בית המשפט המחוזי בת"א קבע חייב הבוקר (ד') אדם שהגיש תביעה ייצוגית נגד רשות האוכלוסין וההגירה, בתשלום הוצאות על סך 20 אלף שקלים, תוך שהוא דוחה את בקשת התביעה.
פסק הדין שכתבה השופטת ד"ר מיכל אגמון-גונן, מגולל את סיפורו של אזרח ישראלי שהגיע עם רעייתו לנמל התעופה בן גוריון לצורך טיסה לחופשה בקרואטיה. כשהגיע לנמל התעופה גילה אותו אזרח שדרכונו אינו בתוקף וכי לא יוכל לטוס. הוא פנה ללשכת רשות האוכלוסין וההגירה שבנמל התעופה, ביקש וקיבל דרכון זמני, שאִפשר לו לטוס לחופשה המתוכננת. לדבריו הדרכון הזמני ניתן לו ללא כל שאלה, ועבור השירות גבתה ממנו הרשות סכום של 825 שקלים, זאת, בעוד האגרה בגין חידוש דרכון מבעוד מועד בלשכות של הרשות ברחבי הארץ היה עולה לו סכום של 270 שקלים בלבד. מצויד בדרכון הזמני, יצא אותו אזרח לחופשה המתוכננת.
אלא שמספר חודשים לאחר שחזר מהחופשה פנה אותו אזרח לרשות האוכלוסין בבקשה שתבטל את האגרה המיוחדת שנתבקשה ממנו. ברשות סירבו, והוא החליט בתגובה להגיש תביעה ייצוגית נגד רשות האוכלוסין וההגירה, בה הוא טען כי הרשות פעלה בחוסר סמכות ושלא כדין, בכך שהנפיקה לו את הדרכון הזמני. לטענתו, תקנות הדרכונים מאפשרות הוצאת דרכון זמני בנמל התעופה רק במקרים דחופים, ואילו אותה חופשה עם רעייתו, לא הייתה מקרה דחוף והוא אף לא נשאל אם מדובר במקרה דחוף.
התובע אף פנה לממונה על חופש המידע במשרד הפנים בכדי לקבל מידע על מספר האנשים להם הונפק דרכון זמני בכדי לאמוד את גודל קבוצת האנשים שקיבלו דרכון זמני בתשלום מוגדל למרות שלא מדובר במקרה דחוף, בדומה אליו. לאחר שלטענתו הפנייה בנושא חופש המידע לא נענתה, הוא ביצע בעצמו הערכה כי מדובר בקרוב ל-7,000 איש, שזכאים לפיצוי בסכום מצטבר של למעלה מ-3.5 מיליון שקלים.
לאחר שבחנה את טענות הצדדים החליטה השופטת אגמון-גונן לדחות את התביעה, תוך שהיא קובעת כי רשות האוכלוסין מוסמכת לכלול בגדר מקרים דחופים, מקרים בהם יש טיסה קרובה בתוך 48 שעות, ובלשכת הרשות בנמל התעופה מוצג כרטיס טיסה. לדברי השופטת, הרשות מאזנת בכך בין הזכות לחופש תנועה, לבין הצורך להימנע מהנפקת דרכונים לא ביומטריים שלא לצורך.
לסיום קבעה השופטת כי לא היה מקום שהמבקש יעשה שימוש בשירות קבלת הדרכון הזמני, ולאחר שקיבל דרכון ונסע לחופשה יגיש תביעה כנגד הרשות. לדבריה, יכול היה המבקש לשוב לביתו, להנפיק דרכון חדש במחיר הרגיל שלא בנמל, ולוותר על החופשה. בעקבות הדברים החליטה השופטת לחייב את התובע בתשלום הוצאות לרשות האוכלוסין בסכום של 20,000 שקלים.
