"אילוצי הלמידה מרחוק קידמו את ההשכלה הגבוהה"

אם תשאלו את פרופ' יפה זילברשץ, למערכת ההשכלה הגבוהה שבראשה עמדה בשש השנים האחרונות מגיע צל"ש ואפילו כמה. "זו מערכת מדהימה", היא אומרת, בעיקר בשל הצלחתה בהתמודדות עם הקורונה שפרצה לחיינו. "לא רק מכיוון שהתגייסה ותפקדה כמו חמ"ל במלחמה באופן מעורר השראה, אלא בעיקר משום שנערכה מבעוד מועד לסוג אחר של הוראה – למידה דיגיטלית, הרבה לפני שהעולם ידע מה זה זום".

ניבאתם ולא ידעתם מה ניבאתם?
"ניבאנו וידענו שצריך לעשות את זה, לא ידענו שלא תהיה אבולוציה אלא רבולוציה. ההתארגנות שלנו עוד תילמד לדורות. הבנו שאנחנו צריכים לשתול את שתילי ההוראה הדיגיטלית ולהשקות את הצמח שנה אחרי שנה עד שנקבל, אולי בעוד עשר או עשרים שנה, מערכת שיודעת להשתמש במדיה לשיעורים, לצילומים, למרצים במקומות מרוחקים או לאנשים שלא יכולים להגיע לקמפוס. על כל אלה חשבנו כבר בעבר".

ואז הגיעה הקורונה, ויו"ר הוועדה לתכנון ולתקצוב במועצה להשכלה גבוהה זומנה לפגישת עבודה במשרד האוצר. "ישבו שם אנשי האוצר ומשרד הבריאות במשהו שנראה כמו חמ"ל או כוורת רוחשת. תקנות והנחיות מתעופפות באוויר, ואז שאלו אותי: עד כמה המוסדות האקדמיים יוכלו לקיים למידה מרחוק? הם רצו תשובה מהיום להיום. הרמתי טלפון ליו"ר ועד ראשי האוניברסיטאות והמכללות. הסברתי להם שאם יוכלו להיערך ללמידה מרחוק, אפשר יהיה לוודא שמערכת ההשכלה הגבוהה תמשיך לתפקד, והמרצים ימשיכו לקבל שכר ולא יצטרכו לצאת לחל"ת, ושאלתי איזה אחוז מהלמידה אפשר לקיים מרחוק. התשובה היממה אותי: 100 אחוז. אמרתי להם 'חברים, אל תעשו ממני צחוק, זה המוניטין שלי'. והם התעקשו ואמרו 'יפה, תקשיבי, אנחנו מבינים מה צריך לעשות, אנחנו ערוכים בתוך המוסדות ואנחנו נעשה את זה'".

זילברשץ מבינה היטב את הקשיים. פרט לחסם הטכנולוגי־מעשי, יש חסמים אנושיים. לא כל מרצה הוא פריק של מחשבים שיודע איך להפעיל מערכות למידה מרחוק, ויש כאלה שמתקשים לתת פומבי לסילבוס רב־השנים שלהם. אבל לא הייתה ברירה. "זה או זה או שלא תקבל משכורת", היא אומרת. "זו העבודה. כאן ראית איך בעיתות משבר כל המערכת עושה טרנספורמציה, והעניין קיבל תאוצה. אם זה לא היה בתוכנית הרב־שנתית ואם לא היינו מכינים את התודעה לכיוון הזה, לא היינו מצליחים".

אפשר לומר שהקורונה עזרה לחולל מהפך בשיטות ההוראה המסורתיות?
"בלי ספק, אילוצי הלמידה מרחוק קידמו את ההשכלה הגבוהה. הקורסים ההמוניים, שבהם המרצה עומד עם הדפים שלו ורוב הסטודנטים פסיביים ואפילו משתעממים, בהחלט יוכלו להילמד בלמידה מרחוק. כעת אפשר לפצל אותם לכיתות קטנות וליצור אינטראקציה ישירה עם המרצה. הנה, למשל, אוניברסיטת תל־אביב הנגישה לתלמידים קורסים דיגיטליים בביולוגיה והודיעה שאם הם יעברו בציון גבוה מ־80 הם יתקבלו ללימודי ביולוגיה בלי פסיכומטרי. אתה יודע אילו אפשרויות נפתחות כך להעשיר את החינוך היהודי בחו"ל? אפשר להגיע לכל יהודי בעולם".

זילברשץ מתלהבת: "זה מעשיר את היכולת להעניק אפשרויות למידה לאורך שנים, ולא רק לאנשים בשנות העשרים והשלושים לחייהם. היום אנשים חיים יותר, מחליפים קריירות, לוקחים פסק זמן באמצע החיים – אז למה שהמוסדות שלנו לא יהיו פתוחים לפניהם?"

ובכל זאת, אני מנסה לצנן קצת את ההתלהבות ותוהה: האם לא נראה את ההשפעה של המעבר הקיצוני ללמידה מרחוק, שבוודאי פגעה ברמת הלמידה, על מדעני העתיד?

"אנחנו אנשים ריאליים. להגיד שלא יהיה פער – זה יהיה שרלטני. אבל המוסדות השתדלו מאוד שרמת הקורסים תישמר וגם רמת הבחינות. פתאום נוצרו שיתופי פעולה בין מוסדות שלא היו קודם לכן, במיוחד במחקר רפואי. להגיד שהמקבילות שוות במאה אחוז? אין לנו עדיין אמות מידה לכך. הנזק לא גדול ויש גם תועלות עצומות, אבל דרוש טווח זמן כדי להבין".

הקו המשווה לנשים

פגישתנו עם ראש הוות"ת היוצאת מתקיימת בפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר־אילן, שם החלה את הקריירה האקדמית שלה. היא הייתה דיקן הפקולטה והמשיכה לתפקיד משנה לנשיא האוניברסיטה. בשש השנים האחרונות "עברה דירה" ונסעה יום יום לירושלים. כעת היא חוזרת הביתה, אחרי קדנציה כפולה בתפקיד, אך עדיין לא החליטה לאן בדיוק. "בגיל 68 כבר יוצאים לפנסיה, אבל ברור שלא אשב בחיבוק ידיים", היא אומרת.

זילברשץ נולדה בצפון תל־אביב לאם ניצולת שואה שעלתה עם עליית הנוער ב־1945 ולאב שהיה קבלן בניין מבוני העיר. כרוב שכנותיה הדתיות למדה בממ"ד דיזנגוף ובתיכון צייטלין. בצבא הייתה מדריכה לידיעת הארץ, ו"חניכיה" היו מילואימניקים שידעו גם ללמד אותה גיאולוגיה, ארכיאולוגיה והיסטוריה. היא נישאה בגיל צעיר, אחרי השירות הצבאי, והתלבטה בין מוזיקה ללימודי משפטים. בסוף הכריעה לכיוון האקדמי. תואר ראשון בבר־אילן, שני באוניברסיטת ניו־יורק, ובגיל 35 חזרה להשלים את הדוקטורט "בבית". מנחה הדוקטורט שלה היה פרופ' הנס קלינגהופר שנפטר עוד בטרם הספיקה להגיש את העבודה, ואת מקומו תפס פרופ' אהרן ברק.

"כשאנחנו מדברים על שדרוג הגליל, זה לא שחסרה שם אוניברסיטה אלא שאנחנו מבינים שמוסד מחקרי כזה גורר תעשייה ופיתוחי הייטק ולכן חשוב שהפריסה הגיאוגרפית תהיה גדולה"

המומחיות של זילברשץ היא משפט בינלאומי, משפט חוקתי, זכויות אדם והגירה. היא פרסמה ספרים ומאמרים ובין השאר כתבה על זכות השיבה של הפלסטינים. יש לה שתי בנות ובן והיא חובקת שישה נכדים. ב־2016, שר החינוך דאז נפתלי בנט התרשם מתוכנית הקמפוס החדש של הלמידה הדיגיטלית, שהתאימה ככפפה ליד להשקפת עולמו, ומינה אותה לראש הוות"ת.

את האישה הראשונה בתפקיד ראש הוות"ת. הייתה הרמת גבה מצד ראשי האוניברסיטאות כאשר הנחיתו עליהם אישה, דתייה, מבר־אילן, אולי אפילו ימנית?
"בנט לא הכיר אותי אישית ומעולם לא שאל מה דעותיי הפוליטיות. היה חשוב לו למנות אישה, ובעניין הזה אני נותנת לו הרבה קרדיט. בדרך כלל מינוי כזה נעשה בהסכמת ועד ראשי האוניברסיטאות ולמיטב ידיעתי זה היה על דעתם, אף שאני באה מתחום המשפטים ולא המדעים. דיברתי עם כולם ושאלתי מה הצרכים שלהם ולכן הבינו שלא 'הונחַתי' מלמעלה".

היא רואה בעצמה בת מזל. "זו זכות גדולה מאוד ואני חייבת תודה לבורא עולם ואחריו לנפתלי בנט. יכולתי למלא את תפקידי היטב, ולמרות חוסר היציבות הפוליטית הייתה בי היכולת לתכלל דברים ולבצע את התפקיד ברוח טובה, גם אם הייתי צריכה להתעקש על שלי. מטבע הדברים יש מוסדות אליטיסטיים ומצוינים בקטגוריות בינלאומיות, כמו מכון ויצמן או הטכניון, ויש מוסדות אחרים שטובים במה שהם עושים. הצלחתי להנחיל למערכת את ההתייחסות השווה, האמיתית והמעריכה לכל אחד מהם, כולל המכללות שלא מתוקצבות על ידינו, המשרתות אוכלוסייה שבלעדיהן אולי לא הייתה מגיעה ללמוד".

ומה עם תקרת הזכוכית לנשים?
"אי אפשר להתווכח עם נתונים. האקדמיה למדעים כבר הוכיחה שרוב הלומדים בכל שלושת התארים הם נשים. הן נכנסות לעמדות הוראה וניהול, אבל ככל שעולים בסולם הדרגות הרוב הופך להיות גברי. הסיבה היא שהמערכת האקדמית קשוחה מאוד: היא מוגבלת בזמן, אתה חייב לצאת לפוסט־דוקטורט בחו"ל, חייב לפרסם מספר מסוים של מאמרים בטווח שנים מוגדר, וזה די קשה לצעירה בת שלושים שסיימה דוקטורט ורוצה להקים משפחה. הטיפול צריך להיות ברובד של הסרת החסמים הללו, כמו הגמשת שנות הקידום או מתן מלגות לפוסט־דוקטורנטיות בחו"ל שגובהן יתחשב במצב האישי והמשפחתי".

זילברשץ לא הסתפקה בהטפה להעצמה מגדרית, אלא אף פיתחה את "מדד קו משווה" שבמסגרתו נדרשו המוסדות להציג דרך קבע "מפה" של נשים בתפקידים השונים: כמה מרצות בכירות יש במוסד, כמה פרופסוריות, כמה רקטוריות וכמה דיקניות. "מכיוון שכל מוסד נמצא במקום אחר, הבחינה והתמרוץ ייעשו על פי השינויים שהוא מבצע מנקודת האפס שלו. כל אחד יידרש לדלתא מסוימת של שינוי בכל שנה כדי לקבל את התמריצים. הפרויקט, שהיה קשה לבנייה, התקבל באהדה וברצינות רבה בקרב ראשי האוניברסיטאות. הרי איש מהם לא ירצה שייאמר כי במוסד שלו לא קרה דבר מבחינת קידום נשים, כי המוניטין שלו ייפגע מכך".

קשת של דעות

האם לכל אדם בישראל יש הזדמנות שווה להשכלה גבוהה? אני שואל את זילברשץ. "לחלוטין", היא משיבה. "יש לנו מערכת מדהימה עם שכר לימוד נמוך יחסית".

הסטודנטים לא משוכנעים בכך, אני מקשה עליה. "כן, אבל הם תמיד בוכים. בוא נאמר שפעוטון לילד עולה פי שלושה. מערכת השכלה גבוהה עם כל קידום המחקר, המדע, עם האליטה האנושית שאתה משלם אליה, ושעולה לך שליש מפעוטון – אני חושבת שהיא מערכת זולה. המדינה מכסה כל סטודנט בממוצע בכ־35 עד 40 אלף שקל בשנה. לימודי רפואה עולים יותר ומדעי הרוח פחות. הסטודנטים משלמים כעשרת אלפים שקל בשנה. אז על מה יש להם לבכות?"

אשאל אותך שאלה הפוכה, האם המדינה צריכה לסבסד שכר לימוד לסטודנטים, במיוחד לבעלי היכולת שבהם?
"זה הסיכוי של כל אחד, זה הופך את ההשכלה לבת־השגה לכולם. עדיין יש חסמים גיאוגרפיים, אבל בשלושים השנים האחרונות הארץ נפתחה לתופעת המכללות – מתל־חי בצפון ועד אילת בדרום".

הקמת אוניברסיטת אריאל נתקלה בהתנגדות מצד כמה מראשי האוניברסיטאות שטענו, מעבר להיבטים הפוליטיים, כי אין צורך בעוד אוניברסיטה.
"מבחינה מוסדית אנחנו באמת רוויים. הבעיה היא עם המוסדות הקטנים. לגודל יש יתרון יחסי ניכר. אלא שאנחנו מדינת ישראל, מדינת העם היהודי, שמעבר למצוינות האקדמית יש לה אינטרסים נוספים. כשאנחנו מדברים על שדרוג הגליל, זה לא שחסרה שם אוניברסיטה אלא שאנחנו מבינים שמוסד מחקרי כזה גורר תעשייה ופיתוחי הייטק ולכן חשוב שהפריסה הגיאוגרפית תהיה גדולה. תראה מה אוניברסיטת בן־גוריון עשתה לפיתוח הדרום".

את מסכימה שההתנגדות לאריאל הייתה פוליטית?
"קיבלתי את אוניברסיטת אריאל כנתון, וברגע שהיא הוכרה במועצה להשכלה גבוהה היא מטופלת כמו כל מוסד אחר. לגבי ההתנגדות, תשאל את המתנגדים".

בעיני רבים, אני מציין, אקדמיה מזוהה עם שמאל. רק השבוע התפרסם סקר שלפיו 58% מהסטודנטים הימניים לא מביעים את עמדותיהם בשל חשש מתגובת המרצים, וקרוב ל־80% חשים כי האקדמיה נוטה לשמאל.

זילברשץ חושבת מעט, וניכר כי במעמדה היא מתקשה להשיב בכנות. "אני לא יכולה לענות על שאלה כזו", היא אומרת. "האקדמיה צריכה לתת קשת של דעות. אני לימדתי משפט בינלאומי ומשפט חוקתי, שכולל שאלות של דת ומדינה ומכיל נושאים טעונים מאוד. השתדלתי מאוד להביע את כל הפרשנויות האפשריות. למשל, כשדנתי בתחולת אמנת ז'נבה על השטחים המוחזקים הבאתי את עמדת בג"ץ מול בית הדין הבינלאומי בהאג. לא עקפתי את הנושא אלא גרמתי לשיח פורה עליו. האם כולם מצליחים לעשות זאת? אני לא בטוחה".

האם לגיטימי שמרצה ינצל "קהל שבוי" של תלמידיו כדי להרצות את משנתו הפוליטית?
"אינני יודעת מה לגיטימי ומה לא. אינני בוחנת כליות ולב. אני לא נוהגת כך".

המצב בקמפוסים בארה"ב, שבהם סטודנטים יהודים סובלים מאנטישמיות על רקע מדיניות ישראל, מדאיג מאוד את זילברשץ והיא סבורה שיש להתמודד עם תופעות אלה בכלים שיש לאקדמיה. "אוניברסיטאות הן עולם של תוכן ומילים. צריך לייצר מאסה נגדית של מחשבה בעד ישראל, ויש דרכים לעשות זאת, בוודאי בעולם הדיגיטלי של היום. צריך תוכנית לאומית גדולה להתמודדות עם האתגר הזה".

כבר לא מגדל שן

זילברשץ מציינת בסיפוק את הגידול שחל במספר הסטודנטים החרדים המשתלבים במוסדות להשכלה גבוהה. "השנה יש גידול של 15%, יותר מאלפיים סטודנטים חרדים באו בשערינו", היא מתגאה. "המספר הזה כפול מהגידול במספר הסטודנטים הכללי. אחרי שקיבלנו אישור מבג"ץ לקיים הפרדה מגדרית, יש להם יותר ביטחון להגיע למערכת שבעיקרה מפחידה אותם מאוד. הם חרדים מפני ערעור היסודות שעליהם גדלו, והרי האקדמיה היא מוסד מערער המעודד לשאול שאלות. הם מגיעים לקדם־מכינות ולמכינות עם פערי ידע תהומיים, בפרט הגברים. רק  המוכשרים ביותר מצליחים להדביק פער של 18 שנה בשנה וחצי. שינוי אמיתי לא יוכל לקרות לעולם אם לא יחול שינוי בעניין לימודי הליבה בגיל התיכון. לכן באמת 70 אחוז מהם הם נשים שכן לומדות ועוברות מבחני בגרות".

אחד הדברים שזילברשץ שאפה ליצור הוא ממשק טוב יותר בין האקדמיה לתעשיית ההייטק. "במרחק שלוש דקות הליכה מכאן יש בניין שהוסב למרכז סטארטאפים, שבו עומדת לכל בעל רעיון יחידה שלמה שעוזרת לו לממש אותו, להגיע למקורות מימון או להסביר איך לדבר עם העולם החיצוני".

זה גם מכניס כסף, כמובן.
"זו לא אַמת המידה שלנו כרגע. אוניברסיטת סטנפורד היא השנייה בעולם במחקר בסיסי אחרי הרווארד, והמוטו שלה הוא שלא מעניין אותה כמה כסף הפיתוחים שלה מכניסים אלא העברת המסר לעולם החיצון. הפחד שהיה קיים בעבר משיתוף מידע כבר לא קיים. אני מקווה שעכשיו יתחולל השינוי התודעתי כלפי מה שמכנים מגדלי השן".

ההתפתחות הזו באה על חשבון מדעי הרוח.
"גם זו תפיסה מוטעית. הקדשנו סכום ניכר לעודד את המוסדות לעשות 'אינסרט' של מדעי הרוח לכל הקמפוס, מה שבחו"ל נקרא Liberal Arts. זו תוכנית שבה קורסים של מדעי הרוח משולבים בכל מערכות הלימוד. זה גם וגם, לא או או".

אבל כאשר שר החינוך בנט ואת שידרתם לכל האומה שצריך חמש יחידות במתמטיקה ובאנגלית ועודדתם את כולם ללכת לכיוון ההייטק כי זה מה שישראל צריכה, הבהרתם שמדעי הרוח הם לא בראש סדר העדיפויות.
"אני בטוחה שאם בנט היה יושב איתנו כאן הוא היה מסכים לגמרי לרעיון של גם וגם. הייתה תוכנית להגדיל את מספר התלמידים בהייטק כי התעשייה צריכה יותר אנשים, אבל התמקדות בכיוון המדע אינה מייתרת את הרוח. ברעיון חמש היחידות רצינו להגדיל את מספר הסטודנטים להייטק ב־40%, ובסופו של דבר הגדלנו ב־80%. עם זה הובלנו תוכנית שכבר מתוקצבת, ושמכניסה את מדעי הרוח לכל הדיסציפלינות של המדעים המדויקים. ההכרה היא שלכל אדם בעל ידע במדעי הרוח, בפילוסופיה, בהיסטוריה, יש יכולת חשיבה רחבה יותר. זו מהפכה גדולה מאוד. איזה טעם יש למדינת הייטק שאין לה תרבות, ספרות, אומנות, מוזיקה, ציור ותיאטרון? מה אנחנו, רובוטים?"

בתקופתה גדל תקציב המועצה להשכלה גבוהה ל־15 מיליארד שקל. "כינונה של מדינת ישראל נשען על הפריצות המדעיות, ובעבורן צריך הרבה כסף שייתן רוגע ויציבות", היא אומרת.

האם היה צורך במינוי שר מיוחד להשכלה גבוהה?
"יש לי הערכה לשר אלקין וגם חברות, אבל זה היה קצר ומיותר. באתוס העבודה הקיים שישים שנה, המל"ג אמורה לתכלל את כל הגופים העוסקים בהשכלה הגבוהה, וההתערבות של שרי החינוך מועטה. ברגע שמוקם משרד, הפוליטיקה חודרת לניהול המקצועי כי הוא חייב להצדיק את קיומו".

לפרופ' זילברשץ הערכה עצומה לנפתלי בנט, שמינה אותה לתפקיד בשתי קדנציות. אני שואל אותה אם הערכתה אליו נשארה כשהייתה גם כעת, אחרי המהפכים הפוליטיים שלו כראש ממשלה.

"העולם הפוליטי שלי הוא מחוץ לתחום המקצועי, בהגדרה. כך שרדתי חמישים שנה, ואי אפשר לגרור אותי למקומות פוליטיים. החיבור שלי לנפתלי בנט הוא על בסיס מקצועי. הוא בחר בי אחרי שהתרשם מהאג'נדה המקצועית שלי וזה היה חשוב לו מבחינה לאומית. היה תענוג צרוף לעבוד איתו, נקודה".

כמומחית למשפט חוקתי, האם נכון למנוע מאדם שיש נגדו כתב אישום להרכיב ממשלה?
"יש טיעונים לכאן ולכאן, אבל אני חושבת שלא נכון להכריע כרגע בגלל ההקשר המאוד נקודתי שקיים כעת. אני מלמדת את תלמידיי לא לקבל הכרעות בזמן משבר, כשהעולם האינטלקטואלי אינו טהור אלא טעון במציאות הפוליטית העכשווית. עם זאת, אני מאמינה גדולה בהגבלת קדנציות בתפקידים ציבוריים. כך נמנעים הרבה דברים לא טובים. האדם צריך לומר לעצמו שאף שהוא נמצא בנקודת שיא ויש עוד מיליון דברים שהוא יכול לתרום בהם, צריך לתת למערכת להתחדש ולא להרגיש שהמדינה זה אני".