לרגעים היה נדמה שהניסיון לקבוע ריאיון עם גורי אלפי הוא משימה בלתי אפשרית. ואולי זה בכלל לא מפתיע שלאיש שכיכב בשנה האחרונה על המסך הקטן ב"שבאבניקים", "שטיסל", "הטבח", "בלאקספייס" ו"היהודי החדש" והגיע גם לקולנוע עם "עוד סיפור אחד", שאותו גם ביים – אין בכלל זמן פנוי. "תמיד שואלים אותי מה אני יותר: תסריטאי, במאי, שחקן, קומיקאי", הוא אומר, "אני אוהב לעשות כל מיני דברים. זאת אומרת, זה לא שאני מחפש את האני שלי – אני זה החיפוש".
אנחנו נפגשים לבסוף בביתו ברמת־גן, במוצאי שמחת תורה, חלון הזמן הפנוי היחיד בלו"ז העמוס שלו. כשסול, בתו השנייה, נכנסת הביתה היא מחבקת אותו ואז מראה לו סרטון טיקטוק שמצחיק אותה. אלפי מסתכל עליו בעניין ובסבלנות, אבל על פניו ניכר גם הבלבול. "לא הבנתי מה ראיתי עכשיו", הוא אומר לה. "אני אף פעם לא הודף שום דבר שהבנות אומרות לי בקטע של 'מה זה השטויות האלה?'" הוא מסביר לי, "ככה עושים גם באימפרוביזציה – זה נקרא 'yes and', הדרך היחידה להמשיך שיחה היא לקבל את הדברים ומשם להמשיך".
נראה לי שיש לנו איזה חובה מסוימת כלפי ההורים שלנו, אלו שטרחו כל כך להגיע לכאן ולבנות את המדינה הזאת בשם הרעיון היהודי. הם ראו את הדבר הזה שנקרא ישראל כאיזו אוטופיה, ולא יכול להיות שאני יודע יותר על קולנוע מאשר על היהדות
אלפי, שחגג החודש 45, נשוי להילה, והם הורים לארבע בנות: אמה (18), סול (14), מליה (12) ונאיה (7).
הבנות שלך מצחיקות כמוך?
"הן מאוד מצחיקות. וגם הערך של צחוק ושל להצחיק בבית הוא מאוד גבוה. האמת שאפילו לא דמיינתי שאהיה אבא רק לבנות. אבל אתה לא מקבל את מה שאתה רוצה, אתה מקבל מה שאתה צריך, וזה כנראה מה שהייתי צריך".
מה זה עשה לך?
"זה ריכך אותי, והבהיר לי כל כך הרבה דברים לגבי הכוח הנשי ולגבי האיכויות של נשים. אני מרגיש שליח של נשים בהרבה מובנים, ביצירות שאני עושה ובדברים שאני אומר. "קורה לא מעט שאחת הבנות שלי מתקשרת אליי, בלי סיבה: 'מה העניינים, אבא?' ואני באמצע משהו – והיא לא מגיעה לתכלית. אז אני כבר מנוסה ושואל: 'את במקום שמלחיץ אותך? מול בן אדם שמלחיץ אותך?'. במאה אחוזים מהמקרים הן בסיטואציה שבה הן מפחדות מגברים. ההבנה הזאת שיש לנשים פחד מבני המין שלי, מזעזעת אותי ומערערת אותי כל כך, שאין דרך שזה לא ישנה אותי ויהפוך אותי לאדבוקט של נשים.
"היינו יותר מדי זמן בעמדת הסוהרים. וכשאתה בעמדת כוח, אתה תנצל את זה בסוף לרעה. אי אפשר לחיות בעולם כזה שחצי מהאוכלוסייה מפחד ללכת לאוטו בערב, או לנסוע במונית או לעשות אלף ואחד דברים שאני עושה בלי לחשוב פעמיים. אז בטח שזה משנה אותך, כי אתה רוצה לשפר את איכות החיים של הבנות שלך. אז זה משנה את כל מה שאני עושה ואומר, וזה משנה את הקומדיה שלי ואת היצירה שלי".
לשנות נרטיב
לפני שבועיים יצא לאקרנים הסרט הראשון בבימויו "עוד סיפור אחד" קומדיה רומנטית שבמרכזה סיפור אהבה שמסתבך. הסרט אומנם מבוסס על רב־המכר "לחוץ חתונה" שכתב עומר ברק, אבל במהלך העיבוד הבינו ברק ואלפי שהם צריכים לשכוח מהספר במובן מסוים, ובחרו להתמקד בנקודת מבטה של עיתונאית צעירה בשם ירדן גת, שבספר היא רק דמות משנה.
איפה השינוי הזה שאתה מדבר עליו בא לידי ביטוי בסרט?
"קודם כול, עצם הבחירה בירדן כמספרת במקום הדמות הגברית של אדם, הקולגה שלה. זו נקודת מבט נשית, אבל לא מתנחמדת, לא מתייפייפת, עושה את מה שהיא רוצה לעשות. הרבה מההומור בסרט הוא דרך העיניים שלה. הרבה פעמים בקומדיות רומנטיות האישה היא רק כלי שימושי, זאת שנענית לחיזורים של הגבר. צריך לשנות את הנרטיב הזה מהיסוד. ואני מקווה שהעובדה שהרבה גברים יֵשבו 90 דקות, וישמעו את דעתה של ירדן גת ואת מאווייה ואת כל התהליכים שהיא עוברת, תעזור להם להבין את הפרספקטיבה הנשית".
אלפי עצמו מככב בסרט כדייט של ירדן. ההחלטה ללהק את עצמו כאחת הדמויות המרכזיות הגיעה בזכות הפצרותיו של הבמאי הוותיק אבי נשר. "אני מאוד אוהב לעבוד בצוות, אז צירפתי גם את דרור ויידמן, שהוא תסריטאי מחונן, וגם את גלית חוגי ונועה ארנברג, שכתבו את 'האחיות המוצלחות שלי', ולכל אחד הייתה משימה אחרת. ומעל כל אלה היה אבי נשר שישב איתי ודייק הכול. התייעצתי איתו איזה קרדיט לתת לו ברולר, כי לא ידעתי איך להגדיר את התפקיד שהוא עשה, והוא אמר: 'אני לא יודע, אין טייטל ספציפי שמתאים. תמציא לי תואר'. אז העניין של 'התואר' נשאר לי בראש, והחלטתי לכתוב שם 'סר אבי נשר'".
תמיד מצחיק אותי שאנחנו עושים דברים לכאורה במשקל נוצה, שנראים כאילו הם ללא מאמץ, אבל כמה מאמץ מושקע בהם, וכמה עבודה אנחנו עושים וכמה טיוטות יש לדבר הזה
ספר עוד על התהליך של עבודה בצוות.
"זה הפך להיות מעין סדנה כזאת. תמיד מצחיק אותי שאנחנו עושים דברים לכאורה במשקל נוצה, שנראים כאילו הם ללא מאמץ, אבל כמה מאמץ מושקע בהם, וכמה עבודה אנחנו עושים וכמה טיוטות יש לדבר הזה.
"זו בכל זאת הפעם הראשונה שאני עושה סרט. עשיתי טעויות, אז לפחות יש לי מפיקים שפשוט נותנים לי לטעות וגם לתקן. ישבתי פעם עם במאי מלוס־אנג'לס, ודיברנו על הסרט והוא אמר לי: 'תשמע, עד שהסרט לא יצא לקולנוע, אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה. אתה יכול לשנות את התפקיד הראשי, אתה יכול להוסיף עוד עלילה, אתה יכול להוריד, וגם בחדר עריכה אתה יכול עוד להמציא את הסרט מחדש'.
"ויש גם את עניין השחקנים. כשאתה כותב את התסריט, אתה שם לעצמך ליד כל דמות איזה שם של שחקן כדי שכולם בחדר יבינו לאיזו דמות אתה מכוון. אז כתבנו ליד עמוס, הבוס של ירדן, 'ליאור אשכנזי', בשביל הטייפ־קאסט. ואז חיפשנו שחקן, ועברנו הרבה מאוד שחקנים, עד שפשוט אמרנו: אולי נדבר עם ליאור אשכנזי? לפעמים התהליכים עקומים כאלה. אבל זה גם טוב, כי אתה יודע שעברת על כל האופציות לפני".
אתה נשוי לאהובת נעוריך, לא יצאת ליותר מדי דייטים. איך אתה מתחבר ליצירת קומדיה רומנטית שעוסקת בדייטים?
"כשאתה מנסה ליצור משהו, אתה מתעסק הרבה בפנטזיה, ואת זה יש לי בטונות. וגם המקום שלי כקומיקאי, שזה תמיד הטייטל הראשון שלי, זה מקום אבחנתי, שצריך להרגיש את הדופק של הכול ולהיות אנתרופולוג. אז אני כל הזמן מחפש להבין את זה".
תוך כדי תנועה
לעבודת הבימוי הראשונה שלו הוא הגיע בלי שלמד את המקצוע פורמלית. בתחילת דרכו אמנם למד בימוי תיאטרון לתקופה קצרה, אבל אז התחילו ההופעות שלו במסגרת הצמד "אסי וגורי" עם אסי כהן, והחליט לפרוש מהלימודים ולא לאבד את המומנטום.
אז איך ניגשים לעבודה כזו בלי ללמוד?
"אנחנו בעידן אוטודידקטי. ילד יכול להוציא מיוטיוב שיעורי גיטרה וללמוד בעצמו. אני לומד ערבית עכשיו באתר חינמי שנקרא מדרסה, וזה פשוט מדהים. בעצם רק נשאר העניין של היוזמה ללמוד. נראה לי שפשוט למדתי תוך כדי תנועה מכל מיני מקומות שהייתי בהם בחיים. זאת אומרת, הייתי בעמדה של תסריטאי או בעמדה של שחקן, וראיתי מה חלוקת התפקידים ואת הטרמינולוגיה והתהליכים".
את הדרך המקצועית שלך התחלת כקומיקאי, אבל השנים האחרונות הוכיחו שיש לך מנעד מגוון הרבה יותר. לפי מה אתה מחליט אם לקחת פרויקטים או לא?
"רק לפי מה שאני רוצה באותו רגע".
אין לך איזו חשיבה אסטרטגית, פחד מלהיכנס לאיזו נישה ספציפית?
"לא. אתה לא יודע מה יהיה פופולרי בעוד שנה. אני אפילו לא אומר בעוד שלוש או ארבע שנים, בעוד שנה! ופרויקט שאתה מתחיל אותו, המינימום עד לפרסום שלו זה שנה, אז אף פעם אי אפשר לדעת. אני לא חושב שמישהו היה מהמר על תוכנית חיקויים פוליטיים (מתכוון לארץ נהדרת, אב"פ) כתוכנית הדגל של מדינת ישראל במשך כמעט 15 שנה. אף אחד לא היה מדמיין את זה אפילו. וזה היופי. אז אם אתה מתחיל קודם כול במה אתה רוצה, כי זה עושה לך משהו, אז אתה נשאר עם הרצון הזה כל הזמן, ואז אין סיכוי שתתאכזב".
אתה לא מגיע למצבי שחיקה?
"אני כן מרגיש כל מיני צירים חורקים במהלך כל הרפתקה חדשה, שהגוף עצמו אומר לי: אי אפשר להישאר פה עכשיו באיזושהי פינה? תן לנו אותו דבר איזה חמש שנים וננוח על זה.
"אבל גם כשעשינו תוכנית יומית, והתמסרתי לזה לחלוטין, כי אין מה לעשות, אתה לא יכול לעשות דברים במקביל כשאתה עושה תוכנית יומית ("היום בלילה" ששודרה ברצועת הלייט נייט של קשת, אב"פ) לא הרגשתי דריכה במקום אף פעם. כל הזמן ניסיתי להתפתח ולפתח את הכלים שלי בדבר הזה".
היהודי הנודד
לפני שלוש שנים, בעקבות ירידתה הפתאומית של "היום בלילה", מצא את עצמו אלפי לראשונה בחייו, עם יומן ריק שנה קדימה. אז הוא ואשתו החליטו לנצל את ההזדמנות הנדירה הזו ולהגשים חלום ישן – לגור שנה בחו"ל. מהרגע שהחליטו על הנסיעה ועד הרגע שטסו בפועל עבר חודש בלבד. לא הוגדרו דדליין לחזרה או מטרות ברורות, מה שיצר עוד יותר בלבול: "אתה לא יודע אם להתחיל להתקרב לאנשים או לא, להתרגל או לא. גם לא עלתה לי בראש אפשרות שהילדות לא יגדלו בישראל. אז אתה שואל את עצמך, כמה זמן נישאר? ומה זה יעשה להן לחזור לארץ? זה הביא אתגרים שלא דמיינו כמשפחה, כהורים. שלא דמיינתי כשחקן, כקומיקאי שכבר לא בתחילת דרכו".
אבל אלפי כמו אלפי, לא קפא על שמריו. הוא נרשם ללימודים בבית ספר שמלמד שיטה מיוחדת לאלתור, וזכה שוב להתחיל מחדש עם הרבה ידע בשרוול מצד אחד, אבל בתרבות שונה ופוליטיקלי קורקט שדורש התייחסות, וכמובן בלי השם המוכר והרזומה המרשים. "היה לי מאוד כיף להיות שוב תלמיד, להיות אנונימי שאין ממנו שום ציפיות. וכשאין רף כזה, אז אתה יכול תמיד להפתיע".
חזרתם אחרי שנה, איך אתה מגדיר את התקופה הזו?
"שנה פסיכית לגמרי, אבל הכלים שהבנות רכשו ושרכשנו כמשפחה מדהימים: עצמאות, מוביליות וחוסר פחד".
בנוסף לחוויה האישית שלו, פורסמה בשנה האחרונה גם הסדרה הדוקומנטרית "היהודי החדש", שבה הוא יוצא למסע בעקבות יהודי ארה"ב. בסדרה בת ארבעת הפרקים, אלפי נפגש עם ראשי קהילות ועם דמויות מפתח מיוחדות בעולם היהודי ברחבי ארצות־הברית. בין היתר הוא נפגש עם אנג'לה בוכדל, הרבָּה של בית הכנסת הרפורמי המרכזי במנהטן, עם הרב דוד אינגבר, ראש קהילת "רוממו" המשתייכת לזרם היהדות הרקונסטרוקטיבית ועם מוהלת אישה.
אתה לא יודע מה יהיה פופולרי בעוד שנה. אני לא חושב שמישהו היה מהמר על תוכנית חיקויים פוליטיים כתוכנית הדגל של מדינת ישראל. אז אם אתה מתחיל קודם כול במה שמלהיב אותך – אין סיכוי שתתאכזב
"יוצר הסדרה, משה סמואלס, קבע איתי פגישה", הוא נזכר, "ישבנו לחומוס גרוע מאוד, והוא דיבר בהתלהבות גדולה על הנושא, והדביק גם אותי. אמרתי לו: 'שמע, אם נעשה כזה דבר, זה חייב להיות מצחיק'. חשבתי שזאת הדרך לעטוף נושא כבד ומרחיק, ולהביא קהלים שנרתעים מהנושא, להקשיב.
"במהלך המסע הזה קיבלתי כאפה וצמרמורות ברצף, מהכול! זה לקחת רגע ולהסתכל עליו מהצד. מהר מאוד הפכתי להיות חלק מהעניין והרגשתי שזה משנה אותי ואת כל מה שהבנתי על עצמי".
מה הדבר המרכזי שהשתנה בך?
"הגאווה להיות יהודי, זה השינוי הגדול ביותר שעברתי עם הדבר הזה. כי הגאווה של להיות ישראלי הייתה שם, אבל הזווית שלי כיהודי הייתה תופעת לוואי, מובנת מאליה. אני פה בארץ ישראל, מדבר עברית, חוגג את חגי ישראל ולומד את התנ"ך, אוקיי. המובן מאליו הזה הוא טעות, הוא מעוור אותך מלראות את העובדה שאנחנו עדיין במלחמת קיום על הנרטיב היהודי בן אלפי שנים, שהוא סיפור מטורף ומעורר השראה של עם ששינה ועדיין משנה את העולם, והופך אותו למקום טוב, בזכות קידוש החוכמה והדעת.
"מצד שני, יש גם את המקום המאוד שמרני, והמועדון היהודי הסגור הזה שלא מקבל כל אחד, ואם אתה מאוד רוצה להתקבל אליו, אתה תעבור דרך חתחתים, וזה קטע. אז יש את המקום הזה של להיות גאה ביהדות שלך, והחלטה להבין ולדעת יותר. לא כי אתה חייב, אלא כי אתה רוצה.
"פגשתי סטנדאפיסט ישראלי, למשל, שבא אליי ואמר לי: תקשיב, אתה לא יודע מה עשית לי. ראיתי וצחקתי, והבנתי שאני לא יודע את הברכות של שישי. אז כשאנחנו לבד המשפחה, אני לא עושה קידוש כי אני לא יודע איך לגשת לזה בכלל. אבל במה שאמרת ועברת, זה פשוט נראה לי כל כך הגיוני ומתבקש פתאום, שהלכתי ורכשתי סידור וכיפה וקראתי, וגם הבנתי שאני יודע תוך כדי שאני קורא'.
"נראה לי שיש לנו איזה חובה מסוימת כלפי ההורים שלנו, שטרחו כל כך להגיע לכאן ולבנות את המדינה הזאת בשם הרעיון היהודי, בשם ההגנה על יהודים. אבא שלי עלה מבצרה, ואמא שלי עלתה מבריטניה, ממנצ'סטר. הם ראו את הדבר הזה שנקרא ישראל כאיזו אוטופיה, ולא יכול להיות שאני יודע יותר על קולנוע מאשר על היהדות. נראה לי מטורף. צבי יחזקאלי דיבר על כך שהוא התחיל את החזרה שלו בתשובה אחרי שיחה עם המחבל הפלסטיני זכריא זביידי, שאמר לו: 'אתה יהודי!' והוא אמר לו: 'לא, אני ישראלי'. וזביידי ענה: 'אתה מצחיק אותי, כי אם אני אהרוג אותך עכשיו זה בגלל שאתה יהודי'".
אנשים שמשתייכים לזרמים האורתודוקסיים של היהדות עלולים להיות מודאגים מהיהודים שפגשת בתוכנית.
"אותי זה לא מפחיד, אותי מעודד מאוד שיש כל כך הרבה זרמים ותת־זרמים של היהדות. בעיניי, זה מבורך, זה מעיד על התפתחות וגמישות. בסוף הליבה היהודית קיימת ונשמרת, ובעיניי, אפשר רק להשכיל ולהתפתח אם נכבד את כל הזרמים והתת־זרמים האלה וננסה להבין ולקרב אותם ולנהל את הדיאלוג הזה".
אני חושבת שנקודת המוצא שלך כאדם חילוני מפספסת משהו מאוד מהותי בחוויה של יהודים דתיים אורתודוקסים. יש פה פלח מאוד משמעותי שמבחינתו התורה היא לא המלצה, ומה שכתוב בתורה צריך לקיים במדויק.
"הלוואי שהיה אפשר לראות את התפר הבלתי נראה הזה בין קידוש האתוס והנרטיב היהודי, לבין הכבוד לקדמה שמביאה אלינו ערכים של דמוקרטיה, שוויון, קבלת האחר וכל המונחים שאנחנו קוראים בהגדה או בראש השנה. בסדר, שמעו, אנחנו מתקדמים, אנחנו כבר במקום אחר כבני אדם.
"לגבי קיום של מה שכתוב בתורה במדויק – אני יותר חסיד לובביצ'י כזה, מקדש את הדעת, ואת הרצון לדעת, אבל עם זה גם מקדש את הפלורליזם ואת המציאות שלא נכפית עליך בגלל ליברליזם אגרסיבי. אנחנו יכולים ללמוד, לכבד ולאהוב בלי שזה יפגע בנרטיב שלנו".
"הפסקתי לעבוד בשבתות כבר לפני 15 שנה. ממניעים סוציאליים, נראה לי חשוב, שיהיה יום אחד שהוא משפחתי. ואם כבר אני יהודי, אז למה לא בשבת? כל הרעיון של לעבוד בשישי נראה לי מופרע, ואני אומר את זה על עצמי ולא מטיף חלילה לאף אחד – כל אחד שיעשה מה שטוב לו. לשבת יש מקום מאוד גדול ביהדות, אבל בכלל בחיים שלנו, הפרקטיים, איך אנחנו יכולים להיות יצרניים כל הזמן? אנחנו צריכים רגע לעשות את הסטופ הזה ואת האתחול הזה, ובעיקר להסתכל לילדים שלנו בעיניים, בשאיפה גם בלי הטלפון. אני עדיין לא מקפיד על כשרות, עוד אין לי פה שני כיורים".
אתה שואף לשם?
"אני לא נמנע, ואם תהליך כזה יקרה באופן טבעי, אז הוא יקרה. אני רוצה לדעת יותר, נראה לי שהחילוניות הולכת עם מידה מסוימת של אנטי־דתיות. ואולי זה בכלל משהו שאנחנו צריכים להיפטר ממנו – לא להיות אנטי לחיים אחרים מאלו שאתה חי.
"הלוואי שהדת הייתה נפרדת מהמדינה במובן הזה שלא היינו מייצרים את הדיסוננס הזה, בין הרצון להיות יהודים לבין הרצון להיות משוחררים לעשות מה שאנחנו רוצים. מצד שני, אתה אומר: אוקיי, הקמנו מדינה, יהודית, יחידה, היא תלויה על בלימה כמעט כל שני וחמישי בגלל איום אחר. מה אנחנו עושים כדי להשאיר אותה כזאת?
קורה לא מעט שאחת הבנות שלי מתקשרת אליי, בלי סיבה: 'מה העניינים, אבא?' ואני באמצע משהו והיא לא מגיעה לתכלית. אז אני כבר מנוסה ושואל: 'את במקום שמלחיץ אותך? מול בן אדם שמלחיץ אותך?'
"במילה 'הדתה' משתמשים יותר מדי לטעמי, ולא מהסיבות הנכונות, והפוליטיקה הזאת דופקת לנו בעצם את האתוס היהודי. היא הלכה והשחיתה את הדבר הכל כך יפה הזה. ולפעמים אנחנו רואים תמונות מהכותל של פעם – נשים וגברים מתפללים יחד, ואנחנו אולי היינו טובים יותר בעבר בלקבל את זה – את היהדות שלנו פלוס החילוניות שלנו. וכשאתה מגיע למקום כמו ארה"ב, ואתה רואה שאין להם ברירה אלא לקבל את החילוניות פלוס היהדות שלהם, התמהיל הוא די מדהים ומעורר השראה.
"זה מגוחך, שאנחנו כיהודים ישראלים מתנשאים עליהם. הם שבעה מיליון יהודים שבוחרים לקיים את היהדות שלהם, ועובדים בזה. אין להם את התנאים שלנו. ואנחנו לועגים לזה. מי עשה אותנו יותר טובים מהם?"
אתה מרגיש את ההתנשאות הזאת גם אצל חילונים?
"בטח! זה הכי מצחיק, כי אז חילוני ישראלי מגיע לארוחת שבת אצל יהודים חילונים בארה"ב, והם עושים הכול, והוא אפילו לא יודע מה הנוהל, אבל הוא משתחצן. כשגרנו בארה"ב עשינו שם ליל־סדר עם כמעט חמישים איש אצלנו בבית. זה היה מדהים! אבל את חושבת שלא ישבתי ותרגלתי את כל הברכות קודם, והתקשרתי לאבא שלי שיזכיר לי איך הולכות המנגינות?"
גם על המסך יצא לאלפי לחקור את היהדות האורתודוקסית, כאשר גילם את דמותו של שלומי זקס, השדכן משבאבניקים, שעלתה לאחרונה בעונה שנייה.
איך הייתה החוויה של העבודה על שבאבניקים?
"למדתי המון דרך הסדרה, אבל בעיקר למדתי על בימוי מאלירן מלכה. אלירן, ויסלחו לי כל הבמאים והבמאיות שאני אוהב ומוקיר, הוא אולי אחד הבמאים הכי טובים שפגשתי בחיי, אחד היוצרים הכי הוליסטיים בראייה שלהם, במה הוא רוצה שהצופה ירגיש, בפתיחות שהוא מדבר בסדרה הזאת על מעמדות, על אשכנזים לעומת ספרדים ועל כל הפצעים הפתוחים והבוערים במדינה הזאת בין חילונים לבין דתיים. והוא נורא מצחיק. פשוט עילוי. אני נפעם, מקנא וכועס ומעריץ אותו. בעיניי הוא עושה עבודת קודש".
