"ציפור הא־לוהים" הלכה לעולמה. אחרי שנים של מאמצי הצלה כושלים, הממשל האמריקני יכריז רשמית על היכחדותו של הנקר השנהבי, שהשמועות על הישרדותו בביצות העמוקות בדרום ארה"ב רדפו את התרים אחריו בדורות האחרונים. הנקר כונה "ציפור הא־לוהים" כי היה גדול ויפהפה עד כדי כך שמי שחזו בו בפעם הראשונה פלטו את שם הא־ל בהשתאות.
אפילו המדענית שכתבה את הכרזת ההיכחדות בכתה. "זה לא קל", אומרת הביולוגית איימי טרהאן, משירות הדגה וחיות הבר האמריקני, שסקרה את הראיות וחיברה את הדו"ח שהגיע למסקנה שהנקר השנהבי אינו קיים עוד. "איש אינו רוצה להיות חלק מדבר כזה", היא מוסיפה, דומעת בריאיון בזום. "אפילו כתיבת המילים האלה הייתה קשה ביותר. היא דרשה ממני זמן".
שירות הדגה וחיות הבר האמריקני הציע שלשום להסיר 23 בעלי חיים וצמחים מרשימת המינים שנמצאים בסכנת הכחדה, מכיוון שאי אפשר עוד למצוא אותם בטבע. לפי מדענים, קצב ההכחדה ברחבי העולם מואץ: מיליון צמחים ובעלי חיים נמצאים בסכנת היעלמות, רבים מהם תוך עשרות שנים בלבד. המינים החדשים שיעברו לרשימת הנכחדים הם קורבנותיהם של שינוי האקלים והרס בתי הגידול הטבעיים. הם ומתו מהר מכפי ששמורות כלשהן יוכלו להציל אותם.
המינים שנדחקו מעבר לסף ההכחדה כוללים עשרה מיני ציפורים ועטלפים המצויים רק באיי האוקיינוס השקט, וכן שמונה מיני צדפות מים מתוקים שחיו בעבר באפיקי הנהרות, מאילינוי ועד ג'ורג'יה. ככל הידוע היצורים האלה כבר לא שוחים, מתרוצצים או מעופפים בשום מקום על פני כוכב הלכת הזה, ולפיכך פג הצורך בהגנה פדרלית כלשהי עליהם.
הקלטה יחידה
בעבר השתרע תחום המחיה של הנקר השנהבי ממישורי החוף של צפון קרוליינה ועד למפרץ מזרח טקסס. אבל אוכלוסייתו נפגעה אנושות במהלך המאה ה־19, כשציידים צלפו בציפורים הגדולות לצורך אוספי פוחלצים פרטיים וכדי לייצר כובעים מעוטרים בנוצותיהם. חוטבי עצים כרתו את העצים העתיקים שהציפורים קיננו בראשיהם. "הציפור הזאת הייתה בסכנת הכחדה חמורה מאז שנות התשעים של המאה ה־19, כתוצאה מכך שכרתנו את היער הבתולי של דרום־מזרח ארה"ב", אומר ג'ון ו' פיצפטריק, לשעבר מנהל מעבדת קורנל לאורניתולוגיה. "העלמנו את הכול".
מעת לעת פורסמו עדויות שהותירו בחיים את התקווה להתאוששותו של הנקר. טדי רוזוולט הבחין בשלושה נקרים בשנת 1907, במהלך ציד דובים בשטחי הביצות של לואיזיאנה. ב־1924 צילם האורניתולוג המפורסם מאוניברסיטת קורנל, ארתור "דוק" אלן, את התצלום הראשון בעולם של זוג נקרים שנהביים בפלורידה – ימים אחדים לפני ששני אספנים ירו בזוג המקנן. עשור לאחר מכן, כשהציפור כבר נחשבה לנכחדת, צוותו של אלן חזר לאזור והקליט את ההקלטה הברורה היחידה בעולם של קריאותיה, הדומות לקול השופר.
לא יכולים לברוח
הנקר השנהבי היה מבעלי החיים הראשונים שארה"ב הכירה בכך שהם נתונים בסכנת הכחדה. הידרדרות אוכלוסייתו דרבנה את הקונגרס להעביר בשנת 1973 את חוק המינים בסכנת הכחדה, שאסר על "הטרדה, פגיעה, רדיפה, ציד, ירי, פציעה, הריגה, לכידה, תפיסה או איסוף" של מינים מוגנים, במטרה להגן על בתי הגידול שלהם. תומכי החוק מציינים שרוב המינים החוסים תחת הגנתו – 99 אחוזים – לא נכחדו, ובהם חיות איקוניות כמו העיט הקירח, השקנאי החום, הזאב האפור והתנין האמריקני. מדינות אחרות השתמשו בחוק האמריקני כדי לנסח חקיקת שימור טבע משלהן. אבל ההכחדות שהוכרזו לאחרונה מראות את גבולות יכולתו של החוק, ויש המותחים ביקוראת על כך שרק 3 אחוזים מהמינים המוגנים על פיו התאוששו ואינם מצויים עוד בסכנת הכחדה.
בין מותחי הביקורת נמצאים גם שמרנים רבים. לפי ג'ונתן ווד, סגן נשיא המרכז לחקר רכוש וסביבה, מכון מחקר סביבתני הדוגל בשימוש בכלי השוק החופשי, החוק מעניש את בעלי הנכסים שבעלי חיים בסכנת הכחדה שוכנים על אדמותיהם בכך שהוא מונע מהם להשתמש בקרקע לחקלאות ולבנייה. "במקום זאת עלינו לתגמל את בעלי הקרקע", אומר ווד, וכך לעודד את השמירה על חיות הבר בסכנת הכחדה השוכנות על אדמתם.
אולם גם הגנה אקולוגית לא תמיד יכולה להגן מפני נזקי השינוי הסביבתי. בנהרות דרום־מזרח ארה"ב, למשל, היו בעבר צדפות נהרות רבות מאוד, שנאספו כדי לייצר כפתורים לפני עידן הפלסטיק: "לפעמים אנחנו עדיין מוצאים שריונות מנוקבים בנהר", אומר טיילר הרן, שמגדל צדפות כאלה במדגרת הדגים הלאומית ארווין בטנסי, במטרה לסייע בשיקום מספרם.
הצדפות מנקות את זרם המים בכך שהן מסננות אותם, אך הנהרות שהיו ביתן השתנו ונפגעו מזיהום תעשייתי, בניית סכרים ועלייה בטמפרטורת המים. חסרי החוליות אינם יכולים לברוח. "הצדפות מסוגלות לזוז", מסביר הרן, "אבל רק כמה סנטימטרים ביום".
הרגלי ההזדווגות של הצדפות הופכים אותן לפגיעות עוד יותר. הזכרים מפזרים את זרעם במים הזורמים אל הנקבות, ואלה מרססות את הביציות המופרות על דגים חולפים, כך שצאצאיהן גדלים כשהם צמודים לזימי הדגים. כל קטיעה במערכת היחסים המורכבת הזאת עלולה להיות הרסנית.
אובדן בעלי החיים חריף אף יותר בהוואי, "בירת המינים הנכחדים" של ארה"ב, בגלל ייחודיותם של חיי הבר בקבוצת האיים המרוחקת. שמונה ציפורים מהוואי הוכרזו השבוע באופן רשמי כנכחדות.
ציפורי היערות, כמו בעלי חיים רבים בארכיפלג המבודד, נכנעו לגל אחר גל של מינים פולשים, כולל חזירי פרא שעוקרים ואוכלים את שורשיהם של צמחים נושאי זרעים, או יתושים מפיצי זן מלריה שפוגע בציפורים. ההתחממות מאפשרת ליתושים נושאי המחלות לנסוק לגבהים שפעם היו קרים מדי, וכך לחדור עמוק יותר אל תוך מרחב החיים של הציפורים.
"חולדות, חתולים, חזירים – כולם גורמים לבעיות. כל המינים שאינם ילידיים הם בעיה. אבל היתושים הם הגרועים מכול", אומר אריק ונדרוורף, ביולוג לשעבר בשירות הדגה וחיות הבר, ומייסד עמותת השימור של הטבעת הפסיפית.
המאמץ להצלתה של ה"פּוֹ'אוֹלִי", ציפור שיר ייחודית באיי הוואי, היה מעט מדי ומאוחר מדי. כאשר נודע ששרדו רק שלוש ציפורים באי מאווי בשנת 2002, אנשי שימור תפסו אחת מהן, נקבה, והביאו אותה לשטחו של זכר. הנקבה עפה הביתה ללא עניין. בניסיון שידוכים אחרון, אחד הזכרים הזעופים נאסף לגידול בשבי. אבל כבר לא נמצאה למענו נקבה, והוא מת לבדו בשנת 2004. פוחלצו מוצג היום במוזיאון בהונולולו.
בעלי חיים רבים אחרים שעלולים להיות בסכנת הכחדה אינם זוכים לתשומת לב כזו. בממוצע, מינים ממתינים 12 שנים מאז ששמם עולה לדיון ועד שהם נכנסים לרשימת המינים המוגנים. לפחות 47 מינים "נעלמו" בעודם ממתינים במסלול הרגולטורי.
הרצון למצוא ולשמר את הנקר השנהבי לא פסק מעולם. גם כשאוכלוסייתה הידלדלה, הציפור נותרה בתודעה הלאומית האמריקנית בזכות יצירות אמנות – מהציור של ג'ון ג'יימס אודובון בשנות העשרים של המאה ה־19, ועד לשיר האינדי המודרני של סופיאן סטיבנס. ואז, ב־2004, שייט קיאק במדינת ארקנסו הבחין במה שחשב לנקר שנהבי. בעקבות דיווחו פשטו נחילי מדענים על הביצה, ותיעדו לפחות שש תצפיות נוספות.
כמה אורניתולוגים סירבו להכיר בבשורה. צילומי הווידאו של הציפור היו קשים לפענוח מכדי להגיע למסקנה סופית. זה היה עשוי להיות קרוב משפחתו, הנקר המצויץ. בחיפושים הבאים, המדענים העלו חרס בידם. עם זאת, הייתה גם תועלת במאמץ: האמריקנים החלו לשקם את היערות שאבותיהם חיסלו. "רכשנו קרקעות והובלנו מאמצי ייעור בזכות התצפיות האלה", אומרת טרהאן, הביולוגית שחתמה על הכרזת היכחדותו של הנקר השנהבי.
אפילו עם הצהרת ההכחדה הרשמית מהממשלה הפדרלית, פיצפטריק לא אומר נואש. "אני לא מוכן להודות שהזן הזה נכחד", קבע. "המצב נראה רע, אבל הוא נראה רע כבר שישים שנה".
