בין המחנות בוועדה לבחירת שופטים מתרחש אירוע דרמטי שדורש ריכוז מירבי

מינוי ארבעה מועמדים לערכאה העליונה הוא אירוע דרמטי, שתהיה לו השפעה ארוכת שנים על אופיו של בית המשפט וצביונו. חברי הוועדה לבחירת שופטים יחפשו בשבועות הקרובים הכול, אבל הכול, על כל אחד מהמועמדים לשיפוט בעליון. כל בדל מידע רלוונטי להכרעה, מפסקי דין ומאמרים ועד קטעי ציטוטים, שמועות ורכילויות. התקשורת, מטבע הדברים, תעבוד אף היא במרץ כדי להשחיר או להלבין מועמדים.

במקבילית הכוחות שבין מחנה הימין למחנה השמאל בוועדה, ישנן שתי אסטרטגיות אפשריות לניהול הליך המינוי. הראשונה היא כדברי רבי מאיר במשנה בסנהדרין: "זה בורר לו (דיין) אחד וזה בורר לו אחד", או בניסוח של פרופ' יעקב נאמן ז"ל: שעיר אחד לה' ושעיר אחד לעזאזל. אנשי הימין לא מתערבים לאנשי השמאל בבחירה ואנשי השמאל לא מתערבים לימין. השיטה הזאת מאפשרת לכל צד למנות את ה"כוכבים" שלו – כך לדוגמה מונה השופט נעם סולברג – אבל בכך טמונה גם פגיעתה הרעה. המחנה הלאומי עלול למצוא עצמו משלם מחיר כבד, בולע אקטיביסטים שימררו את חייו עשור או שניים קדימה.

האסטרטגיה השנייה מבוססת גם היא על דברי רבי מאיר באותה משנה. "זה פוסל דיינו של זה וזה פוסל דיינו של זה". כל צד יכול להטיל וטו על חלק ממועמדיו של הצד השני. אסטרטגיה זו מקדמת בחירה של שופטים "אפורים" שנבחרו בריבאונד כמועמדי פשרה. במונח "אפורים" אין הכוונה למועמדים שאינם מעולים מבחינה משפטית, אלא לכאלה שאין בהם להט פוליטי ושמעולם לא הביעו אג'נדה מובהקת. אגב, זו הייתה השיטה המועדפת על שקד בתקופתה במשרד המשפטים.

לכאורה מבחינת המחנה הלאומי, המקדש את השמרנות המשפטית, עדיף לחתור למינויים אפורים שיבטיחו ריסון שיפוטי. אך בסופו של יום אין מתכון קלאסי ואין נוסחה מנצחת. כל מינוי לגופו וכל מועמד לגופו, וכל הישג פוטנציאלי נבחן מול "מה שצריך לבלוע" תמורתו. שר המשפטים הוא אמנם ראשון בין שווים, אבל בניהול נכון יש לו כוח ויכולת השפעה גדולים מאוד על התוצאות בוועדה. כשציפי לבני עמדה מול לחצים כבירים של אהרן ברק, היא איימה באי־כינוס הוועדה למשך תקופה מסוימת, ועמדה בכך.

לחלק את העוגה

ככל שתלך התמונה ותתבהר, הצפי הוא שעוגת המועמדים תתחלק לשלושה חלקים, כמו בסמל של מרצדס. לצורך ההמחשה נטיל בהם צבעים: בחלק האדום ירוכזו המועמדים המועדפים על השמאל, בחלק הכחול המועמדים המועדפים על הימין, ובחלק האפור, ניחשתם נכון, האפורים.

המועמדים המובהקים של השמאל הם סוזי נבות, מרואיינת מבוקשת מאוד כל אימת שהאולפנים מחפשים משפטנית שתזהיר מפני "חורבן הדמוקרטיה" בתקופות שלטון הימין; הפרקליט הצבאי הראשי לשעבר שרון אפק, שבתפקידו כיועמ"ש איו"ש הכביד ידו מאוד על ההתיישבות היהודית באזור; מנכ"ל בתי המשפט יגאל מרזל – שהיה המתמחה, העוזר המשפטי ובן טיפוחיו של אהרן ברק, וקודם על ידיו בגיל צעיר מאוד למשרת שיפוט. בשל גילו הצעיר (49), אם ייבחר מרזל הוא ישמש נשיא בית המשפט בעתיד, מה שהופך את המינוי שלו לבעייתי עוד יותר; רות רונן, שדנה בעתירה של ארגון "גישה" שנתמך על ידי הקרן החדשה לישראל בזמן שבעלה זאב ברגמן כיהן כחבר בהנהלת הקרן; השופט גרשון גונטובניק, שהיה עוזר משפטי של אהרן ברק, ופרסם לא מעט מאמרים פרוגרסיביים על תפקיד המשפט בתיקון עוולות נגד "קבוצות מוחלשות"; וכמובן, ח'אלד כבוב, שהשתתף לאחרונה בטקס שערכו לכבודו המופתי האנטישמי של ירושלים עכרמה סברי ויו"ר "המוראביטון של אל־קודס" יוסף מוחמיר, אשר העניקו לו עיטור כבוד. הקריקטורות שמפרסמים המוראביטון (מוסלמים שמפגינים בהר הבית ומציקים ליהודים העולים לשם), היו יכולות להתקבל בקלות לדר־שטירמר, ולא ברור איך אדם כזה מכהן בכלל בתפקיד שיפוטי בישראל. לצידם יש מועמדים שנחשבים אקטיביסטים שיפוטיים בנושאים כלכליים, כמו מיכל אגמון־גונן ורון סוקול.

לכאורה, מבחינת המחנה הלאומי עדיף לחתור למינויים אפורים שיבטיחו ריסון שיפוטי. אבל אין נוסחה מנצחת, וכל הישג פוטנציאלי נבחן מול "מה שצריך לבלוע" תמורתו

מן הצד השני, אפשר להעריך שהמחנה הלאומי לא יתנגד לראות בעליון מועמדים כמו פרופ' דוד האן, כונס הנכסים הרשמי (כנ"ר) הקודם, שופט בית המשפט המחוזי בירושלים רם וינוגרד, השופטת תמר בזק־רפפורט, השופט צבי ויצמן, וד"ר חגי ויניצקי.

הפלח האמצעי יכלול מן הסתם שמות כמו השופטת גילה כנפי־שטייניץ, הסנגור הציבורי לשעבר ד"ר יואב ספיר, יועמ"ש הכנסת לשעבר איל ינון, הכנ"רית סיגל יעקבי, נשיאת בית המשפט המחוזי בבאר־שבע רויטל יפה כ"ץ, והפרקליטים הפרטיים נתי שמחוני, יעקב שרביט ויעל ארידור־בראילן. לקבוצה הזו ייכנסו אולי גם מועמדים כמו פרופ' שחר ליפשיץ ופרופ' אביעד הכהן. שניהם "רובינשטיינים", כפי שמכנים אותם מקורבים לוועדה: משפטנים בכירים ותלמידי חכמים מהציונות הדתית המזוהים עם עמדות ליברליות, בעיקר בנושאי דת ומדינה.

תשפ"ב תהיה שנה עמוסה בעבור שר המשפטים גדעון סער ושרת הפנים איילת שקד. שני המשרדים שלהם עוסקים בנושאים רבים ומגוונים, והשרים הנמרצים, שלא יודעים כמה זמן הממשלה תחזיק מעמד, מבקשים לקדם במהירות רפורמות לרוב. גם חבר הכנסת שמחה רוטמן מתבלט ככזה שיכול ללמד את הנמלה פרק בהלכות חריצות. אבל מכל המשימות הרבות והחשובות המוטלות על השלושה, הציבור הלאומי יבחן אותם בעיקר על אחת – בחירת השופטים לבית המשפט העליון. זו לא משימה שעושים על הדרך, זו משימה שמפנים למענה את כל הזמן והמשאבים.

הרבה דם רע עבר בין נציג האופוזיציה בוועדה רוטמן ובין השרים סער ושקד. אם יצליחו השלושה להניח את המשקעים בצד ולעבוד כגוש אחד, יש להם סיכוי להביא תוצאות. אחרת, רוטמן יידחק לעמדת "הצבעת מחאה" כפי שנגזר על חברי הימין בוועדה בתקופת ניסנקורן. כמובן, כוחו של המחנה הלאומי יגדל עוד יותר אם שר המשפטים סער יצליח לגייס לצידו את נציגי לשכת עורכי הדין, כפי שעשתה בעבר השרה שקד.

מי שמינה הוא שיפטר

הוועדה לבחירת שופטים החליטה השבוע לקבל את בקשתה של השופטת אתי כרייף לפרוש תמורת הבטחה לפנסיה תקציבית חלקית. כרייף זכורה מפרשת "מין תמורת מינוי" שבה הסתבכה וסיבכה את ראש לשכת עורכי הדין לשעבר אפי נוה ואת השר משה כחלון, וההליכים בעניינה נמשכו פרק זמן ארוך.

כזכור, כרייף הושעתה, ההליכים נגדה נמשכו יותר משנתיים, והתיק נגדה נסגר רק בחודש מרץ השנה. לפרקליטות לקח הרבה זמן להגיע למסקנה כי "אין סיכוי סביר להרשעה בתיק זה". בהודעת הסגירה נכתב כי "על אף ממצאים עובדתיים קשים שעלו מן החקירה – ממצאים העולים לכאורה כדי מעשים פליליים – יש לגנוז את התיק". מאחורי הקלעים, המשנה לפרקליט המדינה מומי למברגר הגיע לסיכום עם כרייף על סגירת התיק בתמורה להתחייבותה להתפטר. אלא שכרייף לא מיהרה לממש את חלקה במשוואה, לא הגישה מכתב התפטרות, ועם סגירת התיק התבטלה ההשעיה וכרייף המשיכה לתפוס תקן. המשא ומתן על תנאי הפרישה שלה נמשך זמן ממושך, והגיע לאישור הוועדה רק השבוע.

מי שהתנגד לבקשה היה ח"כ שמחה רוטמן, בנימוק מעניין של הקפדה על הפרדת רשויות. רוטמן לא מוכן לקבל את המשוואה שיצר מומי למברגר. לטענתו, אסור להגיע למצב שבו פרקליט מדינה או משנה לפרקליט המדינה כופה על שופט להתפטר. מי שמינה את השופט הוא הוועדה לבחירת שופטים, ורק הוועדה מוסמכת להחליט על פיטוריו של שופט. מי ששילם על הדרישה ישלם על הפרישה. הסמכות של הפרקליט מוגדרת מאוד, גורס רוטמן: להגיש כתב אישום במקרה שיש חשד סביר לביצוע עבירה. אם יש חשד סביר יגיש, אם אין לא יגיש. הא ותו לא. העובדה שפקיד מהרשות המבצעת יכול להכריח שופט לפרוש, היא פגיעה קשה בסמכות הכנסת והממשלה בוועדה לבחירת שופטים, ומנוף כוח מסוכן שלא אמור להימצא בידיו.

מהי התנהגות טובה?

כדורגלן ליגת־העל יצחק אספה נשלח לכלא לשלוש שנים אף שלא הורשע בהריגת הנער ארי נשר (נקבע שנשר וחברו סטו בחדות לכביש והתאונה הייתה בלתי נמנעת), ואף לא בנהיגה בשכרות (כמות האלכוהול שנמצאה בדמו הייתה כזו המותרת בגופו של מבוגר שאינו קטין). העבירה שבגינה הורשע היא עבירת הפקרה: אספה נבהל ולא עצר להושיט עזרה לנער שנחבט ברכבו, והפקרה היא עבירה עצמאית בפקודת התעבורה, שהעונש הנקוב בגינה הוא עד תשע שנות מאסר.

"להבדיל מאירוע תאונת דרכים שכיחה, כאשר אז אין לנוהג כוונה לפגוע, עבירת ההפקרה טומנת בחובה משום שפל מוסרי עמוק", כתב השופט צבי גורפינקל בגזר דינו. "העונש לא יכול להתייחס רק לנאשם בתיק אלא לשמש כהרתעה ושופר לנהגים עתידיים לבל יעזו להפקיר פצוע לאחר תאונה. העונש טומן בחובו מסר לציבור שצריך לחלחל הלאה, ולכן אני פוסק גזר דין שקולו יהדהד מקצה הארץ ועד קצה השני. עבירת ההפקרה היא אירוע נפרד שהתרחש לאחר התאונה, ולכן סגירת התיק של הקטין בגין גרימת התאונה איננה אומרת דבר".

חברי ועדת השחרורים ממנים עצמם לבוחני כליות ולב ומתיימרים לבחון את צפונותיו של אדם מעבר למעשיו הגלויים. כאילו יש בידם כלי פוליגרף, היפנוזה ופסיכואנליזה גם יחד

אספה שילם את חובו לחברה, וביקש קיצור שליש על התנהגות טובה. יו"ר ועדת השחרורים השופטת אריקה פריאל קבעה כי "האסיר מקבל אחריות מלאה על מעשיו, מביע חרטה כנה עליהם ואף רצון לכפר על התנהגותו". היא תיארה את מאמציו השיטתיים של אספה להשתלב בהצלחה בחברה הישראלית מאז עליית משפחתו מאתיופיה, וציינה את התנהגותו הבוגרת בכלא, את השתתפותו המלאה בתוכניות שיקום, את חריצותו בעבודות שהוטלו עליו ואת עבודתו כעוזר הוראה בכלא. הסוהרים של אספה התרשמו ממנו לטובה ונתנו לו ציונים גבוהים בכל פרמטר אפשרי.

אלא שפריאל נותרה במיעוט. חברות הוועדה, העובדות הסוציאליות אסנת חיות ונעה גולדרינג, דחו את הבקשה בנימוק מוזר למדי: "אמנם נאמר כי האסיר עבר תהליך טיפולי אינטנסיבי, אך בדו"ח גורמי הטיפול אין התייחסות מעמיקה של האסיר למעשה ההפקרה ושיבוש מהלכי המשפט. האסיר לא עיבד והפנים את חומרת מעשי ההפקרה ושיבוש מהלכי המשפט ונראה כי חרטתו אינה אמיתית ועמוקה. אנו סבורות כי על האסיר להשלים נדבך טיפולי נוסף שבו יביע את אותה חרטה עמוקה וכנה על התנהגותו ואף ייתן לה ביטוי באופן מעשי".

זו לא הפעם הראשונה שבה אנחנו רואים טקסטים כאלה, שבהם חברי ועדת השחרורים ממנים עצמם לבוחני כליות ולב ומתיימרים לבחון את צפונותיו של אדם מעבר למעשיו הגלויים. כאילו יש בידם כלי פוליגרף, היפנוזה ופסיכואנליזה גם יחד. ובכלל, סוגיית קיצור השליש הפכה מתמריץ לגיטימי לשיקום אסירים לכלי גחמתי הנתון בידיים של פקידים שלא יודעים מה לעשות בו. אם במשרד המשפטים מחפשים נושא שדורש רפורמה והסדרה – זהו נושא ראוי בהחלט.

 

תיקון והבהרה

ביום שישי י"ב באלול תשפ"א, 20.08.2021, פורסם טור של יהודה יפרח שכותרת המשנה שלו הייתה "קרב רב", בהמשך לתחקיר קודם מתאריך 20.02.2019. בפרסומים הנ"ל נזכר שמם של בני משפחת רלב"ג בהקשר לתיקי הקדשות בעמותות "מאה שערים" ו"עץ חיים". אנו מצרים על כך שלא פנינו מראש לקבל את תגובתם של משפחת רלב"ג בטרם פרסום הכתבות. בדיעבד התברר שהרב יצחק רלב"ג והרבנית הדסה רלב"ג אינם שותפים בניהול איזה מהקדשות אלו ואין להם כל אינטרסים בהם. אנו מצטערים על שהפרסום ייחס לרב יצחק רלב"ג או לרבנית הדסה רלב"ג שחיתות מידות בכלל; ובהקשר להקדשות הנ"ל, בפרט.