שלושה כלכלנים אמריקנים התבשרו השבוע על זכייתם בפרס נובל למדעי הכלכלה על עבודתם המתבססת על התבוננות בהתנהלות כלכלית בעולם האמיתי, ומעקב אחר סיבה ותוצאה.
האקדמיה השוודית המלכותית למדעים חילקה את הפרס בין דיוויד קארד מאוניברסיטת קליפורניה בברקלי, שקיבל מחצית מהפרס, לשני כלכלנים נוספים, ג'ושוע אנגריסט מהמכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס וגווידו אימבנס מאוניברסיטת סטנפורד.
"קארד קיבל את הפרס על עבודתו החלוצית בכלכלת התעסוקה. אנגריסט ואימבנס", נמסר מטעם ועדת הפרס, קיבלו אותו בזכות תרומתם המתודולוגית להבנתם של קשרים סיבתיים.
מחקרו של קארד עסק בהשפעת השכר על התעסוקה. לאחר שניו־ג'רזי העלתה את שכר המינימום שלה בשנת 1992, הוא השווה את דפוסי התעסוקה באזור הגבול עם פנסילבניה, והגיע למסקנה כי השכר הגבוה לא צמצם את העסקתם של עובדים. עבודתו של קארד הפכה את הדעה הרווחת בנושא והובילה למחקרים נוספים, שהראו כי לעיתים קרובות התנהגותה של חברה מאפילה על השפעת מדיניות השכר.
במחקר שפורסם ב־1993, בחן קארד מה קרה למשרות ברשתות מזון מהיר לאחר שניו־ג'רזי העלתה את שכר המינימום מ־4.25 ל־5.05 דולר לשעה. בניגוד למחקרים קודמים, הוא ושותפו המנוח אלן קרוגר גילו שלעלייה בשכר המינימום אין כל השפעה על מספר העובדים המועסקים.
מחקרם של קארד וקרוגר שינה באופן מהותי את דעותיהם של הכלכלנים בנוגע מדיניות כזו. ממצאיהם הביאו למחקר נוסף, שבדק מדוע שכר מינימום גבוה אינו מצמצם בהכרח את התעסוקה. מסקנה אחת הייתה שחברות מסוגלות להעביר את עלות השכר הגבוה ללקוחות על ידי העלאת מחירים. כמו כן, אם חברה היא מעסיקה מרכזית באזור מסוים, היא עשויה להרשות לעצמה לשלם שכר נמוך במיוחד, וכאשר שכר המינימום יעלה היא תוכל לעמוד בכך מבלי לקצץ במשרות. השכר הגבוה יותר ימשוך מועמדים ויגביר את היצע העבודה.
המאמר שלהם "גרם לרעידת אדמה", אמר ארינדראג'יט דוּב, פרופסור לכלכלה באוניברסיטת מסצ'וסטס, אמהרסט. "מסיבה זו, ובשל כל המחקרים שבאו בעקבות עבודתם, זהו פרס ראוי מאוד". קרוגר היה משתתף בפרס כמעט בוודאות, הוסיף דוב, אך הנובל לא ניתן לאחר המוות. קרוגר, שמת ב־2019 בגיל 58, חיבר מאמרים עם כל שלושת הזוכים. הוא לימד בפרינסטון במשך שלושה עשורים והיה כלכלן ראשי של משרד העבודה תחת הנשיא ביל קלינטון. הוא גם היה יו"ר מועצת היועצים הכלכליים של ברק אובאמה.
עבודתו של קארד בנושא שכר המינימום היא אחד הניסויים הטבעיים הידועים בכלכלה. הבעיה בניסויים כאלה היא שקשה לבודד סיבה ותוצאה. לדוגמה, אם אתה רוצה להבין אם שנת לימודים נוספת תגדיל את הכנסתו של אדם, אינך יכול להשוות בפשטות את הכנסותיהם של מבוגרים עם שנת לימודים נוספת מול אלו ללא שנה נוספת. הסיבה לכך היא שישנם עוד גורמים רבים שעשויים לקבוע אם מי שלמד שנה נוספת ישתכר יותר. למשל, אולי הוא עובד קשה יותר, והיה עושה זאת גם אילולא נשאר בלימודים.
אימבנס ואנגריסט, לעומת זאת, מצאו כיצד ניתן לבודד השפעות של גורמים כמו שנת לימודים נוספת. הם פיתחו מסגרת המדגימה אילו "מסקנות מדויקות" ניתן להסיק מתצפיות, שאומצה על ידי חוקרים באופן נרחב. שיטותיהם אפשרו לחוקרים להסיק מסקנות ברורות יותר בנוגע לסיבה ותוצאה, גם אם אינם מסוגלים לשלוט בגורמים שונים, כפי שעושים זאת חוקרי מעבדה.
באחד ממאמריו השתמש אימבנס בסקר של זוכים בלוטו כדי להעריך את השפעתה של הכנסה בסיסית הניתנת על ידי הממשלה, רעיון שהציעו פוליטיקאים משמאל בארה"ב ובאירופה. הוא גילה שפרס של 15 אלף דולר בשנה אינו משפיע רבות על הסיכוי שאדם יחפש עבודה.
"מחקריו של קארד בסוגיות ליבה חברתיות, ותרומותיהם המתודולוגיות של אנגריסט ואימבנס, הראו שניסויים טבעיים הם מקור ידע עשיר. מחקריהם שיפרו באופן ניכר את יכולתנו לענות על שאלות סיבתיות מרכזיות, ובכך הועילו רבות לחברה", אמר פיטר פרדריקסון, יו"ר ועדת הפרס למדעי הכלכלה. על פי הוועדה, שלושת הכלכלנים חוללו מהפכה בעבודה האמפירית במדעי החברה.
"התרגשתי מאוד לשמוע את החדשות", אמר אימבנס, 58, שציין כי שלושת הגברים הם חברים, וכי אנגריסט היה שושבין בחתונתו. קארד קיבל את הידיעה בשיחת טלפון מחבר בוועדת הנובל בשם אדם סמית', וחשד שמדובר בשם בדוי – שכן זהו שמו של הכלכלן הסקוטי הנודע מהמאה ה־18 שחיבר את "עושר העמים".
ההכרזה על הפרס מגיעה על רקע שינויים בחשיבה הכלכלית במספר חזיתות. הכלכלה העולמית נאבקת להיחלץ מזן דלתא של הקורונה, שהותיר כלכלנים תוהים באשר להתפתחויות יוצאות דופן בשוקי העבודה, בשרשראות האספקה ובתמחור מוצרים.
השלושה יחלקו ביניהם 10 מיליון קרונות שוודיות, או יותר מ־1.1 מיליון דולר.
