זמן קצר לאחר פגישת ראשי הרשויות הדרוזיות בשבוע שעבר עם שרת הפנים איילת שקד, שבה הכריזה על מע'אר שבגליל כעיר בישראל, מיהר עו"ד פריד גאנם לחייג לרעייתו אילהם, ולעדכן אותה בבשורה המשמחת. "שאלתי אותה 'מה שלומך, רעיית ראש העיר', ושנינו פרצנו בצחוק משוחרר ובהקלה גדולה אחרי שנים של ציפייה", מתאר גאנם בריאיון שאנחנו עורכים בלשכתו שבקומה השלישית בבניין הצר והגבוה שבמרומי מע'אר. "הבטחתי לה שכשכל הבלגן וההתרגשות ייגמרו, אקח אותה לטיול חלומי בחו"ל. הבעיה היא שאני לא יודע מתי נמצא לזה זמן".
ביום שלישי שעבר התכנס פורום ראשי הרשויות הדרוזיות והצ'רקסיות למפגש בסאג'ור עם שרת הפנים שקד. הם העלו דרישות ובעיות שהם מתמודדים איתן, וביקשו את עזרתה. לקראת סיום המפגש החלו כולם מתלחששים, לאחר שצוות הלשכה של שקד חיפש את גאנם שיצא להפסקה קלה מחוץ לחדר הדיונים. כששב, הושיבו אותו בראש השולחן לצד שרת הפנים ומנכ"ל משרדה יאיר הירש.
"אני שמחה ונרגשת להכריז על העיר הדרוזית הראשונה בישראל", אמרה שקד, והגישה לגאנם את המסמך הרשמי בחתימתה, שמכיר בהחלטה המקצועית של אנשי משרדה. "מע'אר הוכיחה את עצמה והיא ראויה להתקדם ולהיות עיר חשובה בישראל", המשיכה השרה. "זוהי עוד הוכחה לקשר האמיץ והחזק בין העדה הדרוזית לבין העם היהודי. השותפות הזאת באה לידי ביטוי לא רק בביטחון אלא גם בחיים האזרחים".
גאנם היה מופתע מהמעמד ומההכרזה הבלתי צפויה, אם כי הוא ציפה לה זמן רב. "כבר במהלך הישיבה אנשים שלחו לי הודעות מברוכ. גם ח"כ מנסור עבאס, תושב מע'אר, ניסה לתפוס אותי בטלפון ולברך אותי, אבל לא יכולתי לענות ואמרתי שאני בדיון עם שרת הפנים", הוא מספר. "מתברר שההכרזה כבר דלפה לכולם, ועדיין הצליחה להפתיע אותי. ידעתי שזה צפוי לקרות, אבל תכננו שההכרזה תיעשה במע'אר בטקס מיוחד. עבדנו שנים לקראת הרגע הזה".
זו הקדנציה השנייה של גאנם בלשכת ראש הרשות המקומית. הוא שימש בתפקיד הזה בין השנים 2008–2013, וחזר אליו בשנת 2018. יש לו תארים בספרות אנגלית, בפסיכולוגיה ובמשפטים. בצעירותו היה עיתונאי ועורך עיתון בשפה הערבית, ובפרק הזמן שבין הקדנציה הראשונה לשנייה כתב ופרסם שישה ספרי פרוזה ושירה מודרנית בערבית ובאנגלית.
העיר מע'אר מונה כיום כ־24 אלף תושבים, ועל פי התוכניות המאושרות צפויה למנות בשנים הקרובות כ־30 אלף. בהודעת משרד הפנים הוסבר כי "דפוסי צפיפות התושבים ופרנסתם דומים לאלה של יישוב עירוני שפסק להתבסס על חקלאות. כפי שעלה בהמלצות הוועדה הגיאוגרפית גליל מערבי, הרשות המקומית מע'אר קידמה והטמיעה מספר תהליכים תכנוניים, כלכליים ופנים־ארגוניים שאפשרו לה לעמוד בדרישות משרד הפנים לשינוי מעמדה המוניציפלי ממועצה מקומית לעיר". היא נחשבת עיר מעורבת, כאשר מרבית תושביה (כ־57%) דרוזים, והשאר מוסלמים (21.4%) ונוצרים (21%). בין תושביה המפורסמים יו"ר רע"ם ח"כ מנסור עבאס, וגם עזאם עזאם, שהיה כלוא במצרים במשך שמונה שנים לאחר שנחשד בריגול לטובת ישראל.
משמעות ההחלטה, מסביר לנו גאנם, היא בעיקר מתן סמכויות רבות יותר לעירייה ולראש העיר, והורדת רמת הפיקוח על הרשות, שתהיה פטורה מאישור מנכ"ל משרד הפנים בעניין העברת זכויות מקרקעין. השינוי דורש מהעירייה גם לבצע מכרזים לפרויקטים ברשות, ומאפשר לקדם מכרזים בסכומים גבוהים יותר מברשות מקומית.
"לא הייתה לנו ברירה אלא להתקדם לכיוון הזה, כי עם כמות תושבים כזו והגידול הצפוי היינו צריכים לבחור בין להישאר בהר, רחוקים מכל העולם, או להתפתח ולשנות פאזה", אומר גאנם. "אנחנו יודעים איזו אחריות קיבלנו עלינו – עיר צריכה לתת לתושבים שלה שירות הרבה יותר טוב. כיום רמת השירות שלנו לתושב לא גבוהה, אבל אנחנו במגמת שיפור. במבנה שבעבר שכן בו בית בד מסורתי לייצור שמן זית הקמנו האב עסקי לתמיכה בסטארטאפים, אנחנו פועלים לביסוס השירות לתושב במוקד העירוני שפועל 24/7 ועוד".
אי בים של זיתים
האתגרים המונחים על כתפיו של גאנם רבים. בתים לא מעטים ביישוב אינם מחוברים למערכת הביוב, שטחים פרטיים וציבוריים רבים סובלים מהזנחה בהיעדר פיקוח ויכולות כלכליות, ומאות בתי אב לא מחוברים לחשמל כדין לאחר שנבנו בלא היתר. אחת המשימות הראשונות שלו כראש עיר היא להוביל מהלך לרישות כל העיר בשלטי רחובות ומספרי בתים. שלטי חוצות שיוצבו ברחובותיה של מע'אר יאפשרו הכנסה כלכלית נוספת מפרסום. זהו למעשה האתגר המרכזי – לייצר מקורות הכנסה שעיר יכולה להתקיים מהם, ולשפר בעזרתם את השירות לתושב.
אז מה הסיפור הגדול מאחורי ההכרזה? גאנם מבהיר כי בסופו של דבר הכול עניין של מיתוג. כעת מעמדו ומעמד עירו גבוהים יותר, והוא מאמין כי בפני העיר ייפתחו כעת הזדמנויות חדשות. "בכל מקום ידברו על העיר מע'אר, ובתודעה של התושבים אנחנו בולטים על המפה וכבר לא כפריים. זה מיתוג שישמש מנוף מול כל גופי הממשלה, ומול גופים פיננסיים וכלכליים, האבטלה כאן גבוהה, ואני אפעל למשוך לכאן מקורות תעסוקה. כל כלי התקשורת מתעניינים בנו, וגם השכנים שלנו ביישובים מסביב שמחים מאוד ומברכים. מוסדות מסחריים ופיננסיים מבינים שמע'אר היא השקעה משתלמת וכעת יהיו פה סניפי בנק, רשתות שיווק וכדומה. אנחנו צריכים לנצל את המיתוג למינוף ולפיתוח".
לצד השמחה והברכות, יש גם חששות. התושבים התרגלו לחיות ביישוב קטן, שכעת הולך ומתפתח ומשנה את צביונו. "אני עוד זוכר שגרו כאן 3,500 תושבים. מאז הוכפלנו פי שבעה", מתאר גאנם. "אני כל הזמן אומר לאנשים פה, לא צריך לפחד משינויים. הנה עראבה לפני כמה שנים הפכה לעיר, ולא ראיתי שהייתה הגירה מסיבית לשם או שתעריף הארנונה התייקר בה פתאום. רק שהיום מתייחסים אליה ופועלים בה כמו עיר".
גאנם מנסה לצעוד בין עבר ועתיד, בין מסורת וחדשנות. "אי אפשר לעצור את האייפון והאנדרואיד", הוא אומר. "תמיד היינו אי קטן בין הרבה מטעי זיתים, והיום הכפר הסתעף והתרחב והחיים השתנו, ואנחנו אי גדול בין הרבה מטעי זיתים".
העיור שמע'אר חווה, אינו שונה במהותו מתהליכים דומים בערים מתפתחות אחרות במזרח התיכון. "תראה את סווידה בסוריה, העיר של הדרוזים", אומר גאנם. "היא עדיין מסורתית והחברה בה לא השתנתה, למרות שזו עיר גדולה. יש ערים שיכולות להיות מסורתיות בצורה מדהימה, ואפשר לראות גם ערים מעורבות שחלק בהן שמרני וחלק מפותח, כמו קהיר או טהרן, וגם בירושלים יש רובעים שונים. אנשים יבחרו איפה לגור. אני לא מאמין שיבוא פתאום שינוי רק בגלל שהפכנו לעיר. תהליך העיור התחיל כאן ובעולם מזמן. הלבוש השתנה ואנשים ויתרו על הרבה ערכים ומסורת, בלי קשר לשאלה אם קוראים לנו עיר או כפר".
ההרכב האנושי של מע'אר – דרוזים, מוסלמים, נוצרים ובדואים – יוצר פסיפס מאתגר שידע בעבר מבחנים וחיכוכים. תושבים דרוזים ששוחחנו עימם הביעו חשש שעם הגידול הצפוי במספר התושבים ייפגע הצביון של הדת הדרוזית במקום. "הדמוגרפיה משתנה באופן טבעי", אומר על כך גאנם. "אני לא אשים שומר ליד כל חדר שינה כדי להגביל את הילודה". לדבריו, "הפיכת מע'אר לעיר לא תשפיע על הדמוגרפיה. אני ראש עיר שמחויב לכל התושבים באופן שווה, ולא אציב שום חסם בפני אדם כזה או אחר. הטרמינולוגיה של 'האיום הדמוגרפי', כמו שמנסים להלביש על החברה הערבית מול היהודית, לא מדאיגה את התושבים פה. עשינו ונעשה הכול כדי לשמור על הרמוניה בין התושבים. זו עיר מעורבת מאז ומתמיד, ומסווגת כיישוב דרוזי. אני מכבד את כל הדתות והאמונות, ומצפה שהאחר יכבד. אני לא יושב כאן בלשכה על תקן מתכנן עולם, אלא פועל לשפר את המצב ואת השירות במטרה להפוך את החיים לטובים יותר לכלל תושבי היישוב. כולנו בני אותו בית".
בזכות ולא בחסד
לאורך השיחה מקפיד גאנם להצהיר כי מע'אר קנתה את מעמדה החדש בזכות ובעבודה בירוקרטית קשה, ולא בחסדם של פוליטיקאים. את הבקשה להכרה, הוא מציין, הגישה הנהגת המועצה הקודמת כבר בשנת 2015. שנתיים לאחר מכן דחתה אותה הוועדה הגיאוגרפית של משרד הפנים, מכיוון שהיישוב לא עמד בתנאים הנדרשים. בתחילת 2019 התכנסה הוועדה שוב, וגאנם וצוותו הציגו בה את ההתקדמות והתיקונים שביצעו לפי הדרישות.
"הראינו במצגת נתונים של החשב המלווה ותמונת מצב של היישוב, ושאנחנו עומדים בכל התנאים והשלמנו את החוסרים. זו הייתה עבודה קשה ואני מברך את אנשי המועצה, מההנדסה דרך הגזברות ועד המנכ"לות, שפעלו למען זה רבות. זו עבודה סיזיפית קשה ולא פופולרית, בתיקון ליקויים במנגנון כוח האדם וכדומה".
אותו דיון נמשך שעות ארוכות, ומאז לא פורסמה החלטת הוועדה. בסוף 2020 פנה גאנם לשר הפנים דאז אריה דרעי וביקש לברר את סטטוס הבקשה, ונמסר לו כי ההחלטה טרם התקבלה. בפברואר 2021 עודכן כי הוועדה המליצה פה אחד להכיר ביישובו כעיר, אך העניינים שוב הסתבכו כאשר התברר כי השר דרעי לא יכול לחתום על ההחלטה מכיוון שפעלה אז ממשלת מעבר.
"משהוקמה הממשלה החדשה פנינו לשרה איילת שקד, בירכנו אותה על התפקיד וביקשנו שתכיר בנו", ממשיך גאנם. לאחר ההכרה של השרה ביישוב באר־יעקב כעיר, גבר הלחץ על שקד, בין השאר מצד מנסור עבאס, השר חמד עמאר ואחרים. "אני מודה לכל מי שדיבר. לא הייתה שום סיבה שבעולם שההמלצה לא תקבל את אישור השרה, ואני שמח שהמאמצים שלנו הסתיימו בהצלחה". אגב, אריה דרעי מיהר לפרסם בטוויטר איחולים על המהלך, והדגיש שהוא עצמו פעל לקדם אותו.
"מוסדות מסחריים ופיננסיים מבינים שמע'אר היא השקעה משתלמת וכעת יהיו פה סניפי בנק, רשתות שיווק וכדומה. אנחנו צריכים לנצל את המיתוג למינוף ולפיתוח"
גאנם מבטיח כי עוד יחגוג עם השרה שקד במסיבה עירונית גדולה, אבל כעת הוא מתמקד בהעלאת הדרישות לכלים שיאפשרו לו לקדם את עירו. המאמץ העיקרי מכוון להשגת היתרים לתושבים לבנות בתים לילדיהם על אדמותיהם הפרטיות. "אנחנו חנוקים. יש לתושבים כאן שטחים בתחום שיפוט של מועצות מסביב, מרום הגליל ומשגב, ולא נותנים להם לבנות עליהן. אחרי דיון שנמשך שנים בוועדת שיפוט גבולות של משרד הפנים, נתנו לנו בסך הכול 3 דונם. עכשיו יש לנו די שטחים לשני העשורים הקרובים, אבל אני לא יודע מה יהיה בעוד עשרים שנה.
"תוכניות המתאר הארציות מחייבות בנייה צפופה מאוד גם בקרקע פרטית, אבל זו אשליה וגופי התכנון לא מבינים זאת. גם בקרקע של המדינה שמשחררים לנו לטובת הצעירים, אנחנו נלחמים שלא תהיה צפיפות מקסימלית. אי אפשר לשנות את כל העולם בזבנג וגמרנו, אלא צעד אחרי צעד. אני אישית חייתי במגדלי מגורים בחיפה ובירושלים, אבל אי אפשר לשנות אורח חיים ומסורת בהחלטה זרה שמתעלמת מהנסיבות המיוחדות שלנו. אתה רוצה בנייה רוויה? לאט לאט, לא בבת אחת. זה יטפח על פנינו. הוועדה קובעת כי יש לבנות שמונה יחידות דיור על כל דונם, אז אם התושבים יבנו על הקרקע הפרטית שלהם רק ארבע דירות, מה תעשה? גם בקרקע של המדינה אי אפשר לצפות לניצול של מאה אחוז. ככל שיתעלמו מהמסורת ומהאופי של התושבים, לא יהיה שיתוף פעולה".
לדבריו, הוא מתכוון לחדש את המאבק גם על נתח מתשלומי הארנונה הגבוהים שמשלם שב"ס בעבור שטחי בתי הכלא בצלמון הצמודים למע'אר, ושמשלם צה"ל על בסיס מחו"ה אלון. "בוועדה הגיאוגרפית קבעו שמועצת מרום הגליל לא במצב טוב מבחינה פיננסית ולכן לא רוצים לגרוע ממנה. בתי הכלא והבסיס מייצרים למועצה האזורית הכנסות אדירות, ואני לא מקבל אפילו פרוטה אחת. אני מוכן לתת להם שירות של פינוי אשפה ומה שהם צריכים, העיקר שאקבל אפילו חלק מתשלומי הארנונה שהם משלמים".
שיהיה מה להפסיד
המרחק בין הכניסה לעיר לבניין העירייה לא גדול, אבל הכבישים צרים, הדרכים משובשות ונראה שיהיה קשה מאוד לעשות כאן סדר ולהתאים את הדרכים ליישוב עירוני מפותח. "במגזר היהודי ובשכונות של חיילים משוחררים וזוגות צעירים לא תראה את זה, כי אלה שטחים ששייכים למדינה וכל אחד יודע מה השטח שלו. יש תוואי מוסכם שהמדינה קבעה לכבישים ולשטחים ציבוריים ועוד. כאן לעומת זאת, הקרקע במרכז העיר פרטית ובעליה נלחמים לרוב על כל סנטימטר, והחוק לא מאפשר לי להפקיע מאדמתם לטובת סלילת כבישים ושטחים ציבוריים. לא פשוט להרחיב את הדרכים בגרעין היישוב הישן. אני חושב שהדרך הנכונה – לצד המאמצים לתכנון חדש והסדרת הכבישים – היא צמצום ההתיישבות בגרעין העיר לטובת פיתוח הסְפר.
"בכל מקום הערים העתיקות הופכות לרחובות של מסעדות ובארים, וחיים בהן אנשים מבוגרים. אם יהיו לי תוכניות מפורטות שיאכלסו 5,000 בתים חדשים, אנשים יצאו החוצה. הצעירים שחיים היום אצל ההורים שלהם יצאו החוצה, ורוב התנועה תהיה מחוץ למרכז הישן. איפה שיש לנו אפשרות אנחנו רוכשים בתים ישנים, משלמים את תמורתם ומקצים את השטחים למען הציבור. סלילת כבישים מודרניים בגרעין היישוב בלתי אפשרית אלא אם נהרוס הכול, וזה לא יקרה".
בשבוע שעבר הצביעה הכנסת בקריאה טרומית על הצעת חוק החשמל של יו"ר סיעת רע"ם ח"כ וליד טאהא, ולפיה עשרות אלפי בתים שנבנו בלי היתר יחוברו לחשמל, מים וטלפון, אם הוגשה תוכנית מפורטת המייעדת את השטח למגורים. בימין האשימו את הקואליציה ב"מכירת המדינה לתנועה האסלאמית", וטענו כי הבנייה הבלתי חוקית ניצחה וכי החוק יאפשר הפקרות ולא הסדרה.
כ־300 בתי אב במע'אר מחוברים לחשמל בחיבורים זמניים מכיוון שנבנו בלי היתרים. "אלה בתים על קרקע פרטית, והצעת החוק תאפשר להם סוף סוף להתחבר לתשתיות ולהסדיר את מעמדם", אומר גאנם. לדבריו, "אם נזרז את ההליכים לרישוי והיתרי בנייה, בעלי הקרקעות לא יצטרכו לבנות בלי היתר ולא יהיה שום אילוץ או תירוץ. מצד שני, יש לנקוט אז יד קשה נגד כל מי שבונה ולא ממתין לאישור. תבין, אי אפשר להמתין בלי סוף. אם תגביל את פרק הזמן להיתרים לשנתיים, אנשים ישתכנעו לחכות ולבנות את ביתם על פי חוק. לא נראה כאן יותר בנייה לא חוקית, ואם מישהו יבנה אז – דמו בראשו. אני לא ארחם עליו ואף אחד לא ירחם עליו. אבל תן לו אלטרנטיבה".
הוא תולה תקוות בממשלה החדשה נוכח אישור התקציב וההכרה בנחיצותה של השקעה ניכרת לקידום החברה הערבית ומאבק בפשיעה ובאלימות. "בנט והשרים מכירים בכך שהמדינה לא עשתה מספיק כדי ליצור אווירה שלא תצמיח מציאות כזאת. אני רואה את התוכנית ולא יכול להגיד לך שאני מצפה לניסים ונפלאות, אבל הרעיון נכון. אני חושב שברגע שיש לך כתושב וכאזרח מה להפסיד מביצוע עבירה, אתה לא תעבור על החוק. ברגע שאתה מטפל באוכלוסייה בכל התחומים, זה מוריד את רמת הפשיעה ומגביר את הנכונות להצטרף למעגל שומרי החוק.
"פתיחת מקומות תעסוקה והשכלה תביא לפתיחת אופקים, במיוחד לצעירים. במשך שנים הטיפול היה לקוי, ולכן יש במגזר הערבי בכלל – ואני לא מדבר על מע'אר בפרט – כ־40 אחוזי אבטלה בקרב צעירים בני 25־40. זה הגיל הכי מסוכן שאפשר לנתב בו את החיים בצורה שגויה. ענישה והרתעה חשובות, אבל גם כששולחים אדם לכלא מנסים לשקם אותו. חשוב גם להשקיע ביצירת אקלים חברתי, כלכלי, תעסוקתי וחינוכי שימנע מרוב האוכלוסייה לסטות מהדרך. יש לתקן את תחושת הניכור שהיא חבית חומר נפץ. תסכול, חוסר תעסוקה ואי שוויון מביאים לאלימות".
אבל במהלך הפרעות בערים המעורבות ובכבישי הגליל והנגב לא שמענו זעקות "לחם עבודה" אלא "תשוחרר פלסטין", אני מעיר. "אם האנשים האלה היו מסודרים בחיים שלהם, עם מקצוע ודיור טוב ומרגישים שותפים לחיים, הם לא היו מעיזים לשרוף ולעמוד ככה מול השוטרים", משיב גאנם. "בכל העולם מי שמתקוממים הם אלה שמרגישים חנוקים. ברגע שתסיר את תחושת חוסר השוויון, למה שאנשים יריבו?"
