לא כל דעה רווחת היא עובדה, ולא כל עובדה היא דעה רווחת. ואכן, בניגוד למה שמקובל לחשוב, "מסורתיות" ו"מסורתיים" אינם ומעולם לא היו נחלתם הבלעדית של יוצאי ארצות האסלאם, שתחת ההקשר הישראלי כונו בידי סוציולוגים "מזרחים". למעשה, בעבר הרחוק נהוג היה לדבר על שומרי מסורת – שמכונים היום "מסורתיים" – גם מקרב יוצאי מרכז ומזרח אירופה, "האשכנזים". אולם גוון זה הלך ונשחק במשך השנים, ועוד צריך מחקר ועיון כיצד קרה הדבר. מכל מקום ולעומת זאת, הדפוס המסורתי בקרב יוצאי ארצות האסלאם המשיך לקבל בולטות בלא מעט מחקרים, וביחס לדפוסים האורתודוקסיים והחילוניים הדומיננטיים אף הוצג כאנומלי.
כמה אנומלי? במשך שנים ארוכות המסורתיות, בעיקר בגרסאותיה המזרחיות, הייתה נתונה תחת מתקפה חינוכית ורעיונית. מחנכים דתיים־לאומיים ודרשנים חרדים מחד, ואינטליגנציה ליברלית חילונית מאידך, החשידו את המסורתיות וראו בה איום. בעוד הראשונים ראו בה סכנה לעתיד שמירת המסורת כהלכתה, האחרונים ראו בה סכנה לעתיד החילוניות, וזאת נוכח המוטיבים הדתיים שבה. אלו גם אלו ראו במסורתיות גוון דתי/חילוני לא ברור, לא מוגדר, מקוטע ומעורפל, הנתון למניפולציה והמלמד יותר על סוגה דתית/חילונית שבורה מאשר על סוגה דתית/חילונית עמידה, ומשכך יש בה כדי לאיים על המסגרות הקשיחות "חילוניות" ו"דתיות" שדוּמוּ ּלאידיאולוגיות ושהיו ליסוד משמעותי בהתארגנות החיים בישראל. "המסורתיים" הוצגו כמי שמחזיקים בזהות מורכבת; שבורה ואותנטית כאחת, שיש לתקנה ולהתאימה לתבניות המקובלות.
מי שלכד לאחרונה במדויק את הדימוי שנשאה המסורתיות המזרחית, לפחות במערכת החינוך הדתית־לאומית, הוא ארז טרבלסי. בעבודת הדוקטורט שלו היטיב טרבלסי לעמוד על דימויה של המסורתיות כדתיות/חילוניות טעונת טיפוח, בוודאי לא מקור השראה, שלא לדבר על הנהגה. הדימוי הלא מחמיא הזה השתלב בהפחתת הערך האלימה שחוו מזרחים באשר לזהותם האתנית, מימי מיתוס כור ההיתוך ועד המציאות הרב־תרבותית כביכול של ימינו אנו.
רסיס ממשמעות הדברים אפשר למצוא במחקרם של קמיל פוקס ושמואל רוזנר שהתפרסם ב־2019 במסגרת ספרם "יהדות ישראלית", והעמיד דיוקן כמותי לתמונת יחסי הדת והחברה בישראל. מעבודתם עולה כי אף שהדפוס המסורתי נוכח בחייהם של לא מעט ישראלים, רק מעטים מהם מדווחים על עצמם כ"מסורתיים". "ישראלים", נטען שם, "מרגישים פחות נוח להזדהות כמסורתיים, משום שזו קטגוריה שנתפסת בעיניהם כמיושנת ועדתית" (עמ' 29).
על רקע זה בולטות לעין בעשור האחרון עוד ועוד יוזמות תרבותיות, רעיוניות וחינוכיות, המנסות לדמיין מחדש את המסורתיות, בעיקר בגרסאותיה המזרחיות, כאופק אפשרי להתרחשות חדשה ביחסי דת וחברה בישראל. במוצאי חגי תשרי האחרונים אף כונס "כנס ירושלים למסורתיות". בחסות המרחב האקדמי של יד בן־צבי, בשכונת רחביה בירושלים, שוחחו אקדמאים, יוצרים, עיתונאים ופעילים חברתיים במשך שלושה ימים על עתיד המסורתיות. הרצאות, פיוטים, מחשבות והרבה פרגון הדדי מילאו את המקום. קדמה לכנס עבודת הכנה ארוכה שביכוריה הוצגו בכנס. גם אני זכיתי לשאת דברים, ובהרצאתי שם ביקשתי לראות את ההתכנסות הזאת כחלק ממה שניתן לכנות "פרויקט המסורתיות".
פרויקט המסורתיות מבקש להציע את המסורתיות, לפחות כפי שנחוותה אצל יוצאי ארצות האסלאם, כשם נרדף לסגנון דתי/חילוני רך, נינוח, מתון, דיאלוגי ומכבד; בבחינת דרך חשיבה לפתרון דילמות ועימותים ביחסי דת וחברה, דת ומדינה בישראל. הפרויקט, שאינו עשוי מקשה אחת, מעלה בשנים האחרונות על הבימה הציבורית גיבורי תרבות חדשים־ישנים. אנשי ונשות ציבור, חינוך, אקדמיה ואנשים ונשים מהשורה, המבקשים לממש את רצונם היהודי, האזרחי והקהילתי בגוון דתי או חילוני מתון.
"בית הכנסת" של הפרויקט נע בין המדיה החדשה והרשתות החברתיות ובין אולמות הרצאות, כינוסים ומופעים שבהם מוצא השיח המסורתי כר נרחב לליבון הגדרותיו. מילים רבות נשפכות באתרים הללו, אך השימוש בהן בא להסביר מהי מסורתיות ומה היא מבקשת מאיתנו, ואינו מבקש הוראה וכפיפות לסמכות. למעשה, המילה משמשת אמצעי הבעה אינדיבידואלי ליצירה ולתקשורת בין מי שמבקשים לראות עצמם מסורתיים, ובשם קטגוריה זו להביא גאולה לעולם.
במסגרת מאמצי ההבעה וההגדרה של הפרויקט המסורתי יצאו לאור שני טקסטים בולטים. האחד, "שפה לנאמנים", ספרו החלוצי של פרופסור מאיר בוזגלו מ־2006; השני, "ציונות מסורתית־ספרדית", קובץ מאמרים שערך אופיר טובול ושפורסם ב־2021. בעוד בוזגלו הציע את המסורתיות כעולם רעיוני, אולי אף תיאולוגי, הנדרש לחידוש הערבות ההדדית בישראל, הרי שטובול הציע את המסורתיות כחוליה חשובה להבניה מחדש של הלאומיות הציונית. כן, ציונית. בכך היו בוזגלו וטובול, דמויות בולטות בפרויקט המסורתיות, ראשונים להעמיד את המסורתיות שלא כעניין נוסטלגי, אתני ועדתי גרידא, אלא גם, ואולי בעיקר, כמרכיב חיוני ומתבקש לרענון וחידוש המחשבה הישראלית בת־זמננו.
מהיכן צמח פרויקט המסורתיות? כיצד הוא הופך מעניין אתני מסומן לאפשרות לאומית כלל־ישראלית? אבקש להציע כמה הקשרים מקומיים, אשר מתוכם ובהתייחס להם מוצעת המסורתיות לחברה בישראל. מקוצר היריעה אמנע מלהרחיב, אם כי כי כל אחד מההקשרים שאציע יכול וראוי להחזיק דיון מקיף ונרחב משלו.
בני המקום
דומה כי ישראל של העשור השלישי למילניום אינה עוד חברת מהגרים אלא חברה אשר לה שכבות ילידיות רחבות. דור שני, שלישי ואף רביעי לילידי הארץ הוא כיום חיזיון נפרץ – לא רק ילידיות פלסטינית לבדה כי אם גם ילידיות יהודית. בנסיבות שכאלה, "בני המקום" מחפשים אחר דיוקן עצמי מקומי, אותנטי. הדיוקן "האותנטי" המתפתח בה שוב אינו "הצבר", אלא דיוקן אחר, ילידי, חוצה זהויות, מיקומים וקטגוריות ההולכות וממלאות את הוויקיפדיה החברתית. תוך שרטוט דיוקנה העצמי, שהפזמונאות הפופולרית על גיבוריה החדשים רגישה לו מאוד, הולכת ומתפתחת לה ישראל חדשה, כזו שהאליטות שלה נתונות בסערה ובוויכוח על משמעותה. שוב לא מדובר בחברה המייחסת ומועידה עצמה למהפכנית, כי אם חברה המדמה עצמה למיושבת יותר, שלא לומר בורגנית.
בחברה שכזו, שבה המעמד הבינוני ההולך ומתגוון החליף את החלוצים והפועלים במשמרת המועלים על נס, ושדמותה וזהותה הפכו לשדה מערכה, "המסורתיות" הופכת לרלוונטית מאי פעם. זאת לא רק כאתיקה חברתית, אלא גם ובעיקר ככזו החושפת אפשרות לסולידריות חוצת מגזרים ומציעה את המסורת כמי שתרבה את המשותף על המפריד.
כך למשל, בניגוד למהפכה הציונית שאתגרה את מוסד המשפחה וראתה בו מקור לחולשה וביטוי לאגואיזם, בין היתר באמצעות קהילת הקיבוץ, המסורתיות מציבה את המשפחה כציר מרכזי שכמוהו כפתרון ולא כבעיה, ולא רק כמוסד אלא אף כמטפורה חזקה. לדידם של מוביליה, המשפחה, על דגמיה המתחדשים, היא עוגן משמעותי המשקף את העומק הילידי ואת ההתבססות במקום עד כדי הפיכתו לנוף המובן מאליו, כזה שאולי נתרחק ממנו היום בכעס רק כדי לחזור אליו מחר מתוך געגוע.
אליבא דגישה זו, המשפחה היא בבחינת ההון החברתי המצטבר של בני המקום אשר בכוחו לחברם לקהילה הגדולה – הישראלים. אם הציונות יצרה את העבריות כאוטופיה חדשה, יכול והמסורתיות משקפת את הישראליות כמציאות חדשה. האם זו בשורה מחברת לבבות? שמא להפך, בהקהותה את שנינות הדריכות הקיומית שנדמית כנצרכת כל כך לישראלים?
חלק מהרנסנס היהודי
"רנסנס היהדות בחברה הישראלית", כך תיאר יאיר שלג בספרו המחזיק בכותרת זו, את תנועת ההתחדשות היהודית שהפכה בשנים האחרונות לפרויקט תרבותי כלל־ישראלי רב עוצמה. במסגרת זו, טען שלג, הולך ונכון על שבריו של העברי הישן "יהודי חדש", כזה שאינו מבקש להחיל ריבונות על המסורת הרבנית אלא רואה בה מוקד להשראה; כזה שאת יסודות האתיקה המוסרית שלו אינו מגביל לנביאים ולכתובים, אלא תר אחר עוגן בתרבות התנאים והאמוראים.
את פרויקט המסורתיות, כך נדמה, יש לראות כמי שפוגש ברנסנס הזה, בעבודת הרצף המלווה אותו, משתלב בו, ניזון ממנו, ובעיקר מביא באיחור משהו את קול תרבותם היהודית של יוצאי ארצות האסלאם. ובניגוד לעבר, קול זה אינו מכותר בגבולות ה"שמח" והפולקלור העממי, אלא גם כתדר עילי הנדרש להבניה מחדש של הסולידריות הישראלית.
יתר על כן, בפרויקט המסורתיות יש משהו ארצי וממשי יותר, כזה שתחת הבריחה לרוחניות ערטילאית מבקשים מוביליו להיאחז במורשת המאבק המזרחי כנתיב ישראלי לניסוחה של אתיקה חברתית לאומית חדשה. "מה קרה לאופציה המסורתית?", שאל שלג בחותם לספרו לפני עשור. ובכן, נדמה לי שהיא הולכת ומבכירה בחסות תהליך מוביליות משמעותי, שהוא ההקשר הבא עליו אני מבקש לעמוד.
בעשורים האחרונים אנו עדים לתהליך הדרגתי ומשמעותי של צמיחת מעמד ביניים אקדמי מזרחי חדש, שעיקרו אינו בהשתלבות הדור השני והשלישי לעליית המזרחים באוניברסיטאות, כי אם במכללות האקדמיות, הפרטיות והציבוריות כאחד. יובהר כי גם בעבר, ואפילו בקרב הדור הראשון לעלייה, היו מזרחים שהשתלבו באקדמיה, אך לא בהיקפים של העשורים האחרונים. אלא שבעוד מעמד הביניים המזרחי האקדמי הישן הוא תוצר של המזרחיות המתויגת, ונושא עמו את פצעי ההגירה והדחיקה אל השוליים, מעמד הביניים המזרחי האקדמי החדש הוא תוצר של מזרחיות ממותגת, ונושא עימו ביטחון עצמי מסוים והבטחה לקשר רחב עם שכבות רחבות בחברה הישראלית.
פרויקט המסורתיות הוא תולדת המפגש בין שני הכוחות הללו, הישן והחדש, ובין המזרחיות המתויגת לממותגת. מהמפגש הזה עולה ונובטת אליטה אזרחית ומזרחית חדשה המבקשת לתת קול ונוכחות לעולמה התרבותי הדתי/חילוני מבית, זה שבעבר נתבעה במוסדות החינוך, כמו בדפי הפובליציסטיקה, להתנשל ממנו ולהתכחש לו כדמי כניסה אל העתיד, אל הישראליות של הצבר הלבן.
אליטה מזרחית זו, שבעבר נאבקה שלא בהצלחה על מקומה במרכז כשהיא בשוליים, כמו במקרה של תמ"י, כאשר עיי כישלונה היו לכר פורה לצמיחת הפרויקט האולטרה־אורתודוקסי רב העוצמה של ש"ס שכבש חלקים משמעותיים בשטח הדתי, מבקשת כעת תיקון עם התרחבותו של מעמד הביניים המזרחי. היא עושה זאת מהמרכז אל המרכז ובקולו של המרכז; מגורם מוחלש אתנית היא מבקשת להיות גורם מחזק לאומית, לאומית ולא לאומנית.
למעשה, המסורתיות מוצעת כחלק בלתי נפרד מההון התרבותי שבו מחזיק מעמד הביניים המזרחי, המסייע לו בתהליך המוביליות שלו מן המרכז אל המרכז. וכל כך למה? ראשית, המרכז הישראלי אינו סובלני למזרחיות כשיח חברתי־רדיקלי, אך נכון לקבלה כשיח לאומי על חיונית הערבות ההדדית לחיים הטעונים בישראל. משכך, המסורתיות המזרחית מאפשרת למעמד הביניים המזרחי לדבר "מזרחיות ללא מזרחיות", ובכך מועידה לו את מה שמכונה בשפת היהדות הליברלית "תיקון עולם". העמדה הזאת, אגב, אינה חומקת מעיני גופים המעודדים בישראל את האפשרויות להצמחתה של יהדות ליברלית.
שנית, נוכח המציאות הישראלית המקוטבת, המסורתיות המזרחית מאפשרת להציע בשורה רעיונית של ממש. "המסורת", כפי שנחוותה בבית ההורים, מוצגת כרחוקה מקנאות, ככזו המציבה את הסולידריות המשפחתית במרכז ויודעת להלך בין הטיפות, לא משום שבר שעברה כי אם כחלק מתפיסת עולם הוליסטית ופוסט־אורתודוקסית. יש וידגישו את שורשיה בטקסטים רבניים של חכמי המזרח התיכון, כפי שמראים חוקרים כדוד ביטון, יוסף שרביט, שלי מלכה ועוד; יש ויבקשו לראות בה אפשרות לחילוניות אחרת, נוקדנית פחות ורכה יותר. האם הפעם מגמה זו תצליח? ומה המדדים להצלחה הזאת? האם הם פוליטיים? חינוכיים? אחרים?
בתוך עליית מעמד הביניים המזרחי אפשר לדבר גם על חצי הקשר נוסף – נוכחותם הבולטת של דמויות שצמחו בחינוך הדתי־לאומי הסלקטיבי בכינון ועיצוב פרויקט המסורתיות. חינוך זה העמיד מודל מטמיע, שכמו תבע מהם לדחות את מסורתם מבית. פנייתם של בוגרים אלו אל פרויקט המסורתיות היא ביטוי להתרחקותם ממודל זה, ולשאיפתם המקווה לתיקון עצמי להם ולעתיד. המסורתיות מוצגת כחידוש לאותו גוון אתני שנמחק, אך האתיקה שלה היא לאומית – תיקון באמצעות המסורתיות את החברה בישראל. יש לשים לב למרכיב הגאולי הזה בפרויקט המסורתיות, הוא אינו בא יש מאין. יכול וחלק משורשיו אינם טמונים בהשפעתן של תיאוריות מרקסיסטיות הנלמדות בחוגים למדעי החברה, אלא דווקא בתיאולוגיות דתיות־לאומיות שנספגו בתנועת הנוער ובישיבות התיכוניות הדתיות־לאומיות.
בין הרב עובדיה לז'קלין כהנוב
פרויקט המסורתיות מבקש לשקם דפוס חיים שהיה נפוץ בעולם היהודי שקדם למלחמת העולם השנייה. הוא מבנה מחדש את המסורתיות כמסגרת חשיבה הנדרשת לתמורות החברתיות הפוקדות את החברה הישראלית: המעבר מחברת מהגרים לחברת ילידים, בולטות תנועת ההתחדשות היהודית, התגוונותו האתנית של מעמד הביניים, ובוחן המציאות של מזרחים יוצאי מערכות החינוך הדתי־לאומי. כמו כל פרויקט חברתי גם פרויקט המסורתיות אינו עשוי מקשה אחת, הוא מורכב מאינטרסים שונים ועתיד להיות נתון לעימותים ושינויים.
חרף שאיפתו הגאולית לתיקון החברה, קיים פער בין מגמתו העיונית לתקוותו להפוך לתנועה חינוכית רחבה וסוחפת. המהלך העיוני מלמד על היותו מעין תהליך של מיערוב המסורתיות המזרחית, ואם אהיה בוטה יותר אף אומר כי פרויקט המסורתיות טבוע במידה רבה של אליטיזם, וזה בסדר גמור. הנרטיב של המסורתיות בגרסאותיה המזרחיות, כפי שמראה לנו ספרו של אופיר טובול, אינו טבוע רק בסיפורי רבנים אלא גם בסיפורם של משכילים. בנתיב הנרטיב הזה פוסעות לא רק דמויות פוסקים מעוררות השראה כרב עובדיה יוסף וכרב יוסף משאש, אלא גם מלומדות ויוצרות פורצות דרך כז'קלין כהנוב ואליענה ולנסי; לא רק מורשת ישיבות כתפארת ירושלים, אלא גם סיפורה של רשת כל ישראל חברים. ואולם האתגר הגדול של פרויקט המסורתיות הוא המעבר מזרם רעיוני לתנועה חינוכית המחזיקה במוסדות, רשתות, משרות ותקציבים. בתמצית: המפתח הוא חינוך ממוסד.
מכל מקום, תהא זו אשליה לראות בפרויקט המסורתיות דהיום המשך להבנתנו את המושג "מסורתיות" כפי שנחווה בשנות השבעים והשמונים של המאה הקודמת. עלינו לתת את הדעת להקשרים בני הזמן, שמתוכם ובהתייחס להם הוא מתעצב ככוח חברתי וכשדה תרבותי. לעניות דעתי, קשה כעת ויקשה עוד יותר בהמשך לדבר על "מסורתיות" אחת, ומשכך יהא עלינו ליתן את הדעת גם לסוגות פוסט־אתניות של המסורתיות, החוצות את הדמיון האתני הקבוע שלנו ביחס לקטגוריה הזאת.
פרופ' נסים ליאון מלמד במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בר־אילן
