים, להיכנס לבגדי עבודה ולעבוד כמה שעות". בשנים שלאחר העקירה קיבל וסרטייל ארבע הצעות עבודה שונות לניהול מרכזים חקלאיים בחו"ל, וסירב. "אמרתי שאולי גירשו אותי מהבית, אבל לא זרקו אותי מהארץ".

כשווסרטייל נשאל על הצלקות שהותירה העקירה, הוא בוחר להתמקד בדור הצעיר. "לא ירדנו לעומק הטראומה שחווה הנוער. אני חוויתי את זה חזק יום לפני הגירוש. נכנס אליי הביתה אביב כוכבי, מפקד האוגדה, שהיה אצלי בן בית, ואמר לי: 'שלמה, אני יודע שאתה לא מסוגל להוריד תמונה מהקיר, אבל מחר זה קורה, ואני מתכוון להביא את החיילים שלי כדי שיארזו לך את הבית'. אמרתי לו: 'אביב, אנחנו לא מקדימים את הפורענות ולו בשעה אחת'. הבן שלי, שבדיוק עמד אז לפני גיוס, עמד לידי ושאל: 'אבא, בחופשה הראשונה שלי מהצבא, לאן אני חוזר?' היית צריך לראות את הפנים של אביב כוכבי כשהוא שמע את השאלה. הוא היה חיוור. לא הייתה לו תשובה, ולא היו לי טענות אליו בעניין הזה".

אותו בן דחה בסופו של דבר את גיוסו לצה"ל והתגייס רק כעבור שנתיים. בן אחר, שבזמן העקירה כבר שירת במילואים ביחידה מיוחדת, המשיך לשרת במילואים אך בלי ללבוש מדים. בת אחרת של וסרטייל דרשה מבעלה, רופא צבאי, להשאיר את המדים מחוץ לבית. וסרטייל מצר היום על כך שבזמן העקירה לא דאג לכך שילדיו לא יפתחו רגשי טינה כלפי המדים הצבאיים. הוא מביא כדוגמה חיובית את הרופא ד"ר סודי נמיר, שביום העקירה מביתו לבש מדי צה"ל כדי למתן את תחושותיהם של ילדיו כלפי המדים.

חמשת ילדיו הנשואים של וסרטייל מתגוררים כיום בסמוך אליו. ארבעה גרים בגני־טל, ואחד ביישוב יד־בנימין הסמוך. הבן השישי והצעיר משרת כעת בגולני. בחול המועד פסח ארגן וסרטייל מפגש משפחתי גדול כחלק מסרט שהוא מפיק על חייה של אמו, ניצולת השואה. "הסיפור של אימא שלי בשואה הוא לא סיפור מרנין, אבל יש לו סוף טוב. אנחנו שישה ילדים, ונכון להיום יש לה 133 נינים ובסך הכול למעלה ממאתיים צאצאים. אימא שלי אומרת שבשבילה זו הנקמה והנחמה". אביו של וסרטייל נפטר לפני תשע שנים. "אבא השיג בזמן השואה סרטיפיקטים גם לישראל וגם לארה"ב. בארה"ב חיכתה לו עבודה טובה, אבל הוא בחר לעלות לארץ. כששאלתי אותו למה בחר בישראל, הוא אמר לי: 'לא רציתי שיגרשו אותי שוב'. אחרי הגירוש שלנו מגוש־קטיף אמרתי לו: 'אבא, פספסת. חשבת שלא יגרשו אותנו שוב'".

וסרטייל שכנע את ועדת השמות בעיריית ירושלים לקרוא לצומת הסמוכה למוזיאון 'כיכר גוש־קטיף'. "בינתיים זה צומת ולא כיכר, אבל אמרתי להם שלגוש־קטיף לא מתאים צומת שבה כל אחד הולך לדרכו, אלא כיכר שמחברת… אז קראו לזה כיכר למרות שזה צומת". מוזיאון גוש־קטיף בירושלים, שהוקם ביזמת הרב שלום דב וולפא, איננו המקום היחידי שמנציח את סיפורו של הגוש. ביישוב ניצן פועל המרכז להנצחת מורשת גוש־קטיף וצפון השומרון. "המרכז בניצן פועל תחת משרד ראש הממשלה, וזה מחייב לכיוון מסוים, ואצלנו יש גם מעורבות של חב"ד שיש להם הסתכלות קצת אחרת, אבל גם כאן יש גבולות. לפני שמונה שנים היה יהודי שהציע לי תרומה של 100 אלף דולר בתנאי שהאופי של המוזיאון יהיה פחות ממלכתי ושתופיע פה רשימה של שופטי בית המשפט העליון ושל המפקדים והשוטרים הבכירים שהיו שותפים לגירוש. סירבתי וויתרתי על התרומה שלו".

"הסיפור של אימא שלי בשואה הוא לא סיפור מרנין, אבל יש לו סוף טוב. אנחנו שישה ילדים, ונכון להיום יש לה 133 נינים ובסך הכול למעלה ממאתיים צאצאים. אימא שלי אומרת שבשבילה זו הנקמה והנחמה"

לא מוותר על הפוליטיקה

וסרטייל היה מהפעילים המוכרים בגוש־קטיף נגד תוכנית ההתנתקות. כחבר מרכז ליכוד הוא פעל בעיקר בזירה הפוליטית, ובמשך חודשים לא החמיץ כמעט שום דיון על חוק פינוי־פיצוי בוועדת חוקה של הכנסת. יו"ר הוועדה דאז, ח"כ מיכאל איתן, אפשר לו להעיר הערות מדי פעם, וּוסרטייל ניצל כל הזדמנות שניתנה לו כדי לדבר על לבם של חברי הוועדה. בפברואר 2005, דקות לפני שחברי הוועדה הצביעו על החוק, ניגש וסרטייל לח"כ יולי תמיר ממפלגת העבודה. "הוועדה הזאת קיימה דיונים במשך חודשים ארוכים", אמר לה, "ואת נכחת רק בחלק קטן מהם. איך תדעי על מה את מצביעה?". תמיר ענתה לווסרטייל שמולה יושב ח"כ יולי אדלשטיין מהליכוד. "אני מסתכלת על יולי, ובמה שהוא תומך אני מתנגדת".

וסרטייל היה המום מתשובתה של תמיר ויצא מחדר הוועדה נסער. מחוץ לחדר הוועדה פגש את ח"כ יובל שטייניץ מהליכוד, שכיהן אז כיו"ר ועדת חוץ וביטחון. שטייניץ ראה שווסרטייל נרגש, והציע לו כוס קפה. כשישבו לשתות סיפר לו על דבריה של ח"כ תמיר. שטייניץ חייך. "תקציב הביטחון השנתי מגיע לחברי הכנסת כספר של אלף דפים. כמה ח"כים לדעתך יושבים וקוראים את הספר הזה? האחרון שקרא את הספר הזה הוא המדפיס… אני לא יודע אם זה מנחם אותך, אבל גם על תקציב הביטחון חברי הכנסת מצביעים מבלי לדעת על מה הם מצביעים…"

ובכל זאת, וסרטייל עדיין מאמין במערכת הפוליטית. גם היום, 13 שנים אחרי, הוא עדיין חבר מרכז ליכוד ופעיל במטה הלאומי של חברי המרכז. "אני עדיין מאמין שאפשר להשפיע. ההחלטה של מרכז הליכוד על החלת ריבונות ביהודה ושומרון עברה בזכות הקבוצה שלנו. בסוף, העולם הפוליטי הוא כלי. בגירוש גם השתמשו במכוניות, אז לא ניסע במכונית? השתמשו בפוליטיקה לגירוש כי אלו היו הכלים, וגם היום אלו הכלים. צריך לזכור שאין ואקום במערכת הזאת. אם אתה יוצא, מישהו אחר נכנס. השאלה היא מי ייכנס".