פסיקת בית המשפט העליון של יוון בשבוע שעבר, האוסרת על השחיטה הכשרה במדינה בהתאם לחקיקה שנתקבלה ואושרה במוסדות האיחוד האירופי, היא לכאורה סוגיה יוונית פנימית, שאל למדינת ישראל להתערב בה. בשמונה מדינות באירופה – נורבגיה, שבדיה, פינלנד, דנמרק, שווייץ, בלגיה, סלובניה ואסטוניה – חל איסור על שחיטה, ומדינת ישראל לא הגיבה על כך מעולם, בשום צורה. נשאלת כאן שאלה עקרונית: האם מדינת ישראל אמורה לעסוק בנושאים הקשורים לרווחתם של יהודי התפוצות?
אלא שלא מדובר רק בשאלת רווחתם של היהודים, אלא בשאלת המשך קיומם הקהילתי. איסורי השחיטה באיחוד האירופי הם חלק ממתקפה על החיים היהודיים המאורגנים ביבשת. הליברליזם "הקלאסי", שבמרכזו ערכי צדק חברתי והגנה על זכויות הפרט, היטיב בעבר עם היהודים, אך כיום הפעילים ה"פרוגרסיבים", התוקפים את הפרטיקולריזם היהודי בשם ערכי הנאורות כביכול, מסבים נזק ליהודים וליהדות. פגיעתם הרעה מתרחבת מעבר לסוגיות השחיטה וברית המילה: הם תוקפים גם את הקבורה היהודית (שלטענתם מסבה נזק מצטבר לסביבה) ואת בתי הספר היהודיים (המואשמים באפליה אתנית ובהפרדה מגדרית). באופן כללי, בחברות שהחילוניות גוברת בהן קיימת תנועה חזקה נגד הדת באשר היא. מועצת אירופה כבר הכריזה שכל המדינות צריכות "לדרוש ממנהיגים דתיים לנקוט עמדה חד־משמעית בעד קדימותן של זכויות אדם… על פני כל עיקרון דתי".
בקיץ שעבר נאסרה בבלגיה השחיטה הכשרה, ובימים אלה דנים שם על הצעת חוק לאיסור ברית המילה, שטענה שהמנהג פוגע בזכויותיהם של קטינים. סקרי דעת קהל מעידים על תמיכה ניכרת באיסור הזה ברחבי אירופה. עד כה, רק סלובניה חוקקה איסור על ברית המילה, אך מאמצים משפטיים לכך נמשכים באיסלנד, בנורווגיה, בדנמרק, בשוודיה, בהולנד וכאמור בבלגיה. התנועה נגד ברית המילה פעילה מאוד, ולא צפויה להיחלש בעתיד הקרוב. אם העם היהודי לא יפעל ביעילות למיגורה, סופו של האיסור להתקבל. וכמו בשחיטה, אם איסור יעבור במדינה אחת, איסורים דומים במדינות אחרות יבואו בעקבותיו.
גם אם נניח לרגע שאין בכוונותיהם של "הפרוגרסיבים" שמץ אנטישמיות, ברור שיש להם הנחות יסוד תרבותיות מוטות ואירופוצנטריות. ענף הציד האכזרי לא נאסר בשום מדינה אירופית, למשל, ואילו השחיטה היהודית, המאפשרת לכמה מאות יהודים יוונים להמשיך את מסורתם רבת השנים, כן נאסרה. עקב היעדר רגישות ואמפתיה לתרבויות שאינן אירופיות, הפרוגרסיבים אינם מסוגלים להבין את ההקפדה היהודית על שחיטה ללא הימום, או את הסרת העורלה של התינוק דווקא בהיותו בן שמונה ימים.
בשל היעדר ההבנה למקומה של ההלכה בהווי היהודי, אין הם שועים לאזהרת מנהיגי הקהילות מכך שאיסור על ברית המילה יחייב את היהודים לעקור מאירופה, ולמעשה יגרור ג'נוסייד תרבותי. היהודים המחויבים ביותר לזהותם יעזבו את היבשת, והאחרים יימנעו מלהדגיש את יהדותם; הקהילות המאורגנות יפסיקו לתפקד בפועל. הדבר הזוי במיוחד לנוכח העובדה שרק לפני כמה שבועות, בחנוכת מוזיאון לזכר קהילת סלוניקי המפוארת שחרבה כליל בשואה, הבטיח הפוליטיקאי היווני מרגריטיס שינאס, סגן נשיאת הנציבות האירופית, שאירופה לא תחסוך מאמצים כדי לאפשר לחיים היהודיים לשוב ולשגשג ביבשת.
למדינת ישראל יש חובה מוסרית לשלומם של יהודי התפוצות, מתוקף מגילת העצמאות ומתוקף חוק יסוד הלאום (סעיף 6). זאת ועוד, מדינת היהודים הוכיחה בעבר שהיא יודעת להציל יהודים הנמצאים בסכנת חיים מיידית. מן החקיקה החדשה ביוון, ומן המאמצים להשיג עוד ועוד איסורים על הפרקטיקה היהודית בהתאם להלכה, משתקפת סכנה רוחנית ותרבותית, לא פיזית. בעבר, מדינת ישראל העדיפה משיקולים מדיניים ודיפלומטיים להעלים עין מאיומים רוחניים ותרבותיים כאלה. אבל לנוכח ההתפתחויות החמורות באירופה, המתחילות לגלוש גם לאמריקה, ראוי לשקול התערבות נבונה ויעילה, דוגמת המכתבים האישיים ששמעון פרס המנוח השכיל לשלוח בשעתו לקנצלרית גרמניה ולנשיא האיחוד האירופי, ובכך להשפיע על מנהיגי אומות העולם לחסום איסורים כמו האיסור על ברית המילה. את היחסים הטובים בין ישראל ליוון ראוי לנצל בהקדם כדי למנוע את הסחף העלול להביא לקץ החיים היהודיים ביבשת הישנה.
ד"ר דב מימון הוא עמית בכיר במכון למדיניות העם היהודי
