בשנת הלימודים תש"ף, זו שהסתיימה לפני כשנה וחצי, פוטרו במדינת ישראל 0 מורים. לא, זו לא טעות סופר. במערכת החינוך הממשלתית, הכוללת כ־140 אלף מורים בחינוך היסודי (עוד כ־70 אלף מורים בחינוך העל־יסודי אינם מועסקים על ידי משרד החינוך), לא פוטר אף מורה לאורך שנה שלמה. על פי דו"ח הממונה על השכר במערכת החינוך שפורסם השבוע, בשלוש השנים תשע"ח, תשע"ט ותש"ף פוטרו בישראל מטעמים פדגוגיים – כלומר בשל חוסר התאמה – בסך הכול 19 עובדי הוראה, מחציתם בכלל מנהלים. בפיטורים מנהליים, כלומר כאלה הנובעים מצמצום או סגירה של בית הספר, אירוע שקורה מעת לעת, לא פוטר אף עובד הוראה אחד בכל שלוש השנים הללו.
לצערנו, המציאות הזו איננה מעידה על איכות יוצאת דופן של המורים בישראל, או על יכולות גיוס מרשימות עם אפס טעויות, אלא על מערכת שלא מאפשרת פיטורי מורים בשום אופן. פיטורים על רקע פדגוגי אפשריים במערכת החינוך בעיקר למורים מתחילים בשלב הניסיון, אבל מרגע שהם מקבלים קביעות (אחרי כשנתיים בלבד), מדובר בהליך ארוך, מורכב וסבוך הכולל שלבים רבים.
עבור מורה חדש, עם ותק של עד 15 שנים, מסלול סיום העסקה נמשך כ־243 ימים, ועבור מורה ותיק (16 שנים ומעלה) התהליך לוקח כ־308 ימים. הליך פיטורי מורים בישראל ארוך כמעט פי חמישה לעומת מדינות אחרות, כמו שוודיה, צרפת וגרמניה. הוא כולל ביקור של מנהל בשיעור, ביקור מפקח מטעם משרד החינוך, מכתב התראה וכמה ביקורים נוספים של המפקח המחוזי ושל מפקחים ממחוזות אחרים. אחרי כל ביקור כזה יש למלא דיווח מפורט. אם כל אלה הסכימו בתורם כי יש לפטר את המורה, מנכ"ל משרד החינוך צריך לאשר את ההחלטה. השלבים הבאים הם שימוע, דיון בוועדה פריטטית עם נציגי ארגוני המורים, ודיון במועצת המפקחים. מחצית מהחברים באותה ועדה הדנה בסיום העסקתו של מורה הם נציגי ארגוני המורים, שמחזיקים בפועל בזכות וטו על כל פיטורים של כל מורה, תופעה חריגה בנוף הבינלאומי.
ואם כל המכשולים הללו אינם מספיקים, על מכתב פיטורים של מורה בישראל מורשה לחתום רק אדם אחד: מנכ"ל משרד החינוך. מנהל בית ספר אינו יכול לפטר מורה משום שהוא אינו מתאים לאופי המוסד, אף שהוא עשוי להתאים אולי לבית ספר אחר בקהילה אחרת. הדרך היחידה לפטר מורים היא באמצעות הצעד הקיצוני ביותר, שלילת רישיון הוראה, ועל כן מוטלות עליה מגבלות רבות כל כך. זה ממש לא מחויב המציאות: במדינות אחרות ניתן להעביר את המורה לבית ספר אחר מבלי לשלול את רישיון ההוראה שלו, וקיימים צעדים נוספים שאפשר לנקוט נגדו כגון השעיה, נזיפה, שינוי בשעות ההוראה ובהגדרת התפקיד, והקפאת העלאת השכר האוטומטית.
ועדת דברת המליצה ב־2005 להעניק לכל מנהל בית ספר אפשרות לפטר מורה אחד בשנה, ולכל היותר ארבעה במקרה של בית ספר גדול במיוחד. ההבנה הייתה שיותר מהיקף הפיטורים – שככל הנראה לא יהיו גבוהים במיוחד – חשובה עצם האפשרות של פיטורים, כיוון שעבודה מובטחת יוצרת ניוון וסטגנציה. ארגוני המורים ניהלו אז קמפיין אדיר ממדים, בטענה כי אימוץ מסקנות הוועדה יביא לפיטורים המוניים של מורים, וההמלצות נגנזו.
36 שנים של ותק
דו"ח הממונה על השכר במערכת החינוך מתפרסם מדי שנה, וגם השנה הוא חושף את אחת העובדות המוכחשות ביותר בישראל: שכרם של המורים בישראל אינו נמוך. על פי נתוני הדו"ח, השכר הממוצע למורה במשרה מלאה עומד על 13,880 שקלים לחודש, והשכר הממוצע לכלל המורים, בהם גם מורים במשרה חלקית, עומד על 12,200 שקלים. זהו, אגב, גם השכר החציוני של מורים, כך שלפחות מחצית מהמורים מרוויחים את השכר הזה וגבוה ממנו. לשם השוואה, השכר הממוצע למשרה מלאה בישראל הוא 11,538 שקלים לחודש. כשמשווים את שכר המורים לשכרם של אקדמאים אחרים, עולה כי שכרם של המורים בישראל גבוה גם בהשוואה בינלאומית.
מדוע, אם כן, נפוצה כל כך התפיסה ששכר המורים בישראל נמוך במיוחד? אפשר להניח שמעורבים בכך היבטים פסיכולוגיים וחברתיים. מורים מרגישים שעבודתם קשה במיוחד (כותבת שורות אלה התנסתה בכך בעצמה, ויכולה להעיד על כך), ולתחושתם השכר אינו מצדיק אותה. יש לשער שמורים עם שכר גבוה לא מפרסמים את שכרם, בעוד מורים עם שכר נמוך מדווחים על כך השכם והערב. בנוסף, השכר המפורסם בדו"חות הרשמיים הוא תמיד השכר ברוטו, אבל אנשים מסתכלים לרוב רק על המספר שנכנס לחשבון הבנק שלהם, ולכן סבורים שהמספרים שמפרסם משרד האוצר שקריים. בכל השוואת שכר מפרסמים את נתוני הברוטו – בין אם מדובר בעובדי הוראה ובין אם בעובדי הייטק – כיוון שאין דרך להשוות בין שכר נטו של אנשים, שמשתנה מאדם לאדם על פי מאפייניו הייחודיים.
אבל ההסבר החשוב ביותר לענייננו הוא שאכן ישנה קבוצה גדולה של מורים שמרוויחים שכר נמוך יחסית. לדאבוננו, זוהי דווקא הקבוצה שאותה היינו רוצים לעודד יותר מכול: מורים בתחילת דרכם. מורה בשנתו הראשונה בבית ספר יסודי מרוויח, נכון לשנת 2020, שכר ממוצע של 5,287 שקלים, סכום הנמוך במעט משכר מינימום. לעומת זאת, מורה בסוף הקריירה ירוויח כ־20 אלף שקלים לחודש, שהם פי 3.7 ממורה מתחיל. שכרם של מורים בעלי תואר שני עשוי לטפס ל־22.6 אלף שקל, ומנהלים עם ותק גבוה עשויים להשתכר יותר מ־34 אלף שקל. סכומים נאים ללא ספק, ובבתי הספר העל־יסודיים, השכר הממוצע גבוה עד כ־25% יותר מהמספרים הללו.
כשהמערכת לא יכולה לסנן מועמדים משום שהיא צריכה את כולם, אבל מצד שני היא גם לא פולטת מורים גרועים אף פעם, המשמעות אחת ואין בלתה: ירידת האיכות
השכר ההתחלתי של עובדי ההוראה היה יכול להיות גבוה יותר, אם הם היו מועסקים במשרה מלאה. אם המורה המתחיל היה עובד במשרה מלאה כבר בשנתו הראשונה, הוא היה מרוויח שכר לא רע, בסביבות 8,500 שקלים. אבל מורים מתחילים כמעט אף פעם אינם עובדים במשרה מלאה. היקף המשרה הממוצע בתחילת הדרך עומד על 62 אחוזים בלבד, והשכר נמוך בהתאם. ברוב המקרים הדבר אינו נובע מבחירתו של המורה אלא מאילוצי המערכת, שמחויבת לתת קדימות למורים הוותיקים. לא פלא שהמורים הצעירים עוזבים בהמוניהם את מקצוע ההוראה: כעשרה אחוזים מהמורים החדשים נושרים תוך שנה מכניסתם לתפקיד.
זוהי בעיה אמיתית: השכר ההתחלתי למורים חשוב יותר מעליית השכר לאורך השנים, כיוון שזו הדרך למשוך צעירים איכותיים אל תחום ההוראה. צעיר מוכשר המתלבט אם להיכנס לתחום ההוראה או לבחור בתחום אחר, יבחן את המשכורת ההתחלתית במקצועות השונים. מבחינה זו, גובה השכר בתום שלושים שנות עבודה הוא גורם פחות רלוונטי; ההטבות בתחילת הדרך חשובות הרבה יותר.
בישראל המצב מעוות במיוחד, כיוון שהוותק הוא הגורם העיקרי המשפיע על עליית השכר, והוא מתקדם לאורך 36 שנים. כלומר רק לאחר 36 שנים מגיעים מורים לשיא השכר שלהם, בהשוואה לכ־20־25 שנים במדינות המפותחות. מורים ותיקים יקבלו גם תפקידים נוספים כמו חינוך כיתה וריכוז שכבה או מקצוע, שיגדילו את שכרם עוד. גם הגמולים הניתנים על ביצוע תפקיד ניתנים באחוזים למשרה, כך שמחנכת ותיקה תקבל תוספת הגדולה פי שניים ממחנכת כיתה צעירה, אף ששתיהן עושות את אותה עבודה. מורים ותיקים יקבלו גם יותר שעות מילוי מקום, ועל פי הסכם "אופק חדש" גם התקדמות בדרגות – שמקנה עלייה בשכר – היא למעשה תוספת הניתנת על בסיס ותק.
אין סיבה לתגמל ותק יותר מכל היבט אחר של ההוראה. המחקר מראה כי רק בשנים הראשונות למקצוע ההוראה, הניסיון מביא עימו שיפור משמעותי ביכולות. אחרי עשרים שנים ומעלה אין לתוספת השנים השפעה על איכות ההוראה, כך שלא ברור ההיגיון מאחורי תוספת ותק כמעט בלעדית, ועוד לאורך שנים רבות כל כך.
במשך עשורים אמרו לנו שצריך להשקיע בחינוך, ולשלם למורים הרבה יותר כדי לשפר את הישגי התלמידים. אז השקענו: תקציב משרד החינוך הכפיל את עצמו בעשור האחרון – מ־34.5 מיליארד שקלים בשנת 2010, לסכום של 66.5 מיליארד שקלים בשנת 2020. בתקציב לשנים 2021־2022, שיובא בקרוב לאישור הכנסת, תקציב החינוך הוא הגדול ביותר בממשלה, יותר גדול גם מתקציב משרד הביטחון. חלק ניכר מהעלייה הזאת הגיעה למורים, באמצעות הסכמי "אופק חדש" ו"עוז לתמורה", שהגדילו את שכר המורים בכ־36% בעשור האחרון.
אבל הישגי התלמידים בישראל לא השתפרו, ואפילו להפך. כמו במקרים רבים אחרים, מתברר שהשאלה החשובה היא לא כמה משקיעים אלא איך. התוספות הגדולות ניתנו למורים הוותיקים, והצעירים האיכותיים ברחו מהמקצוע. במקום לכווץ את סולם השכר – להתחיל גבוה ולעלות במתינות עד לשיא של 20 שנות ותק, השארנו סולם מיושן שמקפח את המורים הצעירים. ובעיקר, לא דרשנו מהמורים דבר תמורת העלייה בשכר. לא גמישות במבנה ההעסקה שלהם ולא פרמטרים נוספים לעליית שכר, כמו ביצועים או הערכות. העדפנו את הביטחון התעסוקתי של המורים על פני מערכת תמריצים שמעודדת שיפור והצטיינות. מערכת החינוך שלנו נראית בהתאם.
רף כניסה נמוך
אחת התופעות החריגות במערכת החינוך הישראלית, כפי שעולה מהדו"ח, היא האנומליה הבאה: מצד אחד תלמידי ישראל לומדים ימים רבים יותר מבני גילם בכל מדינה אחרת באיחוד האירופי. מצד שני, המורים בישראל עובדים בממוצע פחות שעות ביחס למקביליהם ב־OECD.
תלמידי ישראל לומדים בממוצע 219 ימים בשנה, לעומת 189 ימים באיחוד האירופי. התלמידים בישראל, בבתי הספר היסודיים ובחטיבות הביניים, גם לומדים יותר שעות מהממוצע ב־OECD. לנתון הזה יש סיבה עיקרית אחת: בישראל לומדים שישה ימים בשבוע, מראשון עד שישי, תופעה שאין לה אח ורע במערב. 37 הימים הללו הופכים את שנת הלימודים לארוכה במיוחד, אבל אין לכך השפעה חיובית על ההישגים, אולי אפילו להפך.
לעומת זאת, עובדי הוראה בישראל מחויבים לבצע פחות שעות עבודה ביחס למקביליהם ב־OECD. בכל שלבי החינוך, מספר שעות העבודה הנדרש על פי ההסכמים הקיבוציים והנהלים של עובדי ההוראה בישראל, נמוך לעומת מקביליהם במדינות המפותחות. בבתי הספר היסודיים עובדים המורים 1,225 שעות בממוצע בשנה, לעומת 1,549 שעות במדינות ה־OECD. בחטיבות הביניים מדובר ב־1,177 שעות לעומת 1,563 שעות, ובתיכונים 1,198 לעומת 1,555 שעות. השעות הללו, בארץ ובעולם, כוללות את כל השעות המחויבות לעבודה, ובהן גם זמן הכנת שיעורים, מענה לפניות הורים ותלמידים, בדיקת עבודות ומבחנים, ישיבות צוות וכדומה.
למצולמים אין קשר לכתבה. צילום: AFP
הנתונים הללו הולמים את דיווחיהם של המורים הישראלים עצמם. סקר טאליס שעורך ה־OECD אחת לחמש שנים מציג נתונים על עבודת המורים, בהתבסס על שאלון שמורים מכל העולם עונים עליו. על פי סקר טאליס 2018, המורים בישראל מדווחים כי הם מקדישים 32.8 שעות שבועיות בממוצע לעבודתם (כולל שעות בבית), בהשוואה לכ־38.8 שעות שבועיות במדינות המפותחות.
כשהתלמידים לומדים הרבה שעות אבל המורים עובדים פחות שעות, המשמעות היא שיש צורך בהרבה מאוד מורים במערכת. זה קורה דווקא בישראל שיש בה גידול טבעי משמעותי במערכת החינוך, הודות לילודה גבוהה. ואם כל זה לא מספיק, ישראל פעלה אקטיבית בשנים האחרונות לצמצום מספר התלמידים בכיתה, מהלך שדרש אף יותר מורים. מדי שנה מערכת החינוך נדרשת לכ־12 אלף מורים חדשים.
כשצריך הרבה מאוד מורים חדשים מדי שנה, אבל השכר ההתחלתי הנמוך לא מושך למערכת מועמדים איכותיים, הדבר היחיד שהמערכת יכולה לעשות הוא להוריד את רף הכניסה. כשבוחנים את היכולות המתמטיות והמילוליות של המורים בישראל, בהשוואה למורים אחרים במערב, המורים הישראלים נמצאים בתחתית הטבלה. ציוני הפסיכומטרי של המורים נמוכים מאלה של שאר הנבחנים, וזה עוד במקרה שהם בכלל נבחנים. מרבית המורים מוכשרים במכללות להוראה שאינן מחייבות כלל בחינה פסיכומטרית. הישגיהם של המורים החדשים במבחני הבגרות נמוכים מאלה של חבריהם, וגם הציונים הללו הולכים ויורדים עם השנים.
כשהמערכת לא יכולה לסנן מועמדים משום שהיא צריכה את כולם, אבל מצד שני היא גם לא פולטת מעצמה מורים גרועים כמעט אף פעם, המשמעות אחת ואין בלתה: ירידת האיכות. לא נעים לומר זאת, אבל איכות ההוראה בישראל נמוכה, והיא הולכת ויורדת.
חשוב להדגיש: זו לא בעיה שתיפתר אם רק נעלה את שכר המורים. ראשית, מפני שכבר עשינו זאת מספר פעמים, אבל במקום שהכסף יגיע למורים החדשים הוא הגיע שוב ושוב לוותיקים, וכך יקרה גם הפעם. ושנית, מפני שהשכר ההתחלתי של מורה במשרה מלאה הוא כבר עכשיו לא רע – יותר מ־8,000 שקלים. הבעיה היא, כאמור, שמורים חדשים כמעט אף פעם לא עובדים במשרה מלאה, משום שהמערכת מחויבת תחילה למורים הוותיקים.
בישראל יש מורה על כל 12 תלמידים, ובכל זאת אנחנו נדרשים לגייס מורים חדשים מן היקב ומן הגורן, וילדינו עדיין לומדים בכיתות גדולות מהממוצע במערב. אם אנו רוצים באמת לחזק את מעמד המורה, זה לא יקרה עם עוד תוספת שכר שתינתן תחת מגבלות ההעסקה הקיבוצית, הוותק והקביעות. המורים בישראל צריכים להיות סיירת נבחרת, שמעדיפה איכות על פני כמות, ומצוינות על פני ביטחון תעסוקתי מנומנם.
