העולם סובל מעליות מחירים. מוצרי חשמל ואלקטרוניקה, תחבורה, מזון, אנרגיה – הזינוק במחירי הסחורות התגבר בחודשים האחרונים, ואת אותותיו ניתן לראות באינפלציה המטפסת במדינות רבות ובמיוחד בארה"ב. בשבועות האחרונים אנו עדים גם לעלייה דרמטית במחירי האנרגיה, עם זינוק של עשרות אחוזים במחירי הנפט והגז. עליית מחירי הסחורות והמוצרים מצטרפת לעלייה החדה במחיר השילוח הבינלאומי, המהווה חלק בלתי נפרד ממחיר המוצר הסופי המגיע ללקוח.
הקורונה הביאה להאטה משמעותית בסחר בסחורות, הן בעקבות הסגרים שהשפיעו על פעילותם של מפעלים ברחבי העולם, והן כתוצאה מכך שהמשבר הכלכלי הביא להאטה ברכישת מוצרי צריכה שונים. עם פתיחת השווקים וחזרה לסוג של "שגרה", נוצר בולמוס עז של צריכה ברחבי הגלובוס. מרבית הסחורות הללו מגיעות בדרך הים. כך נוצר תוך זמן קצר עומס גדול על הנמלים הגדולים בעולם, שפשוט לא עמדו בקצב, מה גם שבחלקם עדיין קיימות הגבלות שונות בצל המגפה.
הביקושים הגדולים הביאו גם למחסור חמור במכולות שבאמצעותן משונעות רוב הסחורות בעולם. לאחרונה התבשרנו על בעיה נוספת בשרשרת האספקה: מחסור בנהגי משאיות. הדיווחים על כך תפסו כותרות בבריטניה, אך יש טוענים שזוהי בעיה עולמית, שקיימת גם בישראל. המציאות הזו הביאה לכך שמחיר ההובלה זינק בחלק מהמקרים פי חמישה ויותר, תוך פחות משנה.
אף שגם אצלנו האינפלציה מרימה ראש, האמת היא שמצבנו בארץ הקודש סביר ביחס לשאר העולם. אם נניח לרגע בצד את מחירי הדיור שלא מפסיקים לנסוק, בסך הכול עד כה לא חווינו עלייה משמעותית במחירי הצריכה. איך זה קורה? המזל שלנו הוא שהשקל הישראלי הפך לאחד המטבעות החזקים בעולם, יש שיאמרו אף החזק שבהם. בין הגורמים השונים להתחזקות השקל ניתן למנות את זרם ההשקעות הזרות בישראל, ששובר שיאים ומחזק את העודף במאזן התשלומים השוטף – כלומר סך הדולרים שנכנסים לישראל מהשקעות ותשלומים, גדול מסך הדולרים היוצא.
במציאות כזו, עוצמת המטבע הישראלי ממתנת את האינפלציה ו"מקזזת" את עליות המחירים. לשם השוואה: בארה"ב שיעור האינפלציה באוגוסט עמד על 5.3%, ובאירופה האינפלציה בשיא של 13 שנה. בישראל (בחישוב של 12 החודשים האחרונים), היא עומדת על 2.2% "בלבד", אם כי עדיין מדובר בשינוי משמעותי אחרי שהורגלנו לשנים עם אינפלציה אפסית.
האם חוסנו של המטבע ימשיך להגן עלינו מעליית המחירים? למרות הרצון שכך יקרה, ספק אם המצב הזה יחזיק מעמד. חלק מהבנקים המרכזיים בעולם מאמינים כי עליות המחירים והאינפלציה שבאה בעקבותיהן נובעות משיבושים זמניים, כך שעליית המחירים זמנית. אולם כלכלנים רבים אחרים מעריכים כי מדובר במגמה שעלולה להימשך זמן מה, ובמציאות כזו לא ניתן יהיה לנטרל לאורך זמן את ההשפעות העולמיות על הכיס שלנו. בנוסף, יחסי מטבעות ושערים הם עניין שברירי ותנודתי שמושפע מגורמים רבים, וגם כאן יחסי הכוחות עלולים להשתנות לרעת הצרכנים בישראל.
אי אפשר להשוות
לפני שבועיים החל במערכת הבנקאות עידן חדש מבחינת המעבר מבנק לבנק. מה שנחשב עד כה למהלך מסורבל, שהשתלב היטב בחוסר התחרותיות בענף, עבר שינוי דרמטי עם כניסתה של מערכת חדשה המאפשרת מעבר מבנק לבנק באופן מקוון ובקלות. מלבד החסם הפסיכולוגי שקיים פעמים רבות, גם חסמים טכניים מקשים על מעבר בין בנקים. גם לאחר שיפורים שנעשו במרוצת השנים, היקף הניודים בין הבנקים נשאר נמוך. וכשבמערכת הפיננסית יודעים שללקוח קשה לעזוב, הם לא מתאמצים לשפר את תנאי החשבון בהוזלת עמלות ובהצעת ריבית אטרקטיבית יותר בהלוואות.
בהיבט הזה יש כאן בהחלט בשורה משמעותית שתקל על ציבור הלקוחות. אך הקלת המעבר בין בנקים היא רק פתרון טכני, שמהווה נדבך אחד בטיפול בחוסר התחרותיות בענף. עם כל הכבוד, יש עוד כמה גורמים מרכזיים לחוסר התחרותיות, ובהם, לצערנו, לא מטפלים. הבולט שבהם הוא הקושי להשוות בין התנאים השונים שמציעים הבנקים, בדגש על משיכות יתר והלוואות.
אוברדרפט, כלומר מינוס בבנק, הוא לרוב ההלוואה הגרועה ביותר (חוץ מהשוק האפור, כמובן). זהו אשראי יקר מאוד, שהבנק גובה עבורו ריבית גבוהה. מעבר לכך, אולי הבעיה הגדולה ביותר ב"הלוואה" הזו היא המשימה הכמעט בלתי אפשרית לדעת מהי באמת הריבית האפקטיבית על משיכת היתר. כלומר, כמה באמת אנו משלמים על המינוס?
מבט על תעריפי הריבית בבנקים ימחיש עד כמה זה מסובך: הבנקים קובעים לכל לקוח מסגרת אשראי – כלומר, גובה מינוס מותר. רוב הבנקים נוהגים לחלק את מסגרת האשראי הכוללת שעליה סיכמו עם הלקוח לשתיים־שלוש מדרגות. לדוגמה, אם המסגרת הכוללת עומדת על 30 אלף שקל, עבור עשרת אלפים השקלים הראשונים ועבור העשירייה האחרונה תיגבה ריבית שונה.
הריבית בבנקים מבוססת על ריבית הפריים – הריבית הבסיסית לחישוב הלוואות. הריבית הזו נקבעת בהתאם לריבית בנק ישראל (0.1% כיום) בתוספת 1.5%, כלומר כיום היא עומדת על 1.6%. לריבית הפריים מוסיפים הבנקים "מרווח", המשתנה בהתאם למדרגות השונות בהלוואה. בבנק הפועלים לדוגמה, בחשבון של לקוח שכיר, במדרגת הריבית הראשונה מגיעה הריבית עד 8.35%, במדרגה השנייה עד 11.25%, ובמדרגה השלישית עד 11.46%. חריגה ממסגרת האשראי תעמיד את הריבית על 13.87%. לעומת זאת בבנק דיסקונט, בחלק ממסלולי העו"ש המדרג עובד הפוך – ככל שמתקדמים במדרגות המסגרת, הריבית דווקא יורדת, כך שבמדרגת הריבית הראשונה נגבית הריבית הגבוהה ביותר.
הבעיה היא שלמעשה לא ניתן להשוות בין הריביות שגובים הבנקים עבור המצרך הנפוץ כל־כך ששמו אוברדרפט. הבנקים מחויבים אמנם לפרסם את תעריפי הריבית, אך בפועל, בניגוד למשל לתעריפון העמלות המפורסם בכל בנק, חלקם מסתירים את נתוני הריבית עמוק באתר הבנק.
גם כשמגיעים אל הנתונים, השוואה היא בלתי אפשרית. בניגוד לעמלות למשל, שלגביהן כל בנק מציג את התעריף שלו לאותה עמלה, אופן קביעת הריבית בין הבנקים הוא שונה. גם כשהבנקים מפרסמים שהריבית על המדרגה הראשונה במסגרת עומדת על 9% למשל, כל בנק קובע סכום שונה בכל מדרגה. יתרה מכך, אותו בנק עצמו יכול לקבוע לשני לקוחות שני מדרגים שונים – בעבור האחד המדרג הראשון במסגרת יהיה 3,000 שקל, ואצל השני הוא ייקבע לסכום של 6,000 שקל. במילים אחרות, גם אם בתעריפון הבנק נכתב שהריבית במדרג הראשון היא 9%, לא נוכל לדעת אם בבנק המתחרה נשלם יותר או פחות על המינוס שלנו.
כדי להקל באמת על הלקוחות ולעודד תחרות, בנק ישראל חייב לטפל בחוסר היכולת להשוות בין מחירים. זה צעד בסיסי ומחויב המציאות
