בין סממני הקטורת שהוקטרו במקדש הייתה הציפורן. הצעות זיהוי רבות ניתנו לסממן הזה ("שְׁחֵלֶת" בלשון התורה), אך בכל מקרה אין הוא קשור כלל לתבלין המכונה "ציפורן" בימינו. דומה שהזיהוי הקדום והמבוסס ביותר (onycha) מופיע בתרגום השבעים ומאוחר יותר אצל רס"ג והרמב"ם בשם הערבי "אט'פאר טיב". התרגום המילולי הוא "ציפורני הבושם". מבדיקה בספרי הרוקחות והרפואה היווניים והערביים עולה שהכוונה למיני רכיכות ימיות מסוימות שכאשר מייבשים אותן ושמים אותן בקטורת הן מדיפות ריח ניחוח. גם הרמב"ן כתב: "והשחלת – ציפורן יוצא מן הים".
כשפרסמתי בכתב העת "סיני" את מאמרי על זיהוי סממני הקטורת בידי רס"ג הגיב הרב יוסף קאפח במאמר תשובה קצר שהציפורן אינה באה מיצור חי אלא היא סממן מן הצומח. אולם התיאור בספרות הרפואה אינו מטיל ספק בכך שרס"ג והרמב"ם התייחסו למכסה קרני שסוגר את הפתח של מיני חלזונות מסוימים. המכסה דמוי הציפורן מכיל חומרים ארומטיים והוא נמצא עד היום בחברות מסורתיות שמשתמשות בו להקטרת קטורת. מכסי חלזונות ששימשו לקטורת נמצאו באונייה טרופה באולו־בורון שבחופי טורקיה. האוניה מתוארכת למאה ה־14 לפני הספירה וכנראה מקורה בכנען.
בשנים הרבות שאני עורך סקרים אתנו־פרמקולוגים ברחבי העולם, במטרה לתעד סממני מרפא מסורתיים שהם בבחינת עולם הולך ונעלם, הצלחתי לזהות פה ושם את מציאותו של הסממן הזה. אני זוכר את הפעם הראשונה שביקשתי ממוכר תרופות מסורתי את ה"אט'אפר אלטיב" והוא – כמו עמד הזמן מלכת מאז ימי רס"ג והרמב"ם – שלף צנצנת ובתוכה כמה פריטים הנראים כציפורן או טופר של בעל חיים. היה זה בשוק הבשמים בעיר העתיקה בירושלים בשנת תש"ס, וכיום אין למצוא שם את ציפורני הבושם – אבל בשנים הבאות ראיתי אותן בטורקיה, בירדן, במרוקו ובאתיופיה. ציפורני הבושם נמכרות בכמויות קטנות למעט האנשים שמכירים וצורכים אותן.
אצל ג'מלה סולימאן מקריית־עקרון הראו לי סל נצרים שהכיל סממני קטורת ולהפתעתי מצאתי שם גם את ציפורני הבושם. הנחנו כמה מהן בתוך מקטר, אבל הריח לא היה נעים
בחודשיים האחרונים זכיתי לשלושה מפגשים עם ציפורני הבושם. שני מפגשים התקיימו במסגרת מיזם שמתעד את התרבות החומרית של יהודי תימן. נפגשתי עם מידענים (אינפורמנטים) קשישים ודליתי מהם תורה שבעל פה. במפגש שנערך אצל ג'מלה סולימאן מקריית־עקרון, שמוצאה מחידאן שבצפון תימן, הראו לי סל נצרים שהכיל סממני קטורת אחדים המשמשים למוגמר ולהפתעתי מצאתי שם גם את ציפורני הבושם. הנחנו כמה מהן בתוך מקטר ובו גחלים לוחשות, אבל הריח לא היה נעים. מפגש נוסף התקיים בביתה של שמש אפרתי מהמושב ברקת, המתעדת את מנהגי יהודי חבאן הייחודיים. גם בביתה המשמש כמוזיאון קטן מצאתי בין סממני המרפא והקטורת את ציפורני הבושם, שהחבנים מכנים "חַוַאפִיר".
אולם ההפתעה הגדולה ביותר ציפתה לי בנסיעתי לאיחוד האמירויות כחלק ממחקר סממני הקטורת והבושם של העולם הקדום. בחנויות רבות מוכרים לבונה ומור, ובאופן שכיח פחות אף שיבולת נֵרְדְּ וקוֹשְט. באחת החנויות המיוחדות שפקדתי בדובאי מצאתי מכירה של כמויות גדולות של ציפורני בושם מסוגים שונים, עדות לכך שעדיין יש המשתמשים בסממן הזה.
בעודי בוחן את ציפורני הבושם נכנסה לחנות אישה מסומליה שהתלהבה מעצם העובדה שמישהו מישראל מתעניין בציפורני הבושם, ובלי שהתבקשה החלה לייעץ לי כיצד להשתמש בהן: "אל תקטיר אותן כך – עליך קודם כול לנקות אותן! השרה את הציפורניים במים חמים כמה שעות, לאחר מכן שפשף אותן היטב בסבון ותייבש. רק כעת הנח אותן על הגחלים הלוחשות שבמקטר (מבח'רה) והקטר".
בעודה מעניקה לי את ההנחיות נזכרתי בקטע מפיטום הקטורת המופיע בנוסח התפילה: "בורית כרשינה – ששפין בה את הציפורן כדי שתהא נאה". עתה התבהרה לי משמעות האמירה. כאשר החילזון חי, המכסה הקרני דמוי הציפורן הסוגר אותו מחובר לרקמת בשרו. כאשר הוא מת הציפורן מתנתקת, אך עדיין נותר עליה קרום דק מרקמת החלזון – סרח מסריח. לכן היה צריך לנקות את ציפורני הבושם, לפני הקטרתן, בזרעי בורית כרשינה (Vicia ervilia), בעלי תכונות הניקוי. רק לאחר הכשרתן אפשר להקטירן ולהעלות ריח ניחוח.
זהר עמר הוא איש המחלקה ללימודי ארץ ישראל וארכיאולוגיה באוניברסיטת בר־אילן
