פחות מעשרים דקות מתחילת השיחה שלי עם בן בן־ברוך הוא עונה לטלפון. הבן שלו הילל, רק בן שלוש, על הקו בשיחת וידאו, אחרי שיצא מהגן וביקש לדבר עם אבא, כי הוא לא יכול להתאפק עד שיפגוש אותו בבית. "הילל אני אדבר איתך, צדיק שלי, אוהב אותך", עונה בן־ברוך. "הוא היה היום בפעם הראשונה בגן 'של גדולים'", הוא מסביר לי בהתנצלות.
זהו כנראה התיאור המדויק של בן־ברוך: איש משפחה. הוא סטנדאפיסט במקצועו, בן 39 ואב לארבעה – שילת (10) לישי (8.5), גילי (6) והילל אברהם (3.5). בימים אלה הוא משתתף בסדרת הדוקו־ריאליטי "חיים של אבא" שמשודרת ברשת 13, ומפנה זרקור אל חיי האבהות שלו ושל חמישה אבות נוספים.
למה החלטת להשתתף בסדרה בעצם?
"הרבה פעמים אני מראה את המשפחה שלי, את חיי המשפחה שלנו ואת הילדים והאישה ברשתות החברתיות שלי, באינסטגרם ובפייסבוק. אני מרגיש בסך הכול בר־מזל, ולא שאני צריך להתחבא ממישהו או לשים סמיילי על הפרצוף של הילד במקום הפרצוף האמיתי שלו. מצד שני אני כן מאמין קצת בעין הרע, אני בא מבית מזרחי עם כל החבילה, אז אני בוחר את ההפך. במקום לנסות להתחבא, אני מעלה תמונות של הבן שלי בגיל שלוש, של הילדה עולה לכיתה א' – באמת לא העליתי את התמונה שלה היום", הוא נזכר תוך כדי דיבור. "זה קודם כול תהליך שהייתי צריך לעבור עם עצמי, לאט־לאט, אבל ברגע שהרגשתי את הנכונות והשלמות הזאת ביני לבין עצמי עם החשיפה הזו, רציתי מאוד ללכת לסדרה".
לדבריו, היו מגעים בינו לבין צוות ההפקה של הסדרה בגלגולה הקודם, לפני כארבע שנים, שנקראה אז "שישה אבות", אך הם לא צלחו. "הייתי מעוניין מאוד, אבל לא הייתי מספיק טוב בשבילם", הוא צוחק. "אבל בדיעבד אני שמח על ההחלטה שלהם. כי אני מרגיש שרק בשנים האחרונות הפכתי באמת לאבא, כזה שהיית חושב עליו בקונוטציה הראשונה שעולה לך לראש כשאתה אומר 'אבא'. רק בשלוש השנים האחרונות, וכמובן במיוחד בשנה וחצי ההזויות של הקורונה, הרגשתי והבנתי את המשמעות האמיתית שלי בתוך המרקם המשפחתי שלנו, ולמדתי לאט־לאט להיות האבא שאני היום. לא שזה קרוב למושלם או טוב, אבל אני חושב שהתקדמתי במהלך השנים כי למדתי מהטעויות של עצמי. הפורמט הזה דיבר אליי ואני שמח שעשיתי את הסדרה הזו".
כמו שיחה מהאקסית
לאחר שנדחתה פנייתו בפעם הראשונה שמר בן־ברוך את המספר של איתן שמואלוף, במאי הסדרה, והמשיך בחייו. "יום אחד אני עומד באיזה פקק ומצלצל הטלפון ואני רואה על הצג 'איתן שמואלוף'. זו הייתה הרגשה כמו לקבל טלפון מאקסית שהייתי משוגע עליה וזרקה אותי, ואני אומר לעצמי 'מה היא רוצה ממני עכשיו' והייתי הכי סקרן בעולם. עצרתי ועניתי, והוא אמר 'זה יהיה קצר, יש עונה נוספת ואנחנו רוצים אותך'. ככה הגעתי לסדרה".
הסדרה, שיתוף פעולה של שמואלוף עם העורכת תמי גרייניק, כוללת שישה פרקים, ומעניקה כאמור הצצה לחייהם של שישה אבות, שאפשר לכלול אותם תחת הכותרת "מפורסמים", ביניהם גם חבר הכנסת לשעבר אורן חזן (שהספיק מאז להשתתף ב"אח הגדול" ולזכות בו), הזמר קובי פרץ וגיא יחזקאל, בעלה של קים לבנגרונד־יחזקאל הי"ד, שנרצחה בפיגוע באזור התעשייה ברקן באוקטובר 2018. המצלמה מלווה את השישה בסיטואציות שונות בחיי האבהות שלהם, עם הילדים ועם בנות הזוג.
אתה מזהה מכנה משותף בין המשתתפים בסדרה?
"כל היופי של הפורמט הוא שנותנים זווית שונה על כל אחד. יש מגוון של אבות, אומנם רק שישה אבל רואים איזשהו ספקטרום. אחד יהלומן, אחד זמר, אחד שף. אבל אני כן מבין שאף אחד מהם הוא לא אבא רגיל שהולך לעבודה בשמונה וחוזר בחמש".
היית רוצה להיות אבא כזה?
"לפעמים אני מקנא בכאלה אבות וגם יש לי הרבה חברים כאלה. שכירים שעובדים, מרוויחים משכורת, בונים בית – הכול בעצם כמוני, אבל יש להם את הזמן שהם פשוט מסיימים את העבודה וזהו, כל כולם שייכים למשפחה".
איזה אבא אתה?
"תראה, אני חושב שאני אבא טוב. אני רוצה קודם כול בטובתם של הילדים שלי. אני מאמין שרוב האבות כאלה, אבל אני כן חושב שאני לוקח אפילו קצת יותר קשה מאחרים את הצורך להיות איתם, את הקרבה אליהם. גם אם אני עייף וגמור והם רוצים משהו, אני אעשה את זה. עכשיו בתקופת החופש הגדול, כשהייתי איתם כל היום, היה הכי קל להזמין פיצה או לקנות פלאפל אבל אני עמדתי להכין שניצלים ופסטה.
"אני גם אבא קצת חרדתי. חרדתי לגורלי ולגורל הילדים שלי כפועל יוצא מזה. אם הילדה אומרת 'אבא, כואב לי הכתף', אני ישר 'אוי ואבוי! למה?' מתחיל לאכול סרטים, על כל דבר. אני גם אבא כיפי ומצחיק. זה לא מובן מאליו, יש קומיקאים שהם ההפך, הם אומרים 'עזוב אותי בבית, אני אצחיק על הבמה'".
אני חייב לשאול אותך משהו על סטנדאפ – מה כבר יש לחדש לקהל, אילו עוד בדיחות אפשר לספר שלא סיפרו עשרים פעם לפניך?
"סטנדאפ זה עולם ומלואו, זו אמנות. כל שחקן או מנחה או איש תיאטרון יגיד לך שזו האמנות הכי גדולה שיש על במה. אני לא אשכח שרותם כהן, זמר אדיר וחבר טוב, הגיע להופעה שלי. הוא נכנס לאולם, ראה על הבמה סטנד עם מיקרופון וכיסא ותו לא, כל הבמה ריקה, עלה למעלה לחדר האמנים ואמר לי 'מה זה? איך יש לך אומץ לעמוד ככה חשוף מול קהל? אני, אם אין לי להקה מאחוריי, שנותנת לי גיבוי, אני לא יכול לעמוד על הבמה'. בסטנדאפ אני עומד חשוף מול הקהל באופן הכי בסיסי וגלוי שאפשר.
"אמנות הסטנדאפ היא אחד הדברים הכי נעלים שיש. גם לפני אלף שנה היה סטנדאפ, פשוט קראו לזה בשמות אחרים. וכשמסתכלים על הסטנדאפ של דורנו, החל מריצ'רד פריור (מגדולי הסטנדאפיסטים של המאה ה־20 בארצות הברית, י"ק), ואדי מרפי וג'ורג' קרלין וכל הגדולים שפשוט החזיקו מיקרופון ואמרו את מה שיש להם להגיד בצורה הכי קומית, קורעת ומתריסה – משם התפתחנו. מה שיש לנו היום בארץ לא מתקרב לרמה בעולם, אם נקביל את זה לחיים של ילד – הילד אפילו עוד לא למד ללכת, הוא עדיין זוחל, אבל יש שיפור. סטנדאפ מתאים לכל תקופה בחיים, וכמו שאנחנו גדלים הבדיחות והנושאים לצחוק עליהם גדלים איתנו, תמיד יש מה לחדש ועל מה לדבר, תמיד יש אינספור זוויות. להגיד שאין על מה לצחוק זה כמו שתגיד לשלמה ארצי 'די, יש לך 15 אלבומים, איזה עוד שירים אתה יכול לכתוב?' אין לזה סוף".
אחד הדברים הראשונים שאני שם לב אליהם הוא הציצית המבצבצת מתחת לבגדיו של בן־ברוך. לא דבר טריוויאלי עבור אדם שאינו חובש כיפה. "יש לי כיפה כל הזמן בכיס, ואני מאמין שיום אחד זה יגיע ואהיה איתה כל הזמן. אבל נכון לעכשיו מבחינת ההופעה אני די מוצא את הדרך להגיע ללב של האנשים ולעשות קידוש השם בלי כיפה. עם כיפה אני מתויג ויש איזו רתיעה שאומרת 'אה, הוא סטנדאפיסט דתי, בואו נלך לסטנדאפיסט חילוני ומשוחרר'. ההופעה שלי נקייה ואין בה גסויות ועדיין היא מצחיקה. באים אליה מכל הסוגים ומכל המגזרים, גם עם פיאות וגם אתאיסטים, זה חלק מהחבילה שלי, וזו גם אחת מהסיבות שרציתי ללכת לסדרה".
ודווקא לסדרה כזו?
"חיפשתי קצת את הכיף הזה, של להיות קצת בטלוויזיה בנישה הזאת, ולא באיזה פאנל של צחוקים שמצפים ממך להצחיק או בהופעת סטנדאפ. זה סוג אחר של חשיפה – 'וואלה הנה, בואו תראו – זה אני, זה הבית שלי, זו המשפחה שלי. אני משחק כדורגל בנבחרת האמנים אבל גם מניח תפילין והולך עם כיפה חלק מהזמן'".
איך המשפחה הגיבה לכניסה של המצלמות הביתה?
"הרגשנו אי־נוחות. זה נמשך בעיקר ביום הראשון והשני. אבל הצילומים נמשכו יותר משבוע, עם הזמן גם הילדים וגם שירן ואני הרגשנו קצת יותר בנוח עם הצוות שהסתובב לנו בבית ועם המצלמות וההקלטות, ופחות חשבנו לפני כל מילה שהוצאנו מהפה. כן, השתדלנו לשמור על אותנטיות אבל אין ספק שזה תמיד נמצא בראש: מה אני אומר, עד כמה זה יכול לעשות לי שירות טוב או לא טוב. אז היינו מאוד־מאוד מודעים למצלמות שהיו לנו בבית, אבל עם הזמן ההתרגשות קצת ירדה והאותנטיות צפה".
מה המחיר של החשיפה הזו?
"בשנות השבעים היה במאי פורץ דרך, שהעלה הצעה חריגה לתעד משפחה ב־72 פרקים, פרק לכל יום שהיו מצלמות בבית, וכך נולדה הסדרה "משפחה אמריקנית". אז זה באמת היה משהו פשוט לא מתקבל על הדעת, אבל היום אנחנו חיים בעידן קצת שונה, עם כל הריאליטי והרשתות והחשיפה שקורית ממילא. בתור מישהו קצת מוכר יש לי את ערוצי המדיה שלי, הרשתות והיוטיוב, שבהם ממילא אני נותן הצצה לתוך הבית, ומראה בכיף את הילדים ואת תהליכי ההתפתחות האישיים והמשפחתיים שלנו, באופן מאוד טבעי. לא הכול אני חושף ולא באותו הזמן, אבל די נוח לי ואני זורם עם זה. היו לי חששות, לא ידעתי איך זה יתקבל אצל הילדים ואצל שירן, האם החברים של הילדים יאהבו את זה, או החברים של שירן לעבודה, אבל סמכתי על הפקת התוכנית שתוציא אותנו טוב, וברוך ה' לא התבדיתי".
לחבק יותר מדי
המשפחה והאבהות נוכחים מאוד בחייו של בן־ברוך. בהופעות שלו הוא מקדיש זמן ניכר לעיסוק בחיי המשפחה, במקומו של האב בחיי ילדיו ובכבוד שילדים היו רוחשים בעבר להוריהם והיום, כך נדמה, מעט התפוגג.
"ביום שהתחלתי לדבר על זה על הבמה", הוא מספר, "על ההבדל בין האבא של 2021 לבין האבא של שנות השבעים או השמונים, על הכבוד והמשמעת שהיו פעם, הרגשתי כאילו כל הצופים באולם נכנסו לקשב ואמרו 'כן כן, תמשיך. נכון, גם אצלנו היה ככה'. כולם הביעו הזדהות והבנה עם הנושא הזה, צחקו מזה בטירוף, שיתפו את הקטעים הללו ברשתות. כולם מדברים על זה ומגיבים. וכמובן גם יצאו עליי – 'מה פתאום מה אתה מדבר ככה'. הקהל מאוד חי את הנושאים הללו. וכשראיתי שיש לי פידבק מצד הקהל, שהצופים מאוד מחוברים לנושאים האלו, אמרתי לעצמי – אוקיי, יש לי המון דוגמאות".
אתה באמת גדלת בבית כזה, שאבא היה כמו א־לוהים?
"אבא שלי לא היה כזה אבל הוא מבית כזה. ראיתי את זה בבית של סבא וסבתא שלי. את הכבוד להורים, את היראה מאבא. פעם ילד שהיה חוזר הביתה מאוחר היה חוטף סטירה. זה היה מקובל ולגיטימי. ככה חינכו אז, אלה היו הכלים. אבל הדור השתנה, השיח השתנה ובני האדם השתנו. גם אבא שלי מעולם לא הרים עליי יד, אבל מה שכן – תמיד ידעתי שהאופציה מונחת על השולחן, שזה לגיטימי וזה דבר שיכול לקרות.
"היינו בארוחת שישי אצל ההורים שלי, והילדים שלי – כמו ילדים, זזים, קמים, הולכים וחוזרים – וכשאני מעיר להם הם לא בדיוק נעתרים לבקשות שלי. וכשאבא שלי ראה את זה הוא אמר 'אין, נכשלתם בחינוך. היום לא יודעים לחנך ילדים'. וזה כל כך עצבן אותי. פתחתי איתו דיון על זה. אמרתי לו 'אין לי את הכלים שהיו לך. אני לא יכול להעיף סטירה, זה לא עובד ככה היום. צריך לשתף ילד בשיח, להסביר לו מה קורה, מה עושים ומה רוצים ממנו, הוא צריך להבין'".
אין מתכון להורות
גם הבמאי איתן שמואלוף מתייחס לנושא ההבדלים בין פעם להיום: "בדורות הקודמים הייתה חלוקת תפקידים בין ההורים, הכול היה ברור, אבל היום זה אחרת במובן הטוב. אני חושב שבעונה הזו הצלחנו להראות באמת מה זו אבהות עכשווית. בתפיסה המקובלת, הגברים נכנסים תחת הקטגוריה של המצ'ואיזם. אבל בסדרה רואים איך כל גבר פועל בצורה מאוד מובהקת למען בת הזוג שלו ולמען הילדים שלו, גם אם הוא מתלונן וקשה לו, הוא פועל מתוך התחשבות ואהבה".
הייתה לכם שאלת מחקר כשיצאתם לדרך? על מה רציתם לשים דגש?
"שאלנו את עצמנו האם יש הורות נכונה. האם קיימת הדרך הנכונה להיות הורה. היו בשנים האחרונות המון סדרות כמו סופר־נני ו'משפחה חורגת' (שגם אותה ביים שמואלוף, י"ק), שבהן יש איזשהו קואוצ'ר או מדריך הורים שמסביר 'איך לחיות נכון'. ורצינו להביא משהו שלא אומר איך לחיות, אלא שואל את השאלות הבסיסיות. הרי מי קבע מה נכון ומה לא? רצינו פשוט ללוות אנשים בתוך החיים, בתוך ההורות, בדילמות היומיומיות, להציב אותם בתוך סיטואציות שהם יצטרכו לשאול את השאלות בעצמם. ופתאום קורה משהו מול המצלמה. נוצר איזשהו מרחב קסם שמאפשר לאנשים לדבר, לפעמים בפעם הראשונה".
בסדרה בולטים המעברים החדים. באחד הפרקים נראה גיא יחזקאל, שאשתו נרצחה בפיגוע, מתאר בפתיחות את חייו כאב יחידני ואת הגעגועים לאשתו, בסצנה שאינה מותירה אף עין יבשה, ודקה או שתיים לאחר מכן אנחנו כבר בשיאה של הופעת סטנדאפ, שבה בן־ברוך מדבר על חיי ההורות שלו. שמואלוף אינו מסתיר כי המעברים הולחמו בכוונת מכוון. "ודאי שזה מתוזמן ומתוכנן וערוך ככה, זו כל התמה של הסדרה", הוא מסביר. "להראות שישה עולמות שונים ואיך שבסוף כולם מאושרים בחלקם, אבל לכולם יש תלונות על החיים שלהם. כל פרק נסגר בפתרון הבעיה שנפתחה בתחילתו, אני חושב שזו מחויבות שלי כיוצר. כי אם זה לא יהיה ככה זה מיד יהפוך אותי למישהו ששופט, שאומר איך נכון לחיות. הרציונל של הסדרה הוא שאין הורות נכונה, או לפחות שאני לא יודע מהי. אני אסכם את זה במשפט אחד: כל אחד בכל רגע נתון עושה את הכי טוב שהוא יכול בתור אבא. אין מתכון".
אוהב את התוצאה
הסדרה צולמה לפני פרוץ הקורונה, ועלייתה התעכבה עד לימים אלו. לדברי בן־ברוך, המקום שבו הוא נמצא כיום כהורה וכאיש משפחה שונה לחלוטין לאחר תקופת הקורונה. "יש איזשהו דיליי קל בלשון המעטה", הוא צוחק. "אני אומר בהופעות שאני נשוי עשר שנים ועוד שנה וחצי של קורונה, שזה ביחד 35 שנה. קשה לתאר מה שעברנו בתקופה הזו, של הסגרים בבית, יצאו לנו קרניים כבר. הייתי מלשין על הילדים שלי אם היה לי למי. כשחזרתי לצפות בחומרים, עכשיו לקראת העריכה הסופית של הסדרה, הסתכלתי על עצמי ואמרתי 'מי זה הילד הזה, זה לא אני היום. איפה אני ואיפה מה שהייתי'. כנראה בן־אדם צריך לעבור משבר בחיים בשביל לקבל איזה בוסט".
איך ההרגשה לראות את עצמך על המסך?
"אחרי שצפיתי בסדרה אני יכול לומר שאני מרגיש מצוין עם מה שאני רואה על המסך, מכמה סיבות. דבר ראשון כל אחד מוטרד לפעמים איך הוא ייראה מבחינה חיצונית, ולגמרי עברתי מסך אצל עצמי.מבחינת המהות, כשצולמה הסדרה הייתי אדם אחר לחלוטין. זה היה לפני שנתיים, לפני הקורונה. כל המשפחה הייתה צעירה בשנתיים, המוח שלי היה צעיר בשנתיים והתפיסה שלי לגבי החיים הייתה שונה בתכלית ממה שהיא היום, אולי מפני שעברנו את המהפך של הקורונה שבאמת שינה הרבה. למה אני כן שמח לראות את זה? כי אני שמח לדעת שאני במקום אחר. בהתחלה חששתי לראות את הסדרה. אמרתי לעצמי שזה כבר לא רלוונטי, איפה היינו אז ואיפה אנחנו היום, פחדתי שאצא לא טוב. אבל שירן אמרה לי 'אין לך מה לפחד משום דבר. מה שהיה רלוונטי לאותה תקופה, וטוב שהיה, מאחורינו עכשיו, היום אנחנו במקום אחר'. ואנחנו באמת במקום אחר. גם הזוגיות שלנו, גם האבהות שלי, גם הילדים גדלו והקשיים קצת השתנו לטובה.
"אני חושב שבאמת התקופה של הקורונה, בעיקר השנה הראשונה של הסגרים וכל הביחד שהיינו בו, כל היום בבית, גיבשה אותנו כמשפחה בצורה שפתרה מאליה הרבה בעיות, בעיות שלפעמים לא ידענו להתמודד איתן אז, וזה עולה בתוכנית. אני שמח לראות את הגדילה ואת הצמיחה שלנו מאז הצילומים ונהנה לראות אותנו על המסך. זה מצחיק ומרגש אותנו, זה כיפי וקליל".
ומבחינת התוכנית, ביחס לאבות האחרים, אתה שמח על המקום שלך?
"גם על זה אני שמח. אני יוצא כמו שהייתי אמור לצאת, האבא המצחיק הקליל מבין האבות שבסדרה, הסטנדאפיסט של התוכנית, וככה זה באמת עובר. פחדתי שזה לא ייראה ככה על המסך. שירן אמרה לי 'רק מעבירים לקטעים שלך וישר יש מוזיקה קומית', לא משנה אם אני סתם נוסע באוטו ומדבר למצלמה. אני שמח שזה יצא ככה, אני אוהב את התוצאה".
מה אתה לוקח איתך מהסדרה?
"אחרי הצילומים הרגשתי כמו אחרי סשן ממש טוב אצל פסיכולוג. כאילו כל המשפחה הלכה לאיזושהי תרפיה ביחד. כי שמים לך איזשהו ספוט על המשפחה, בינך לבין אשתך, בינך לבין הילדים, כל הקשרים האלה. פתאום אתה שואל שאלות. בדרך כלל, במהלך החיים, אנחנו מתנהלים על אוטומט. רצים, הולכים וחוזרים, לא שמים לב. אנחנו לא עוצרים לשנייה לראות מה קורה ומי נגד מי. יש ספר של אדמו"רי חב"ד שיש בו עצה נהדרת, ולפיה כדי לשמור על זוגיות תקינה צריך להקפיד לשתות כוס תה או קפה עם האישה, בבוקר ובערב. לשבת ולדבר ולשמוע איך היה היום או מה יהיה היום. פשוט רגע של תשומת לב שעושה פלאים. זו ההרגשה שהייתה לי אחרי הצילומים.
"דבר נוסף שלקחתי הוא ההבנה איך שירן אשתי נתפסת מהצד, כי שוב, כשאנחנו בתוך התמונה לא רואים את זה, אבל כשאתה יוצא מהמסגרת רואים את התמונה באופן שונה. ואם לפעמים הייתי לוקח את אשתי כמובנת מאליה או כחס וחלילה פחות ממה שהיא ברמת הפרטנר שיש לי לחיים, פתאום הסדרה נתנה לי את נקודת המבט הזו, וזה העצים אצלי את התובנה עד כמה זכיתי ואיזו אישה יש לי".
