"במקום שבו עצרנו, הבחנו בערמות גדולות של בגדים. אחרי שיצאנו מן המשאית, קיבלנו תחילה אלכוהול… לאחר מכן ראיתי בור ענק שנראה כמו ערוץ של נהר שהתייבש. בתוכו שכבו כמה שכבות של גופות. כעשרים יהודים הובאו בו-זמנית לשם, לאורך שביל מקשר… היהודים היו צריכים לשכב על הגופות, ונורו בעורפם. עוד ועוד יהודים הובאו כל הזמן כדי שיירו בהם… ייתכן שהיו שם אימהות שנשאו את הילדים שלהן בזרועותיהן. רוב היהודים היו עירומים. ייתכן שבאותו יום יריתי בכ-150־250 יהודים. כל אירוע הירי התנהל ללא תקלות. היהודים נכנעו לגורלם כצאן לטבח…אני חושב שהירי באותו יום נמשך עד בערך 03:00 אחר הצהריים, ואז הסיעו אותנו בחזרה למגורים שלנו וקיבלנו ארוחת צהריים" (מתוך עדותו החדשה של החייל הנאצי ויקטור טרילן).
80 שנה לאחר טבח באבי-יאר בו נרצחו ביריות 33,771 יהודים במהלך שתי יממות בין 29 ל-30 בספטמבר 1941 חושף היום (ד') המרכז להנצחת השואה באבי-יאר 159 שמות של חיילים נאצים מיחידות אס-אס, גדודי משטרה וחיילי ורמאכט שלקחו חלק בטבח.
טבח באבי-יאר נחשב לגדול ביותר בתקופה. בנוסף ליהודים שנרצחו בידי הנאצים ועוזריהם היו גם עשרות אלפי אוקראינים, צוענים ובעלי מוגבלות פיזית או נפשית הוצעו גם לבורות המוות. מספרם הכולל מוערך במאה אלף גברים, נשים וילדים.
במרכז להנצחת השואה בבאבי-יאר חושפים היום 159 שמות מאומתים של רוצחי היהודים בטבח, כחלק ראשון ממחקר מקיף שמקיים המרכז בו על פי הערכות מספר האנשים שלקחו חלק פעיל בטבח עומד על כ-2,000 איש, רובם המכריע גרמנים-נאצים ששמותיהם ועדותיהם מובאים כאן לראשונה. על פי הממצאים הם לקחו חלק בירי, שמרו על בורות ההריגה, תפעלו את ההוראות והוציאו יהודים מבתיהם.
מבצעי הטבח היו בגילאי 20 עד 60, מגרמניה ומקומות נוספים באירופה שבהם שלטו הנאצים באותה תקופה. הרוצחים היו אנשים משכילים ובעלי מקצועות חופשיים, מורים, מהנדסים, נהגים, אנשי מכירות ועוד, חלקם היו נשואים וחלקם התחתנו תוך כדי המלחמה. הם כתבו מכתבים הביתה, ועשרות שנים אחרי, בשנות ה-60 הם נתנו עדות על השתתפותם בטבח באבי-יאר בבית משפט, אך למעט מפקדים בודדים רובם המכריע לא הורשעו: "לא אשמים״ נכתב בגזר הדין.
האב פטריק דובואה, שחוקר מזה שני עשורים את קברי האחים במזרח אירופה וכיום משמש כראש המועצה האקדמית של מרכז ההנצחה בבאבי-יאר מסביר כי "העדויות החדשות חושפות את דפוס הפעולה של הנאצים בעת הרציחות ההמוניות: משמרות ירי לאורך היום מהבוקר ועד השעה חמש, ובערב מסיבות אלכוהול לרבות נשים שתפקידן היה להשכיח את מה שקרה מהרוצחים. במקרים אחדים המובאים במחקר מתואר כיצד נשלחה יחידת רצח לעיירת ספא "להירגע" לפני שחזרה שוב לחזית להמשיך את מסע ההרג.
״טבח באבי-יאר הינו פשע המוני נגד האנושות״, מוסיף דובואה המשמש גם כפרופסור להיסטוריה באוניברסיטת ג׳ורג׳טאון, "כל בעל תפקיד שלקח חלק באופן ישיר או לא ישיר נחשב אשם".
"מעטים מהאנשים האלה הועמדו לדין על מעשיהם לאחר מלחמת העולם השנייה", הסביר אנדריי אומנסקי, סגן ראש המועצה האקדמית במרכז להנצחת השואה באבי-יאר: "רק מספר מועט של קציני אס-אס דוגמת פול בלובל, קונו קאלסן, ואוגוסט הפנר נדונו לעונש מאסר על באבי-יאר. אנגלברט קרויזנר היה השוטר היחיד שנידון על השתתפותו. אף אדם נוסף – מהאס-אס, מהמשטרה, או מהוורמאכט, לא נידון למאסר על תפקידו בטבח בבאבי-יאר, למרות שרבים הודו במעורבותם בעדויות שלאחר המלחמה. אלו אנשים שחיו חיים רגועים ונורמליים לאחר המלחמה".
להלן עדויותיהם ושמותיהם של חלק רוצחי באבי-יאר:
גרפהורסט, ברנרד
נולד ב-12.1.1913. עבד כעובד עירייה. הוא הצטרף ל-NSDAP ולאס-אס בשנת 1933, החל מתאריך 12.9.1934 שירת ביחידת "אדולף היטלר" של האס-אס. בשנת 1941, בדרגת אוברשטורמבנפיהרר באס-אס, עמד בראש הפלוגה השלישית של הגדוד הראשון של חטיבת החי"ר ה- 14 באס-אס. בסוף יולי 1941, פלוגתו צורפה לקבוצה המבצעית C.
מחלקות נפרדות של הפלוגה חולקו בין צוותי הקבוצה והשתתפו ב"פעולות יהודיות" כחלק מהן. הפעולה הראשונה שביצעה הפלוגה הייתה הוצאתם להורג של 402 יהודים בז'יטומיר ב-7 באוגוסט 1941. בין התאריכים 29-30 בספטמבר 1941 השתתפה הפלוגה בהשמדת יהודי קייבאן, כאחת מחוליות הירי של ההרכב.
קצין האס-אס, אוגוסט הפנר, מהזונדרקומנדו SD 4a, אשר על פי פקודותיו של בלובל פיקד על ההוצאות להורג בשני הימים, תיאר בשימוע שנערך בבית משפט בדרמשטט ב-7 בנובמבר, 1967, את השתתפותן של יחידות האס-אס בהוצאה להורג:
"ליחידות האס-אס היה אגף שאורכו היה כ- 30 מטר. גרפהורסט אמר לי שהיהודים צריכים לשכב קרוב זה אל זה. כ-4-6 יהודים שכבו זה ליד זה. אם כן, הם שכבו עד שכל התחתית התמלאה. ואז אותו דבר החל שוב. אחרים היו צריכים לשכב על היהודים שכבר מתו. בתוך יומיים, היו יכולות להצטבר כבר שש-שבע שכבות. בהתחלה, יחידות האס-אס ביצעו את ההוצאה להורג באמצעות שתי כיתות יורים. הפעולה כולה כונתה בשם פעולת 'ירייה בעורף'. למעשה, לא כך היה. האופן שבו החיילים מיחידות האס-אס ירו לא נכנס לקטגוריה של 'ירייה בעורף'. צפיתי בכל זה במשך זמן מה ועליתי על המישור. מה עוד יכולתי לעשות אם גרפהורסט היה שם?… בבוקר שלמחר הכול התחיל שוב. הייתי צריך ללכת שוב. 12-15 אנשים הגיעו מיחידות האס-אס. רק כיתת יורים אחת מתוכם השתתפה בירי. הייתה אותה משמרת באמצע היום. גרפהוסרט לא היה שם באמצע היום. שמעתי שהוא נסע לברלין באותו יום, כדי לנסות להחזיר את הפלוגה שלו".
היינריך הייר, איש אס-אס לשעבר, ששירת כאיש מילואים של הזונדרקומנדו 4a, נזכר בחקירה שנערכה לאחר המלחמה שבסוף ספטמבר 1941, "פלוגה שלמה של חיילי אס-אס צעירים הגיעה אל הצוות":
"אני מאמין שבפעם הזאת הייתה הוצאה להורג המונית של יהודים בקייב. אחרת, לא היה צורך באנשים אלה. את העובדה שחיילי אס-אס אלה קיבלו משימה לירות ביהודים אני יודע מתוך העובדה שבלילה הם צרחו וצעקו משהו כמו "Nakolino או Nagolino!" ("רדו על הברכיים!") אינני יודע מה הייתה המשמעות של הביטוי הזה. לא הייתי עד לטירוף של אנשים אלה; חברים סיפרו לי על כך. פלוגת האס-אס הזאת הייתה שם במשך 8 ימים לכל היותר, ולאחר מכן יצאה מקייב, אינני יודע לאן".
באמצע אוקטובר 1941, הוא הועבר אל דיוויזיית "ויקינג" של האס-אס. הוא מת ב-2 בספטמבר 1943, כהאופטשטורמפירר ב-SS ומפקד של הגדוד ה-3 של חטיבת וסטלנד של דיוויזית הפאנצר 'ויקינג' של האס-אס.
אנטון לאואר
נולד ב-29 במרץ 1903. בשנת 1917 התמנה להיות שוליית מוכר. ב-1 בינואר 1940, הוא נקרא לשרת בגדוד מילואים מס' 9 של המשטרה, שהיה ממוקם בברלין. שם הוא קיבל הכשרה צבאית בסיסית.
בעקבות הפלישה הסובייטית ביוני 1941, הגדוד הועבר דרך שלזיה עילית וקראקוב אל קייב, ושם הוא פוצל. לאואר הוצב לזונדרקומנדו 4a בזמוש. לאחר מכן הוא התקדם עם ה Sk 4a (קומנדו מיוחד 4a) בנתיב העובר דרך לוצק, ריבנה, ז'יטומיר, קייב, ופולטבה אל קרקוב. המשימה של פלוגת משטרת המילואים הייתה לספק שירותי שמירה ל Sk 4a. בעדויות שנתן לאחר המלחמה, לאואר מתאר כמה אירועים של ירי המוני ביהודים, בהם הוא השתתף באופן אישי. הוא גם מתאר את ההשתתפות שלו כיורה בבאי יאר (ראו ציטוט להלן).
בינואר 1942, המחלקה ה-3 של הפלוגה ה-3 שוחררה מן השירות שלה ב Sk 4a ונשלחה לעיר הנופש זאקופנה, הנמצאת בהרי הקרפטים, כדי להשיב לעצמה כוחות. לאחר שהתאוששו שם, הגברים נשלחו לברלין, ולאחר מכן, באפריל 1942, הם נשלחו בחזרה אל משימות הסיור שלהם בנורבגיה. במאי 1945, בסוף המלחמה, כמעט כל הגברים מגדוד 9 של משטרת המילואים נתפסו על ידי הבריטים.
לאואר נשאר שבוי בידי הבריטים עד תחילת שנת 1947, ואז הועבר ביחד עם רבים מחבריו לגדוד לידי הסובייטים, כתגובה על בקשת הסגרה. בברלין, לאחר כמה חקירות, הוא הועמד למשפט, ובית הדין הצבאי הסובייטי גזר את דינו ל 25 שנים בכלא, אך הוא שוחרר בחזרה לגרמניה המערבית בדצמבר 1955, כחלק מחנינה כללית יותר. הוא בילה 8 שנים בכלא הידוע לשמצה באוטזן (מזרח גרמניה). לאחר מכן הוא חזר הביתה לנוינקירשן, שם אביו חי עדיין אז, וקיבל עבודה נוספת כאיש מכירות בחברת "ריצ'רד ראמפט", שהיא חברה למסחר סיטונאי בחומרי בניין. הוא מעולם לא היה חבר במפלגה הנאצית.
אנטון לאואר ב-4 ביוני 1964: "בקייב. אני עצמי, וגם חברי ממחלקת המשטרה, לקחתי חלק גם כיורה וגם כשומר. היורים שוחררו מהמשימה לאחר תקופה מסוימת בתוך הרוטציה. נכחו שם גם חברים ב-SK 4a, שתפקידם היה רק להטעין את מכונות הירייה. המקום שבו התבצע הירי היה עמק באבי-יאר. לפני הפעולה הגדולה הזאת, האוכלוסייה היהודית קיבלה הוראה להתייצב לפינוי. ההוראה ניתנה באמצעות כרזות. היהודים – גברים, נשים וילדים – הגיעו לאזור הזה לאורך 'סמטה' בעמודים בלתי נגמרים. עדיין יכול לראות את הסצנה מול עיניי, כיצד הם הלכו דרך חגורה כפולה של ורמאכט ומשטרה. לחלקם היו עגלות יד, עגלות ילדים, ומטען רב איתם. הבגדים והמטען נערמו בערימות שהגיעו לגובה העצים שמאל ומימין לרחוב. שם הירי התבצע רק עם מכונות ירייה, אחרי שהיהודים אולצו לוותר על המטען שלהם. כאשר היהודים הניחו את המטען, מתרגם הסביר להם שהמטען יישלח אחריהם ברכבת. לאחר מכן היהודים הובלו עוד כ-100 מטרים מן המקום שבו השאירו את המטען שלהם, והובאו אל קצה העמק. שם הורו להם להתפשט לגמרי. לאחר מכן, קבוצה אחר קבוצה הובלה אל קצה הבור [Grubenrand]. בתחילת הירי, היהודים היו צריכים לרדת אל הבור ולשכב על גבי יהודים שנורו קודם לכן, כמו דגים מלוחים, כך שאלה שצריך היה לירות בהם כעת היו צריכים לשכב כשראשיהם בין רגליהם של אלה שכבר נורו. ואז היורה הגיע עם machine pistol והרג אותם בירייה בעורפם. מאוחר יותר הפסיקו עם שיטת הירי הזאת. למשל, כשהגיע תורי לירות, היהודים רק הובאו לקצה הבור בקבוצות. הם עמדו כשגבם אל היורים, ולאחר מכן הם נרצחו בירייה לעורף ממרחק קצר, כך שהם נפלו עם הראש אל תוך הבור."
ויקטור טריל
נולד ב-22 בנובמבר, 1905, ברפובליקה הצ'כית. כשעזב את בית הספר בשנת 1914, הוא סיים את הכשרתו כשוליה לחשמלאי.
בשנת 1939, עיירת מולדתו ברוּן נכבשה על ידי הוורמאכט. זמן קצר לאחר מכן הוא הוזמן לראיון בגסטפו, שהודיע לו שמכאן ואילך הוא יעבוד עבורם. לאחר ששירת שם בתחילה כעוזר-שוטר, הוא הועסק לאחר מכן באופן קבוע כנהג משאית עבור הגסטאפו בברון.
בתחילת הפלישה הסובייטית, טריל התקדם בהתחלה עם ה Sk 4a דרך עיירות אלה: ברודי, דובנו, ריבנה, ונובהרד-וולינסקי עד ז'יטומיר. בכל אחת מעיירות אלה, היחידה כבשה את הבניינים-לשעבר של הנ.ק.ו.ד. (שירות הביטחון הסובייטי) וניסתה לאבטח את הארכיונים שלהם. הזונדרקומנדו גם ביצע הוצאות להורג באמצעות ירי של חבלנים, פקידים קומוניסטים, ו"אויבים" אחרים. בזמן שהיה מוצב בז'יטומיר, טריל קיבל פקודה להשתתף במבצע ירי מסוג זה, וכן בתלייה של שני שופטים סובייטים בכיכר עיר.
לאחר שהגיע לקייב, טריל נסע לפולטבה עם היחידה הקדמית של ה SK 4a, כך שהיה מרוחק מקייב במשך מספר ימים. לאחר מכן הוא חזר לשם, משום שמספר כלי רכב התקלקלו, ועם שובו, הוא קיבל הוראה להשתתף ביום השני של באבי-יאר. את הפקודה נתן לו מפקד ה-SK 4a, פול בלובל. ביחד עם נהגים נוספים, הוא קיבל פקודה לירות בעשרות יהודים בתחתית העמק, וקיבל מנוחה למשך זמן מה לפני שהמשיך במלאכה האיומה הזאת.
אחרי ימים אחדים בלבד בקייב, טריל חזר אל אנשי ה-SK 4a בפולטבה ולאחר מכן התקדם לקרוב, שם נשאר במהלך החורף. בזמן היותו שם, הוא גם למד על השימוש במשאית גז שבה השתמשו כדי להרוג אסירי גסטפו באמצעות חנק. באביב 1942, הוא הועבר מה-Sk 4a ליחידה אחרת.
טריל לקח חלק בכ-15 מקרי ירי בסך הכל, וב-75 אחוז מבין אלה הוא היה היורה. הוא היה בין האנשים שהועמדו למשפט עקב השתתפות בירי ההמוני בבאבי-יאר ובזוועות נוספות, במשפט שנערך בדרמשטאט בשנים 1967-68, אך הוא זוכה, מאחר שבמקרה שלו לא ניתן היה להוכיח מניע להשתתפותו במעשי ההריגה.
הצהרתו של טריל:
"כאשר הגענו לקייב, באותה עת הייתי חלק מהקומנדו הראשי, והייתי צריך לקחת חלק בירי הגדול ביהודים. היו שם שלושה נהגים שנהגו לקייב. בבוקר שלמחרת, בשעה מוקדמת מאוד, כמה מאיתנו, אנשי הקומנדו, הועלינו על משאית והסיעו אותנו אל אזור מחוץ לקייב. הנסיעה נמשכה כחצי שעה. במקום שבו עצרנו, הבחנו בערימות גדולות של בגדים. אחרי שיצאנו מן המשאית, קיבלנו תחילה אלכוהול. זה היה גרוג או רום. לאחר מכן ראיתי בור ענק (Graben, מכאן ואילך יתורגם כ'עמק'), שנראה כמו ערוץ של נהר שהתייבש. בתוכו שכבו כמה שכבות של גופות. ההוצאה להורג בוצעה תחילה על ידי כמה אנשים מהקומנדו שלנו, שירדו אל הגיא. כעשרים יהודים הובאו בו-זמנית לשם, לאורך שביל מקשר. אנשים אחרים ממשטרת הביטחון ישבו ליד הגיא והיו עסוקים במילוי המחסניות של ה-machine pistol בתחמושת. היהודים היו צריכים לשכב על הגופות, ונורו בעורפם. עוד ועוד יהודים הובאו כל הזמן כדי שיירו בהם. היורים יצאו מהגיא ולאחר מכן קבוצה נוספת של אנשים ממשטרת הביטחון, כולל אני עצמי, היינו צריכים לרדת לשם. אני הייתי צריך לעבוד כיורה במשך כעשר דקות, ובמשך הזמן הזה יריתי באופן אישי בכ-30־50 יהודים. אני זוכר שגברים ונשים בגילים שונים נורו. אני לא זוכר אם היו שם ילדים. ייתכן שהיו שם אימהות שנשאו את הילדים שלהן בזרועותיהן. רוב היהודים היו עירומים. אני חושב שהירי באותו יום נמשך עד בערך 15:00, ואז הסיעו אותנו בחזרה למגורים שלנו וקיבלנו ארוחת צהריים. במהלך הירי של אותו יום הייתי צריך לשמש כיורה חמש או שש פעמים, בכל פעם למשך עשר דקות. ייתכן שבאותו יום יריתי בכ-150־250 יהודים. כל אירוע הירי התנהל ללא תקלות. היהודים נכנעו לגורלם כצאן לטבח".
אדגר לינד
אדגר לינד נולד ב-25 בנובמבר, 1915, בדרום-מערב אוקראינה, ליד אודסה. הוא היה גרמני אתני. אדגר עבד כמורה. באפריל 1941, אדגר לינד נקרא להתגייס לצבא האדום. הוא קיבל הכשרה כחייל חי"ר בז'יטומיר, וכאשר המלחמה החלה ב-22 ביוני, היחידה שלו נשלחה מערבה, אל החזית. הוא נלקח בשבי על ידי הגרמנים בתחילת 1941, והובא אל מחנה שבויים ליד ז'יטומיר. לאחר כשבועיים, אדם משירות הביטחון הגרמני (SD) הגיע לתחקר אותו. מאחר שאדגר דיבר גרמנית מושלמת, הוא גויס ל-SD. בתחילה הוא לבש בגדים אזרחיים, אך במהרה קיבל אותם מדים כמו אנשי ה-SD, אך ללא סמלי דרגה כלשהם.
לאחר מכן הוא שירת בזונדרקומנדו 4a, והתקדם לקייב ולאחר מכן לקרקוב, ועבד כמתרגם לרוסית. בבאבי-יאר, המשימות שלו כללו הדרכה של הקורבנות היהודים (ברוסית) להסיר מעליהם את בגדיהם החיצוניים ולהתקדם אל הבורות. מן המקום שבו עמד, הוא יכול היה לשמוע יריות, אך לא יכול היה לראות את המקום שבו התבצע הירי ההמוני (ראו את קטע ההצהרה שלו להלן). בשנת 1945 הוא נלקח בשבי על ידי הכוחות האמריקנים ליד אינסברוק. הוא הועבר למחנה שבויים בקורנווסטהיים ליד שטוטגרט. ביולי 1946 הוא שוחרר והועבר לאזור רוטנבורג אן דר פלודה במרכז גרמניה, שם עבד בחווה. כאן הוא עבר דה-נאציפיקציה והוכרז כ-Mitlaeufer (מזדהה, תומך). משנת 1949 ואיך הוא הועסק כמורה בבית ספר בקורנברג.
הצהרתו של אדגר לינד ב-20 בינואר, 1964:
"אני יודע שבקייב התרחש מבצע ירי גדול מאוד שבו אלפים רבים של יהודים (נשים וילדים) נורו. כל היהודים האלה הובאו כעדר אל אזור מחוץ לעיר, שם היה עליהם למסור את המטען וחפצי-הערך שלהם בנקודה מסוימת, ולדעתי גם את בגדיהם, באותו זמן. עליי הוטל לומר להם להסיר את בגדיהם ואחר כך ללכת אל הגיא. יכולתי לשמוע את היריות, אך לא יכולתי לראות את הגיא".
BYHMC המרכז להנצחת השואה באבי-יאר׳ בקייב מוקם בימים אלו על מנת להנציח ולספר את סיפורם של 2.5 מיליון יהודי מזרח אירופה, מתוכם, 1.5 מיליון מאוקראינה לבדה, אשר נרצחו ונקברו בקברי אחים סמוך לבתיהם. בשטח באבי-יאר כולו מוקם קומפלקס מוזיאלי רחב היקף וחדשני, ובו תריסר מבנים אשר כל אחד מהם יספר סיפור אחר שקשור לשואת יהדות מזרח אירופה. את הפרויקט מלווים אישי ציבור ומנהיגים מרחבי העולם כגון: נתן שרנסקי, המשמש כיו״ר הועדה המייעצת של מרכז ההנצחה בבאבי-יאר, הרב בלייך, רון לאודר, יושקה פישר, אירינה בוקובה ועוד. נשיא אוקראינה, וולודימיר זלנסקי וממשלתה תומכים בפרויקט שייחנך באופן מלא בשנת 2026.
